חופשת הטירות השלישית שלנו לווילס הייתה למעשה גם החופשה השלישית שלנו בווילס עצמה. בשנתיים שקדמו לחופשה נסענו בכל חופשת קיץ ליעד אחר בדרום ובמרכז ווילס עם משפחה נוספת, באותה תקופה עוד לא רדפנו אחרי טירות, אז העברנו את רוב החופשות שלנו בטיול בעיירות ובשמורות טבע.הצרה הייתה, שלמרות ששתי החופשות הללו נערכו בחודש אוגוסט, מזג האוויר בווילס היה נוראי ולא היה לנו אפילו יום שמש הגון אחד. ניסיון העבר שלנו גרם לנו לחשש רב, במיוחד שהפעם החופשה שלנו נערכה “רק” באביב ולא בקיץ, אבל הפעם נכונה לנו הפתעה. לא ידענו זאת אז, אבל היינו בפתחו של הקיץ הארוך והחם ביותר בחמישים השנים האחרונות, ולא יכולנו לבחור מקום מרהיב מזה להתחיל את האירוע היחודי הזה.

בחופשת הטירות הראשונה שלנו לאיזור קנט ומערב ססקס לנו במלון, חופשת הטירות השנייה שלנו בקורנוול לקחה אותנו לשתי צורות מגורים שונים דרך איר בי אנ בי, ועכשיו בחרנו לנסוע למה שמכונה באנגליה כפר נופש. אני בכוונה לא מגדיר את המקום ככפר נופש, כי הוא לא עונה על ההגדרה הישראלית שאתם מכירים. נתחיל מזה שיש בכפר הזה (ששמו בוולשית הוא: Glan Gwna ואל תשאלו אותי איך מבטאים את זה), כמו גם בכפרי נופש דומים לו אוכלוסייה שחיה בו בקביעות. לרוב מדובר בפנסיונרים אבל לא רק. הכפר עצמו גדול מאוד ומחולק לשכונות שכל אחת מציעה סגנונות שונים של מגורים, מבקתות ודרך קראוונים שונים. במרכז של אחת מהשכונות הגדולות הללו שוכן לו אגם (שאני חושד שהוא מלאכותי) ואנחנו לקחנו לנו ביקתה עם מרפסת שצופה אליו. במרכז של הכפר שוכן “הלב” הבידורי שלו שכולל פאב מסעדה גדול במיוחד שצמודה אליו בריכה חיצונית (מחוממת), גן משחקים ומינימרקט.

אפשר לומר שהפארק הזה קצת קילקל לנו את תפיסת פארקי הנופש, מאחר והוא היה ממוקם בנוף כל כך יפה, והיה כל כך מטופח עד שהוא גרם לנו להאמין שככה ייראו גם פארקי נופש דומים (מחשבה מוטעה שהתבררה לנו בשתי החופשות הבאות שלנו).

איזה כיף לשבת במרפסת עם הקפה של הבוקר ולראות את הנוף הזה…

בשלב הזה של מירדף הטירות, הילדים שלנו נעשו חשדניים במיוחד כלפי התחביב החדש, ולכן הבריכה המחוממת היוותה את השוחד המרכזי שלנו, אבל למעשה מה שהפך את החופשה בפארק הזה לטובה ביותר שהייתה לנו יד כה לא הייתה קשורה לבריכה אלא ליחסים שנוצרו לנו עם נופשים אחרים שפגשנו.

כשעברתי לאנגליה לראשונה בסוף 2006, הייתי רווק והתגוררתי בלונדון. הגעתי לעיר הגדולה על מנת להקים ערוץ טלוויזיה, והייתה לנו התחלה ממש קשה. באותה תקופה המשרדים שלנו היו באיזור מרכזי בעיר, אבל הם היו משרדים משותפים לכמה חברות שונות. מאחר ורק הגעתי לעיר עוד לא היו לי הרבה חברים, ואת רוב האינטראקציה החברתית שלי קיוויתי ליצור בתוך אותו משרד, אבל האנשים שעבדו בו היו תמיד מנומסים וחביבים, אבל לא חברותיים. יום אחד, אחרי ארוחת צהריים, קיבלנו הזמנה להצטרף לדרינקס מאחת מאותן חברות שחלקו איתנו את הקומה. הם נפרדו מאחת העובדות שלהן ובחרו לעשות את זה בבר אופנתי ליד המשרד. אני זוכר שאחרי הצהריים בנות החלו להיעלם אל השירותים בקומה, וכשהם יצאו מהן הן נראו אחרת לגמרי (גם בלבוש וגם באיפור) הייתה כבר הרגשה של משהו אחר באוויר.

בערב, המנכ”ל של אותה חברה שיזמה את הדרינקס הודיע שהוא משלם עבור המשקאות של כולם, ובכך נורתה יריית הפתיחה בערב מטורף של אלכוהול. במשך כמה שעות כל האנשים הקרירים מהמשרד הפכו להיות החברים הכי טובים אחד של השני. כשחזרתי הבייתה באותו הלילה האמנתי שלמחרת האווירה בקומה תהיה שונה לחלוטין, אחרי הכל שברנו דיסטנס, לא? אבל נחשו מה… כולם חזרו בדיוק לנקודה שלפני הערב הקודם- חביבים, מנומסים, קרירים.

זה אחד השיעורים החשובים שלמדתי על החיים בבריטניה. התושבים המקומיים יודעים להפריד בין מקומות וזמנים שבהם הם האנשים הכי חברותיים ומקסימים שיש, לבין מקומות שבו הם יודעים לשמור את עצמם לעצמם. מה שלא ידעתי עד לחופשת הטירות השלישית שלנו הוא שחופשות בכפרי נופש הן בדיוק המקום שבו הם מוכנים ושמחים להיפתח.

חופשת הטירות השלישית שלנו התנהלה לפיכך באותו לב של כפר הנופש. במהלך הבקרים בילינו בטירות השונות שלנו, אבל החל מאחרי הצהריים שרצנו בבריכה, ובפאב מסעדה כשהילדים שלנו יוצרים לעצמם חבורה שלמה של חברים ומבלים איתם עד השעות הקטנות (אחרי הכל בסוף חודש מאי השמש שוקעת לקראת עשר בלילה). בזמן שהילדים שיחקו עם הילדים האחרים אנחנו התיידדנו עם ההורים שלהם שהגיעו מכל קצוות אנגליה.

בפוסט קודם שלי בבלוג כתבתי על מלחמת המעמדות באנגליה, ועל איך אפשר למעשה לקטלג אנשים ברחבי האי לפי המבטא שלהם. באותו כפר נופש הזדמן לנו לפגוש ולהתחבר במיוחד עם משפחה שהגיע לצפון ווילס היישר מדורהאם, עיר אוניברסיטאית מהצפון הרחוק באנגליה. דורהאם עצמה נחשבת לעיר טובה בזכות האוניברסיטה, אבל המחוז שמקיף אותה הוא אחד המקומות העניים ביותר במדינה, ואם אתם זוכרים את הסרט “בילי אליוט” אז עלילת הסיפור שלו מתרחשת שם. משפחת תומס עברה לדורהאם בעקבות העבודה של האימא באוניברסיטה. משפחת תומס מאוד דמתה לנו. גם להם היתה בת בכורה ובן צעיר יותר. הבת שלהם היתה בגיל של הבת שלי, והבן שלהם היה מבוגר מהבן שלי בשנה, אבל פה לא הסתיים הדמיון. אני ואישתי שנינו ישראלים שהכרנו דווקא בלונדון, וגם שם הבעל והאישה הם שני אנגלים, שנפגשו והתאהבו דווקא באוסטרליה. וכך יצא שארבעת בני המשפחה מדברים בארבעה מבטאים שונים להחריד. הבעל מגיע מאיזור ניוקאסל עם מבטא צפוני מאוד מודגש, האימא מגיעה מלונדון. הבת הבכורה נולדה באוסטרליה ולכן המבטא שלה מושפע מהיבשת הדרומית, והבן הצעיר קיבל את המבטא הצפוני המתנגן של דורהאם. אם לוקחים את הרעיון של הפוסט הקודם שלי, אז יוצא שאם ארבעת בני המשפחה היו מוצאים את עצמם מתקבלים לאותה מישרה, הם היו עלולים לקבל ארבע הצעות שכר שונות.

מה שעוד הדהים אותי בחופשה הזו הייתה השפה הוולשית עצמה. בשני הביקורים הקודמים שלנו בדרום ובמרכז וולש, נתקלנו בוולשית בעיקר בשלטים בצידי הדרך ובכתוביות באתרים השונים. בביקור הזה נתקלנו גם בוולשים עצמם (אמרתי לכם שיש אנשים שחיים באופן קבוע בפארק נופש, לא?). הערב הראשון שלנו בפארק הנופש נפל על לא פחות מגמר ליגת האלופות שבו ריאל מדריד ניצחה את ליברפול. מאחר וצפון ווילס שוכנת לא רחוק ממרסיסייד, הייתה לליברפול נציגות אוהדים וולשית ראויה בפאב, ובפעם הראשונה בחיים שלי נתקלתי בהרבה מאוד צעירים נלהבים שמדברים וולשית. אני חייב להודות שהשפה הזו לא דומה לשום דבר שאני יכול להגדיר, אבל עצם הנוכחות שלה בכל מקום חיזקה אצלי את התחושה שאנחנו נמצאים בחו”ל, וזה כמובן הדובדבן על הקצפת של נסיעה שכזו.

חופשת הטירות השלישית שלנו לקחה אותנו ללא פחות מאשר מתשע טירות. על טירת שירק כבר יכולתם לקרוא בפוסט הקודם. בנוסף ביקרנו בארבע טירות של אדוארד- טירת קנרפון שהיא המקום שבו מתבצעת ההכתרה של הנסיך מווילס (בגלל שאליזבת לא תמות לעולם, ההכתרה האחרונה של צ’רלס נערכה ב- 1969). טירות בומריס, הרלך וקונווי הן שלוש טירות נוספות שכולן נחשבות לאתרי מורשת עולמיים. בנוסף ביקרנו בשתי “טירות מזוייפות” כלומר מבנים שדומים מבחוץ לטירות בזכות האובססיה של הויקטוריאנים להיסטוריה ולגותיקה, בנוסף ביקרנו באחד מבתי האחוזה עם הלוקיישן הכי מהמם שאפשר לדמיין פלאס נווידד (המקום החדש) שבו חיו המרקיזים מאנגלסי. בדרך הביתה הספקנו לבקר גם בטירת לדלו, הטירה שההיסטוריה שלה כרוכה בשני יורשי עצר שלא זכו להיות מלכים…

אז כמו שאתם יכולים לנחש, אתם עומדים לשמוע המון סיפורים וולשים בתקופה הקרובה…

אהבתם את מה שקראתם? “תפיצו את האהבה” תלחצו בבקשה על כפתור השיתוף בפייסבוק, תודה!

מחפשים עוד סיפורים היסטוריים בבלוג שלי? הנה כמה שכדאי לכם לקרוא:

הברונית, ראש הממשלה הצייר ואוליבר טוויסט: משולש רומנטי שהסתבך, הגיע לעיתונות הארצית, ובסוף הוליד את אחת מהדמויות הכי פורסמות בספר של צ’רלד דיקנס

ג’ורג’ וורנון מחפש מזכירה, אבל שתהיה בת 13: מה קורה “שג’נטלמן” בן 58 שחי בנפרד מאישתו משתעמם ומחפש ריגושים?

לפתוח מרפאת פוריות במאה ה- 17: מה עושה רוזן כשהמלך מגרש אותו מחצר המלכות? מתחזה לרופא פוריות כדי “לרפא” נשים צעירות כמובן.

היא היתה היורשת הכי עשירה בעולם, והכלה הכי אומללה. קונסאלו וונדרבליט הייתה צריכה להקריב את האושר שלה למען ארמון בלנהיים. 

הקללה של האישה הכי יפה באירלנד: שתי אחיות עניות מאירלנד הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולהפוך לסלביטאיות בקנה מידה ארצי, אז איך זה נגמר כל כך מהר וכל כך רע?

רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון

רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*