לפני כמה שבועות פירסמתי בבלוג פוסט על טירת רבי המדהימה מיורקשייר, ולאחריו פרסמתי רשומה נוספת שמדברת על טירת ברנרד הפחות מוצלחת. מאחר ושתי הטירות היו שייכות למשפחת נוויל, הפכתי אותן לאחיות. מסתבר, שלא רק לטירת רבי (שזכתה בבלוג שלנו באנגלית לשלושה כוכבים) יש אחות כזו, גם לטירת אניק המדהימה (הוגוורטס של הארי פוטר) יש בדיוק אותו דבר, טירת וורקוורת’.

כשמבקרים בטירה הזו היום קצת קשה להאמין שבמשך כמה מאות שנים הטירה הזו הייתה הטירה הראשית של משפחת פרסי, והיא האפילה על טירת אניק (ששוכנת ממש לא רחוק), אבל קצת קשה להתווכח עם ההיסטוריה. למעשה, טירת וורקוורת כמעט והייתה יכולה להצטרף להרצאת הזום הראשונה שלי על מפלצות ויקטוריאניות, כי הדוכס הרביעי מנורת’המברלנד, שהיה הדוכס הויקטוריאני של משפחת פרסי תכנן להפוך אותה למפלצת כזו. הוא שכר את שירותיו של אנתוני סאלבין, ארכיטקט שהתפרסם במיוחד ביכולת שלו לשפץ טירות עתיקות ולהפוך אותם לפנטזיות ויקטוריאניות, בין השאר הוא עבד כמובן על מצודת לונדון (והפך אותה למה שאנחנו מכירים היום) ועל טירת אניק השכנה. אבל, הפרוייקט הזה היה קצת גדול על הארנק של הדוכס, ולבסוף עבודת השיפוץ התמקדה רק במבנה הראשי של הטירה (The Keep) וגם שם רק בכמה חדרים, והתוצאה של כל הפרוייקט הייתה שלדוכס ולבני לוויתו היה מקום לבלות בימי הצייד שלהם, או כשהם רצו לצאת לפיקניק. אני בטוח שסאלבין קיווה לעשות קצת יותר.

הרצון של הויקטוריאנים לחדש את הטירה לא צלח במיוחד

 

אחד מהחדרים המשופצים הבודדים של סאלבין בטירת וורקוורת’

 

הסיפור של טירת וורקוורת’ הוא כמעט הסיפור המושלם של טירות באנגליה. היא נבנתה אחרי הכיבוש הנורמני, אבל המטרה שלה לא הייתה רק למנוע מרידות של האנגלוסקסונים אלא בעיקר לעצור את הפלישות הסקוטיות. בהתחלה היא הייתה טירה מלכותית, ומי שהשקיע בה הכי הרבה היה המלך אדוארד השני (המלך הכי גרוע באנגליה – אם לא קראתם את הסיפור עליו, אני ממליץ לעשות את זה עכשיו).

במאה ה-14 הטירה עברה לידי משפחת פרסי בשעה שהם עוד היו רק ברונים. מי שהעניק למשפחה את תואר הרוזנות היה המלך ריצ’רד השני שהיה מלך לא מוצלח במיוחד בעצמו, ואכן הרוזן הטרי של משפחת פרסי היה ממנהיגי המרד שהדיח את אותו ריצ’רד והחליף אותו בהנרי הרביעי. הרוזן הראשון אהב את הטירה והרחיב אותה מאוד, באותה תקופה זו הייתה הטירה הראשית של בני משפחת פרסי, והבן של אותו רוזן נולד בה. הבן הזה הוא כמובן הנרי “הוטספור” פרסי, האביר הכי מפורסם בהיסטוריה האנגלית. אתם לא צריכים להיות מומחים בהיסטוריה אנגלית כדי שהשם הוטספור יגיד לכם משהו, מספיק שתסתכלו על טבלת הפרמייר ליג האנגלית ותיתקלו בקבוצת הכדורגל של טוטנהאם שמכונה “הוטספורס”, ותבינו עד כמה הוא היה מפורסם, אחרי הכל, אין עוד אדם אחד בהיסטוריה האנגלית שזכה שתהיה על שמו קבוצה, נכון?

אם כבר קוראים לקבוצה על שמך, אז לפחות שתזכה במשהו, לא?

אז מה היה מיוחד באותו הוטספורס? האמת היא שאני לא ממש יודע. קראתי עליו לא מעט, ובעיקר מה שעולה מכל הסיפורים הוא שהוא היה בריון שכונתי חסר עכבות שאהב מאוד להילחם בכל דבר שזז ומיהר לשלוח את הכוחות שלו לקרב, גם כשזה לא היה הדבר הנכון לעשות. הוטספורס נולד ב- 1364 והתחיל להתאמן להיות אביר בגיל צעיר. הוא אכן זכה בתואר הזה ב-1377, זה בטח נשמע לכם מאוד מרשים שאת התואר שלו הוא קיבל בתור מתנת “בר מצווה”, אבל זה יישמע הרבה פחות מרשים כשאני אספר לכם שבאותו טקס שבוצע על ידי המלך אדוארד השלישי, הוענק התואר לשני זאטוטים בני 10, הראשון יהפוך להיות המלך ריצרד השני, והשני יהפוך להיות המלך הנרי הרביעי.

משפחת פרסי הרוויחה מאוד מתקופתו של המלך ריצ’רד השני, אבל זה לא עצר אותה מלמרוד בו, המרידה הייתה מוצלחת והעלתה לשלטון את הנרי הרביעי, אבל המשפחה לא נעצרה ואחרי שנתיים החליטה למרוד גם בו. הפעם זה לא הלך כל כך בעיקר כי למלך הנרי הרביעי היה בן שהיה לוחם הרבה יותר טוב מהוטספורס. כמו כולם, גם הוא נקרא הנרי, ואנחנו נקרא לו הנרי החמישי, המלך הלוחם הכי טוב בהיסטוריה האנגלית. בקרב שרוסברי שאפשר לקרוא לו גם קרב ההנרים, הנרי החמישי (שכמובן עדיין לא היה מלך אז) ניצח והוטספורס נהרג, אם צפיתם בסרט “קינג” בנטפליקס, שמתאר את חייו של הנרי החמישי תוכלו לראות את אחד התיאורים הכי לא מדוייקים בהיסטוריה של הקולנוע שמתאר גם את הקרב הזה בצורה נוראית, וגם את הקרבות הבאים (מי לעזאזל עשה שם את התחקיר ההיסטורי?). הקרב על שרוסברי, שנמצאת במרחק שעה וקצת ממני, נערך אולי ב- 1403, אבל כל שנה בסוף השבוע האחרון של יולי אפשר לחוות אותו מחדש… (השנה בטח הקורונה תנצח ויבטלו אותו, אבל באופן עקרוני אם אתם בסביבה, אני תמיד ממליץ לבקר בסופי שבוע של שחזור קרבות אבירים באנגליה, זאת חוויה אדירה).

אז למה אני טוען שהוטספורס לא היה הגיבור שעשו אותו? ובכן להילחם זאת תכונה חשובה מאוד בשביל אציל בימי הביניים, אבל לדעת מתי להתחיל להילחם ומתי לא זו תכונה עוד יותר חשובה. הדוגמא הבולטת לכך היא הבלדה על צ’בי צ’ייס. כן, לא טעיתם, יש בלדה כזו והיא לא נקראת על שם השחקן האמריקאי (בצורה עקיפה הוא נקרא על שמה, ואני אסביר אחר כך). למעשה יש שתי בלדות כאלו כי הן מתארות מערכה בין האנגלים והסקוטים (אחת מני רבות). כל אחת מהבלדות נכתבה מצד אחר של הנלחמים. הקרב הספציפי המדובר הוא הקרב על אוטרבורן מ-1388. המערכה הזו מתחיל כשהסקוטים בפיקודו של הרוזן דאגלס פולשים לאנגליה ומגיעים עד לניוקאסל, המטרה שלהם היא לא לכבוש שום דבר אלא פשוט לבזוז כמה שיותר כסף ובעלי חיים, מעשה די שיגרתי באותם ימים. ליד ניוקאסל הם פוגשים את האנגלים בפיקודו של הוטספורס ומתחילה לחימה שהשיא שלה בקרב אחד על אחד בין דאגלס והוטספורס. הקרב מסתיים (טכנית) בתיקו, אבל דאגלס מצליח להשתלט על הבאנר של הוטספורס. לנו זה לא נשמע אולי נורא, אבל זה פחות או יותר גומר את הוטספורס שאוסף את אנשיו ויוצא לרדוף אחרי הסקוטים.

אחד מהפסלים הרבים של הוטספורס (את זה תמצאו מחוץ לטירת אניק)

שני הכוחות שוב ניצבים אחד מול השני, רק שהפעם מדובר בשעת ערב. כמו שאתם יכולים לשער, עוד לא המציאו אז אמצעי ראיית לילה, ולכן זה די אדיוטי לנסות להילחם בחושך, אבל נחשו מי מחליט לעשות את זה? הוטספורס. הוא רוצה את הבאנר שלו. הקרב הזה הוא כישלון צורב, דאגלס אמנם מת במהלכו, מה שהיה אמור להוביל את האנשים שלו להיכנע ולברוח, אבל מאחר וזה התרחש בחושך אז הם לא שמו לב והם ניצחו את האנגלים בצורה די משכנעת. למעשה לא רק שהם הרגו שלוש אנגלים על כל אחד שהם איבדו, הם גם הצליחו לשבות גם את הוטספורס וגם את אחיו.

בימי הביניים, אחת הדרכים הכי טובות להתעשר היתה לשבות אבירים ואצילים כשהם בחיים כמובן. סכומי הכופר שהיו מעבירים ידיים היו מטורפים, ולמעשה זה היה האינסנטיב העיקרי של חיילים במלחמת מאה השנים. לא משנה כמה אתה חייל עלוב, אם תצליח לשבות איזה אביר בינוני, תוכל לקבל עבורו ממשפחת האביר סכום כסף שייסדר אותך לנצח. אז כמה היה שווה לסקוטים לשבות את הוטספורס ואחיו? ובכן סכום הכופר במקרה הזה עמד על 22 מליון שקל, וכל זה בשביל באנר?

אז למה צ’בי צ’ייס? טוב, זה קצת מורכב… כאמור יש שתי בלדות שמתארות את הקרב הזה. הבלדה הסקוטית די מפורשת מאחר ובמקרה הזה הם המנצחים, אז הם פשוט קראו לה הקרב על אוטרבורן. בצד האנגלי יש פחות עניין להזכיר את השם המפורש, במקום זה הבלדה מתארת לכאורה אירוע שונה לחלוטין. לפי הבלדה הזו האנגלים בסך הכל יצאו למסע צייד תמים בגבעות צ’ביוט ליד טירת אניק, כשהמילה המתארת צייד היא צ’ייס. הסקוטים פירשו את מסע הצייד הזה לא נכון וחשבו שזו פלישה ולכן תקפו אותם והתוצאה הייתה המוות של המפקד הסקוטי והנפילה בשבי של פרסי ואחיו, דומה אבל שונה.

אגב, את סיפור הבלדה אפשר למצוא בכל מיני מקומות באנגליה, בראש ובראשונה באולם הכניסה של טירת אניק, אבל מה הקשר של הבלדה לשחקן האמריקאי? ובכן הרבה שמות של מקומות באנגליה נדדו לעולם החדש, והפופולריות של הבלדה גרמה לכמה מקומות בארצות הברית כולל מחוז במרילנד להיקרא צ’בי צ’ייס. השם המקורי של השחקן האמריקאי היה קורנליוס צ’ייס, אז אתם יכולים להבין למה הוא היה חייב למצוא לעצמו שם יותר מוצלח, אז אותו מחוז העניק לו השראה וכך הוא בחר את הכינוי שילווה אותו עד היום.

איך הוא קשור לזה בכלל?

טירת וורקוורת עצמה המשיכה עקוב אחרי ההיסטוריה של הטירות באנגליה. היא עברה מיד ליד במלחמות השושנים בהתאם לזהות הצד המנצח, כשבאותה תקופה הצד המפסיד נאלץ גם לראות את הראש שלו מתרחק במהירות מגופו, ואז התמודדה עם שתי בחירות שגויות של בני משפחת פרסי. פעם אחת כשהם מורדים במלך הנרי השמיני, ופעם שנייה כשהם מצטרפים למשפחת נוויל במרד של הצפון נגד הבת שלו אליזבת ב-1569. זה פחות או יותר מתחיל להוות את הסוף של הטירה, אבל לא כמו ההרס שמותיר אחריו צבא הפרלמנט של קרומוול במלחמת האזרחים שבעצם מסיים את העבודה, וכמו עשרות טירות אחרות בבריטניה הופך אותה לחורבה מפוארת.

יש כמה חלקים בטירה שמרמזים עד כמה חשובה היא הייתה

קצת מוזר לבקר בטירה כמו וורקוורת’ היום, ואני מניח שאם אתם לא רודפי טירות, וכבר הצלחתם להגיע כל כך רחוק צפונה, יש לכם כמה טירות הרבה יותר מרשימות לגלות (כמו למשל טירת אניק, או במבורג או צ’ילינגהאם). אבל אני חייב להודות שהטירה, שמנוהלת היום על ידי ארגון האניגליש הריטג’, מצליחה להעביר שעה של ביקור (בעיקר בזכות השיפוץ הויקטוריאני החלקי), והעובדה שהיא יושבת במרכז עיירה קטנה וחמודה, אומרת שאפשר לחבר את הביקור בה לארוחת צהריים או (במקרה שלנו) ערב מוקדמת…

בשבוע הקרוב אני מתכנןלהזמין אתכם לשיחת וידאו בזום, אז אם אתם רוצים להיות בטוחים שאתם לא מפסידים אותה או את הפוסט הבא בבלוג אני ממליץ להיכנס לפייסבוק ולעקוב אחרי עמוד “רודפי הטירות”  כיוון שזו הדרך היחידה שבה אנחנו שומרים איתכם על קשר (אנחנו לא בקטע של אימיילים). בנוסף אתם מוזמנים להמשיך ליהנות מהסיפורים הכי טובים בבלוג, לגלות את עשרת הטירות הכי שוות לביקור באנגליה, ללמוד על חמשת טיולי היום הכי שווים מחוץ ללונדון, או סתם להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*