כשהתחלנו לטייל בין טירות ובתי אחוזה ידענו שאנחנו עושים את זה על מנת שיהיה לנו פרוייקט זוגי משותף, אבל לא כל כך ידענו לאן רצינו שהוא יתפתח. בחרנו לבסוף בכיוון של הסיפורים ההיסטוריים והביקורת על המקומות עצמם, אחרי שבכמה מהביקורים הראשונים שלנו בבתים ובטירות נדהמנו לגלות שהמדריכים במקום או השלטים במקום מתעלמים או לא מכירים חלק מהסיפורים הכי מעניינים שהתרחשו בבית שבו הם אמורים להדריך (אני חושב שדוגמא מצויינת לכך הבאתי בסיפור של רומיאו ויוליה האמיתיים באחוזת לונגלית).

היום אני מקבל די הרבה תגובות ושאלות בנוגע לאפשרות של הוצאת ספר או הוצאת טיולים מאורגנים, ואני מודה שהכל נשמע נהדר, אבל לא ממש משהו שהייתי מתחיל לעשות היום (מתי יהיה לי זמן לחקור ולבקר בטירות חדשות?) אבל כמו שכבר ציינתי פעם בפוסט בנוגע לתחביבים ותוכניות פרישה, יש דבר אחד שכבר די ברור לי לגבי העתיד שלי, שהוא הצטרפות לאחת האחוזות של הנשיונל טראסט בתור מדריך (כמובן שמאחר וכל המדריכים שם הם בני 70 מעלה, זוהי תוכנית לטווח ארוך…).

מאחר והנשיונל טראסט זה ארגון שמאוד מעניין אותי, שמחתי לשמוע שהדירקטור שאחראי לחווית האירוח בארגון עומד להרצות בתערוכה שמתקיימת בעיר בירמינגהאם, והחלטתי לנסוע אליה. היה לי חשוב לגלות איך ארגון עצום כמו הנשיונל טראסט מתפקד, אחרי הכל, הניסיון שהיה לי עם עבודה עם כל מיני גופים באנגליה בגלגולים הקודמים שלי די לימד אותי שבמדינה הזו שום דבר לא זז במהירות שישראלים רגילים אליה (לטוב ולרע).

אני מודה שבדקות הראשונות הוא הצליח להפתיע אותי לטובה. באתר של התערוכה הופיעה הביוגרפיה של אותו דירקטור, וצוין שהוא נמצא כבר 24 שנים באירגון ומהתמונה שלו נראה היה שהגיל שלו הוא בין 60 ל-70. כל החזות שלו שידרה אנגלי לבן מעמד גבוה או בינוני גבוה (בדיוק מה שאתה מצפה מאירגון שכל בכיר שעובד בו מקבל בסוף תואר אבירות מהמלכה). הייתי בטוח שהוא יהיה מרצה רדום ומרדים, אבל נידמה היה שהעובדה שהמארגנים של התערוכה נתנו לו מקרופון שבישראל מכונה “מדונה” גרמה לו להיות אנרגטי ותזזיתי במיוחד, וכנראה שהוא חשב שהוא נמצא בסוג של הרצאה מהסוג ששומעים ב”טד” (שזה לא דבר רע).

ההרצאה עסקה בשינויים הגדולים שהנשיונל טראסט החליט ליזום על מנת להתאים את עצמו לקהל מודרני יותר, והראייה לכך לדעתם שהמהלך הצליח הייתה העובדה שמספר המנויים השנתיים של האירגון עלה משלושה מליון לחמישה מליון בתוך עשור, כשהגידול החד ביותר היה במספר המשפחות המבקרות. המסר העיקרי שלו היה שכשמבקרים באחוזה של הטראסט (או כל אתר אחר שלהם, כיון שהם למשל מנהלים קילומטר אחד מכל חמישה קילומטרים של רצועות חוף בבריטניה). אתה אמור לקבל כמה סוגים של חוויות שיתאימו לכולם ולא רק לחובבי היסטוריה. הוא גם הדגיש שמה שחשוב ביותר בבתים הם לא החפצים אלא הסיפורים, ואני כבר הייתי מוכן לפרוץ בתשואות, אבל אז בשתי הדקות האחרונות של ההרצאה הוא סתר את כל מה שהוא אמר (והוא אפילו לא ידע את זה)…

המרצה סיפר לנו על מחקר סטטיסטי שהנשיונל טראסט עשו בנוגע לעניין שמעוררת ההיסטוריה בקרב המבקרים. לפי המחקר שלהם העניין ההיסטורי נראה קצת כמו פרבולה. מבקרים מאוד אוהבים כל מה שקשור בהיסטוריה הרחוקה של אנגליה, כל סיפורי האבירים, הטירות והנסיכות (אפשר כמובן לומר שזה לא עניין היסטורי אלא יותר חוויתי, אבל זה בסדר גמור). העניין נשאר גבוה אבל מתחיל קצת לרדת כשמתעסקים בכל מה שקשור להנרי השמיני (איך אפשר שלא להתעניין ברודן המטורף הזה?) אבל אז הוא יורד בחדות בכל מה שקשור להיסטוריה של המאות ה-17 ה-18 ואמצע ה-19 ומתחיל לעלות מחדש כשמגיעים לשיא התקופה הויקטוריאנית וכמובן חוזר לשיא בכל מה שקשור למאה ה-20.

הייתי מסוגל להתווכח עם התפיסה הזאת. אני חושב שהסיפורים שלי שזכו לפופולריות הגבוהה ביותר בבלוג או בקבוצות ההיסטוריה בפייסבוק נגעו באנשים ובאירועים שהתרחשו בדיוק בתקופות “הפחות מעניינות” לפי מה שהמחקר שלהם גילה, מה שאומר שהבעיה היא אולי לא בתקופות עצמן אלא במה אתה בדיוק מספר עליהן, אבל אז הוא נתן לנו דוגמא על השינויים החדים שהתרחשו באופן שהחברה הבריטית מתייחסת לעבר שלה באמצעות להקת הביטלס.

בשנת 1995 הטראסט רכשה את בית הילדות של פול מקרטני. זו גם היתה השנה שאותו דירקטור הצטרף לטראסט ולכן הוא זכר איך הדוורים היו מגיעים יומיום עם מכתבים זועמים מנויים שלא הצליחו להבין איך בית של מישהו מלהקת פופ הופך להיות מקום של heritage. שבע שנים מאוחר יותר הם רכשו את הבית של ג’ון לנון, ועכשיו כבר אף אחד לא התלונן (אולי אהבו אותו יותר?), ואז ב- 2007 היה קמפיין זועם נגד הטראסט שלא רכשה את הבית של רינגו סטאר… כך שבתוך 12 שנים הסנטימנט הציבורי פשוט התהפך. ומה עם ג’ורג’ הריסון? פה פתאום המרצה הפתיע אותי. לגבי ג’ורג’ הריסון דווקא יש להם נכס שהיה בבעלותו, לא פחות מאשר אחוזת קרום בוורוויקשייר.

אחוזת קרום, הבית של האישה היפה ביותר באירלנד

פה פחות או יותר נפלתי מהכיסא שלי. אחוזת קרום היא מקום שביקרנו בו שלוש פעמים (הוא נמצא בסך הכל 40 דקות נסיעה מהבית שלנו), זאת גם אחת האחוזות שמצאתי בהן את הסיפורים הכי מדהימים שלי, בראש ובראשונה הסיפור על הקללה של הנערה הכי יפה באירלנד, ועל הרוזן העיוור, ועד כמה וכמה סיפורים. ביליתי באחוזה הזו די הרבה שעות ודיברתי עם כל המדריכים, ובשום מקום, כולל בחומרים הרישמיים של הנשיונל טראסט לא צוין הפרט הזה (שלכאורה מהדברים של הדובר עצמו היה אמור לגרום להרבה יותר אנשים להגיע ולבקר באחוזה).

מסתבר שג’ורג’ הריסון קנה את אחוזת קרום לא עבור עצמו אלא עבור הארגון של ההארי קרישנה שהוא היה אחד מתומכיו. חברי הארגון הפכו את האחוזה הג’ורג’יאנית הזו למטה הבריטי שלהם, צבעו את אחד החדרים בצבעים פסיכודליים (עדיין אפשר לראות את הצביעה שלהם) ואירגנו באחוזה את הכנסים המפורסמים שלהם. הנשיונל טראסט לא מתעלמת מהתקופה הזו, אבל בשום מקום היא לא מציינת שבכל אותו הזמן מי שהיה הבעלים של המקום היה ג’ורג’ הריסון…אז בניגוד לאחוזת לונגלית שבה הם כנראה פספסו את הסיפור על רומיאו ויוליה, כאן נראה שהם פשוט לא ממש הצליחו לחבר בין מה שיש להם בידיים, לבין מה שהמבקרים שלהם מתעניינים בו.

אם קראתם את הפוסט שלי על האחוזה אתם אולי זוכרים שציינתי שהיא הגיעה לידי הטראסט במצב די מחפיר וללא כל ריהוט, והאירגון החליט לא למלא אותה ברהיטים וחפצי אומנות מהמחסנים שלו, אלא להפוך אותה לסוג של מוזיאון אומנות היסטורי אלטרנטיבי, והיום בחדרים העצומים והריקים שלה אפשר לגלות כל מיני תערוכות קבועות ומתחלפות, מה שבעצם הופך אותה למקום מושלם להקדשה של חדר אחד למאה ה- 20, לא?

כבר כמה ימים שאני מסתובב עם התחושה שאני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות עכשיו. מאז שהתחלתי לבקר בטירות ובתי אחוזה נתקלתי בדרכים טובות ובדרכים גרועות לחשוף מבקרים להיסטוריה ולסיפורים היסטוריים, ואני ממש, אבל ממש רוצה איכשהו לקדם את הדרכים הטובות שבהם ניתן להציג היסטוריה. אני יודע שגופים כמו הטראסט, או העמותות שמנהלות טירות הם גופים מאוד איטיים ומסורבלים שלא אוהבים להשתנות (למרות שמסתבר שהם מציגים את עצמם אחרת), מה שאומר שהאתגר הזה ייקח לי לפחות כמה שנים כנראה, אבל אם לא נתחיל עכשיו אז מתי?

בפוסט הבא אנחנו חוזרים לגלות טירות, ואתם מוזמנים לקרוא את הסיפור על בס “המשוגעת” שגררה את הראש המפוחלץ של בעלה המת לכל מקום במשך 29 שנים.

בנתיים אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא את הסיפורים הקודמים שאולי פיספסתם.

לקנות דוכסית במכירה פומבית

בימי הביניים אפילו ההורוסקופ שלך יכול היה לגרום לעונש מוות…

כשכל התיירים נוסעים לוורונה לפגוש את רומיאו ויוליה, אנחנו מציעים לכם לנסוע למקום האמיתי שבו הכל קרה…

מי רוצה לבקר בכפר של הארי פוטר?

הסיפור המוזר על בקבוקון הדם של ישו והברווז….

מעוניינים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה? הפוסט הראשון נמצא כאן

מעוניינים לקרוא על כל הטירות שביקרנו בהן? כולן נמצאות באתר האנגלי שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*