חלמתם פעם למצוא אוצר?
בניגוד לרובנו שממשיכים רק לחלום, טד סיטון מיורקשייר, ניסה לעשות משהו בנידון. מעבר לעבודתו היומיומית בחנות עתיקות שצמודה דווקא לטירת ברנרד, לטד היה תחביב מיוחד, הוא העביר את סופי השבוע שלו בחיפוש מתכות, או כמו שזה מכונה באנגלית detectorist (למישהו יצא לראות סידרה של הביביסי בשם הזה?). באחד מאותם סופי שבוע ב-2 לספטמבר 1985 החיים שלו השתנו מהקצה לקצה.
טד היה היסטוריון חובב וגם ארכיאולוג, כך שהיה לו מושג לא רע היכן כדאי לו לחפש אוצרות אבודים. את אותו סופשבוע הוא העביר יחד עם עוד שני חברים בחיפוש אחר מתכות בשדה סמוך לטירת מידלהם. עד לאותו סופ”ש טד לא מצא מעולם משהו ממש מרשים, וגם אותו היום כבר נראה היה אבוד. כשהערב החל לרדת השלישיה החליטה לחזור הביתה.
טד לא שם לב, אבל גלאי המתכות שלו עדיין פעל בשעה שהוא צעד בשביל בדרך אל הרכב שלו. לפתע הגלאי התחיל לצפצף. טד העייף, החליט לתת צ’אנס אחרון, והוא החל לחפור כשהוא כבר זקוק לפנס על מנת לראות את השטח. בעומק של בערך 30 סנטימטרים הוא חש במשהו, הוא הרים אותו, אך מאחר והיום כבר החשיך הוא פשוט הכניס אותו לתיק ונסע הביתה.
טד לא חשב שהוא מצא משהו מיוחד, כי ברגע שהוא הגיע הביתה הוא פשוט נכנס למקלחת, משאיר את התיק שלו במטבח. אישתו ורה מצאה את התיק ואת המציאה שבתוכו, היא החלה לנקות אותה, ומאחר וגם לה היה ניסיון רב בעתיקות (היא ניהלה את החנות שלהם The Mudlark בצוותא עם טד), היא הבינה מהר מאוד שלא מדובר בסתם עוד מציאה, אלא באוצר.
מה שמכונה היום The Middleham Jewel היה תכשיט באורך של 10 סנטימטרים בצורת יהלום עשוי זהב שתוארך למאה ה-15. בתכשיט שובצה אבן ספיר כחולה, והייתה חרוטה עליו ציור של השילוש הקדוש. השיבוץ של אבן הספיר שלה יוחסו תכונות רפואיות חיוביות מרמז על כך שמדובר בתכשיט שניתן לאשת אצולה לקראת מאורע רפואי חשוב, בדרך כלל לידה. מאחר והתכשיט נוצר במאה ה-15, כלומר לתקופה שבה משפחת נוויל שלטה בטירת מידלהם הצמודה, רוב ההיסטוריונים להניח שמדובר בתכשיט שהיה שייך לאחת מנשות המשפחה, ויש שאפילו מעיזים לחלום שאולי היה זה תכשיט שנרכש על ידי ריצ’רד השלישי לאן נוויל עצמה לקראת הלידה של הנסיך אדוארד שנולד בטירת מידלהם.
אז מה קורה כשמוצאים אוצר כזה? קודם כל עולה השאלה, האם מדובר באוצר שהוחבא בכוונה או פריט שאבד לבעליו המקוריים. זאת שאלה ממש חשובה, כי התשובה עליו קובעת האם האוצר שייך לרשויות או למי שמצא אותו. אם טד היה מוצא את התכשיט במקובץ יחד עם עוד כמה וכמה פריטים עתיקים נוספים היה מקום לקבוע שמדובר באוצר שהוסתר בכוונה (אולי אחרי תבוסה של בית יורק במלחמות השושנים באחד מהקרבות?), ואז הוא היה חייב להעביר את התכשיט לרשויות, אבל מאחר והפריט נמצא בנפרד, אפשר היה לטעון בקלות שהוא פשוט אבד לבעליו המקוריים מה שאומר שבעליו החדשים הוא טד סיטון.
טוב, לא בדיוק… נתחיל מזה שלפי חוק מגלי המתכות, היה עליו קודם כל להתחלק עם בעל השדה שבו נמצא התכשיט. בנוסף לטד סיטון היה הסכם די הגיוני עם שותפיו לחיפוש, שאומר שהם מתחלקים בכל מה שהם ימצאו שווה בשווה, זה אומר שטד בעצם יקבל 17 אחוז משווי האוצר, אבל זה לא היה נורא כל כך כי כשבית המכירות סותביס הציע אותו למכירה בתוך דקות ספורות הוא נמכר בסכום של 1.4 מליון פאונד, שזה פחות או יותר שווה ליותר מ-20 מליון שקלים היום. מה שאומר שבעבור טד ואישתו היה מדובר בסכום משנה חיים, אבל למרבה הצער, העניין לא הסתיים עדיין.
מסתבר שלטד ולשני חבריו מגלי המתכות היה חבר נוסף שבדרך כלל היה מצטרף אליהם לחיפושים, רק שבאותו סוף שבוע הוא לא הצטרף אליהם. אותו חבר החליט שההסכם עם טד תופס גם איתו, ושגם הוא צריך לקבל חלק מהאוצר, וזה הוביל למאבק משפטי לא קצר, שגם כלל התפרקות של חבורת מגלי המתכות, וסידרה של איומים שגרמו לטד וורה לעזוב את ביתם.
בסופו של דבר החבר הרביעי הפסיד במשפט (ובערעור), והעלויות של המשפט דילדלו במקצת את הקופה המשותפת של השלושה. טד וורה החליטו לעזוב את אנגליה, ובזכות החלק שלהם מהאוצר הם עברו לגור בספרד.
במקביל לדרמה של טד, התרחשה עוד דרמה עם התכשיט עצמו. הקונה של התכשיט במכירה הפומבית סירב לחשוף את זהותו. מאחר והתכשיט זכה להיות מוגדר אוצר מורשת לאומי, הרשויות באנגליה אסרו להוציא אותו מתחומי הממלכה, וכך למרות שהמכירה הסתיימה, הקונה לא יכול היה לקבל את התכשיט שלו עד שלא יחשוף את זהותו, ויכריז היכן הוא עומד לשכן את התכשיט. הסאגה הזו נמשכה שש שנים עד שלבסוף המוכר המסתורי מכר מחדש את התכשיט למוזיאון העיר יורק בסכום של 2.5 מליון פאונד. התכשיט מוצג שם עד היום , ונחשב לאטרקציה הגדולה ביותר במוזיאון.
טד סיטון נפטר לפני כמה שנים, ולאחר מותו אלמנתו ורה החליטה לחזור לאנגליה והיא עברה לגור לא רחוק מטירת מידלהם, ופירסמה ספר שמגולל את כל הסאגה שהיא ובעלה עברו. המנהלת של טירת מידלהם סיפרה לי שורה עדיין נוהגת לבוא לטירה מדי פעם.
בשבוע הבא אנחנו עומדים לבקר בטירת ברנספת, הטירה האחרונה של משפחת נוויל, אבל זה לא מה שממש מיוחד בה. טירת ברנספת עמדה שוממת במשך כמה עשרות שנים עד שהיא נרכשה בשנות השמונים על ידי זוג ממעמד הביניים שניהל הוצאת ספרים קטנה. את הביקור בטירה העביר לי אחד מהילדים של אותו זוג, וכך למדתי ממקור ראשון על הרפתקת ילדותו הבאמת קסומה, יש למה לחכות, אז אם אתם עדיין לא עוקבים אחרי “רודפי הטירות” כדאי שתיכנסו לפייסבוק עכשיו, אחרת אולי תחמיצו את הסיפור.
עד אז אתם מוזמנים להמשיך ליהנות מהסיפורים הכי טובים בבלוג, לגלות את עשרת הטירות הכי שוות לביקור באנגליה, ללמוד על חמשת טיולי היום הכי שווים מחוץ ללונדון, או סתם להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה.
