הבלוג שלנו ממשיך להתמקד בלונדון וסביבותיה, ומה יותר חגיגי מאשר להתחיל את השנה החדשה עם ביקור בארמון המלכה? לשם כך אני אפילו מעקם את ציר הזמן של סיור הטירות שלנו כיון שאת ארמון באקינגהאם ביקרנו בחודש שעבר. מאז שהתחלנו לרדוף אחרי טירות לפני שנתיים, יצרנו הרגל מוזר שבכל יום הולדת שלי אנחנו מבקרים ארמון מלכותי. בשנה הקודמת ביקרנו בארמון קנזינגטון, אז לפי ההיגיון של הבלוג הייתי אמור לספר לכם עליו עכשיו, אבל הוא ייחכה לפוסטים הבאים. אני יכול להניח שבהתאם למנהג הזה ב- 13 לאוגוסט הבא נהיה בווינדזור (למרות הצפיפות הצפויה) או שאולי נצפין לארמון בלמורל בסקוטלנד?
למי שלא יודע ארמון בקינגהאם פתוח למבקרים במהלך תקופת הקיץ, ולפי כל מיני קבוצות פייסבוק שמתמקדות בלונדון נראה שהוא אחת מהאטרקציות הפופולריות ביותר לתיירים ישראלים בתקופה הזו. עד למירדף הטירות שלנו לא חשבתי מעולם לבקר בארמון הזה למרות שחייתי בלונדון כמעט שש שנים, אבל אחרי שביקרתי בכל כך הרבה טירות ואחוזות (וארמונות מלכותיים אחרים) זה רק היה הגיוני לבקר גם בארמון המודרני הזה (במאה ה-17 השטח של הארמון הזה עוד כוסה במטע של עצי תות אחרי שהמלך ג’יימס הראשון ניסה להפוך את אנגליה לאימפריה של משי. הפרוייקט שלו נכשל מאחר והוא בחר סוג לא נכון של עצי תות ותולעי המשי לא שרדו).
יש כל מיני מקומות שאתה מבקר בהם באנגליה שהקסם שלהם לא נובע ישירות מהיופי שלהם או העושר, אלא מהייחוס, ככה למשל אתה שופט את אחוזת אלתהורפ שבה גדלה הנסיכה דיאנה, או את אחוזת וודסדון ביתם של הרוטשילדים. די ברור לפיכך שהקסם של הארמון הזה נובע מכך שהוא הארמון המלכותי היחיד הפעיל באירופה, ושהחדרים שבהם אתם יכולים לבקר, מבקרים בשאר השנה רק ראשי מדינות, ויחידי סגולה.
הביקור בארמון הוא עסק מאוד מאורגן ומאוד מסחרי. כרטיס הכניסה יקר, ותהליך הכניסה מזכיר סוג של עלייה למטוס, עם ביטחון קפדני ומערכת כריזה שכל הזמן מזכירה שאסור להוציא את הטלפונים מהכיס (כל התמונות בפוסט הזה הגיעו מהרשת ולא מהמצלמות שלנו). כשאתם מזמינים כרטיס כניסה לארמון אתם מקבלים שעת התייצבות שרק בה אתם יכולים להיכנס, זה גרם לי לחשוב לתומי שהביקור עצמו לא יהיה עמוס כיון שרק הקבוצה שלי תהיה בארמון באותו הזמן, רק מה שלא ידעתי הוא שהקבוצה שלי היא ענקית.
לפני כמה שנים ביקרנו בארמון וורסאי בקיץ, והחוויה הייתה זוועתית. בחלק מהחדרים אי אפשר היה לזוז, ובוודאי שאי אפשר היה לראות את אוצרות האומנות, מאז פיתחתי טראומה קטנטנה ממקומות היסטוריים צפופים במיוחד (מה שגרם לי לא להמליץ על הטאואר של לונדון), ולמרבה הצער הטראומה שלי התעוררה שוב בכניסה לבקינגהאם.
בארמון בקינגהאם יש 775 חדרים, מתוכם 19 הם סטייט – רומז, 240 הם חדרי שינה ויש גם 78 חדרי אמבטיה. הסיור כמובן שאינו כל כך עשיר והוא מתמקד רק באותם 19 חדרים רישמיים. כל מבקר מקבל אודיו גייד ובו מידע על החדרים עצמם. הבעיה העיקרית היתה שהאודיו גייד היה מאוד “רזה” בלי שום סיפורים מעניינים, וסיכם כל חדר שהיינו בו בשתי דקות פחות או יותר. אחרי שביקרתי בכל כך הרבה ארמונות וטירות אני יכול לומר בוודאות שאפשר היה לייצר סיפור יותר מעניין באודיו גייד כדי להפוך את החווייה למשמעותית יותר, ואולי גם לכזו שמעניקה תמורה לכסף.
אין לי ספק שכל מבקר שמגיע לארמון בקינגהאם יוצא נפעם. במירדף הטירות שלי יצא לי לבקר בהמון טירות וארמונות מאוד יפים כמו ארמון בלנהיים של משפחת צ’רצ’יל או טירת ארונדל של משפחת הווארד, ואני יכול לומר בוודאות שזה הארמון הכי מפונפן מכולם, החדרים הרישמיים מלאים בקישוטי זהב, תמונות וחפצי אומנות. גלריית התמונות כוללת את הציירים המפורסמים ביותר
האטרקציה הגדולה ביותר הייתה הציור “שיעור המוזיקה” של הגאון ההולנדי וורמיר. הציור הזה “כיכב” בסרט דוקומנטרי מדהים שנקרא Tims Vermeer הסרט עוסק במהנדס שלא צייר ציור מעולם, אבל הגיע למסקנה שהוא חושד שגם וורמיר לא באמת צייר ציורים, אלא השתמש בטכניקה של שימוש בעדשות, על מנת ליצור את הציורים הכל כך חיים שלו. במהלך הסרט הצייר מחליט לנסות ליישם את החשד שלו באמצעות העתקה של הציור של היצירה “שיעור המוזיקה”. באותו הזמן היצירה המקורית הייתה תלויה באוסך הפרטי של המלכה, ואחרי מספר בקשות ותחינות אושר לאותו מהנדס לבוא להציץ בתמונה למספר דקות. כנראה שהסרט גרם למישהו שעובד עם האוסף המלכותי להחליט שצריך לשתף את כל הציבור ביצירה הזו, וכעת היא מוצגת כחלק מהגלריה (קל מאוד לפספס אותה בחדר הומה אדם שבו יש עשרות תמונות של מאסטרים לא פחות מדהימים, אבל אני בהחלט ממליץ להתאמץ.
שאר החדרים בארמון מדהימים גם הם, אבל כאן מגיע האבל הגדול, חוויית הביקור בארמון הזה היא לא מוצלחת במיוחד, והיא אפילו קצרה באופן משמעותי ממה שחשבתי שהיא תהיה. שלא תבינו אותי לא נכון, בקינגהאם הוא ארמון מדהים, אבל אם אתם מגיעים ללונדון ויש לכם חשק לבקר רק במקום אחד, אני יכול למנות לפחות שלושה מקומות שונים שלעיניים לא מקצועיות יהיו מרשימים ומדהימים, וחווית הביקור שלכם תהיה הרבה יותר נעימה, באחריות! עוד כמה שבועות אני אפרסם פוסט ובו חמשת המקומות הכי מעניינים לביקור בלונדון, ותוכלו לגלות מה הם.
הארמון קיבל את שמו מהדוכס מבקינגהאם שרכש את הקרקע ובנה את הבית הראשון עליה בשנת 1703, ג’ורג’ השלישי רכש אותו עבור בית המלוכה והעניק אותו לאישתו שרלוט, מה שגרם למקום להיקרא “בית המלכה”. רק בימי ויקטוריה הארמון הפך למעשה להיות הארמון הרישמי של בית המלוכה בלונדון, אבל אפילו היא קצת נרתעה ממנו אחרי מותו של אלברט, והיא אפילו הסכימה להשאיל אותו לשאה הפרסי שהגיע לביקור ארוך בלונדון. השאה כנראה שחגג בארמון קצת יותר מדי, כי במסגרת החגיגות שלו הוא הצליח להרוג את אחד המשרתים שלו, ולאחר מכן לשרוף את הגופה ולקבור את השאריות בגני הארמון. אגב, את הסיפור הזה לא גיליתי בזמן הביקור בארמון כי האודיו גייד של הארמון הוא אחד מהמשעממים ביותר שנתקלתי בהם, וזו עוד נקודת חולשה של הביקור.
עד היום בכל הביקורים שלי גיליתי שמה שהופך ארמון או טירה למקום מעניין הם הסיפורים והחוויות שהמקום מעביר למבקר, עם כל הכבוד למי שכתב את הטקסטים של האודיו גייד, מעטים מבין המבקרים הם סטודנטים לאומנות שיהנו מהמידע על התמונות והקישוטים בארמון, במקום זאת כדאי היה אולי להתמקד בסיפורים ורכילויות, משהו שהיה איכשהו גורם לנו להיזכר בארמון גם הרבה אחרי הביקור, ואולי זו הסיבה שמייקל פייגן בחר לוותר על הסיור המאורגן ולפרוץ לארמון בקינגהאם…פעמיים
את הסיפור הזה אני חייב למורה שלי להיסטוריה שביקר בלונדון יחד עם הבן שלו, והם שמעו אותו ממדריך מקומי. מיד אחרי שהם סיפרו לי על מייקל, עוד גל של זעם עבר בי על כך שאף אחד בארמון לא חשב לשלב את הסיפור הזה בביקור, והתחלתי לחקור אותו לבד.
מייקל פייגן הוא אנגלי ממעמד נמוך שנולד במזרח לונדון בשנת 48 (הוא עדיין חי). בשנת 1982 הוא החליט שזה יהיה ממש נחמד לבקר בארמון בקינגהאם. הוא טיפס מעל החומה ואז על אחד המרזבים ו…הופה, הוא היה בפנים.
מייקל החל להסתובב במסדרונות ובין השאר הוא הצליח להבהיל חדרנית שמיד רצה לדווח לאנשי הביטחון שלא האמינו לה. מייקל המשיך לשוטט בחדרים ובין השאר הוא הגיע לחדר שבו הנסיכה דיאנה שמרה מתנות שהתקבלו לרגל הולדתו של הנסיך וויליאם שנולד חודש לפני כן. לאחר מכן מייקל הצליח לגלות את מרתף היינות של הארמון והוא שתה חצי בקבוק יין לבן (בליווי קרקרים וגבינת צ’דר) לפני שהוא יצא באותה דרך שממנה הוא נכנס.
אנשי הביטחון של הארמון גילו את הבקבוק החצי ריק והבינו שהחדרנית לא שיקרה, אבל זה לא גרם להם להיות יותר עירניים כיון שחודש לאחר מכן מייקל שוב פרץ לארמון. הפעם הוא הגיע מהגג, ומאחר והגג היה חלקלק, מייקל הסיר את נעליו וגרביו והשאיר אותם שם. הפעם מייקל הסתובב באיזור אחר לגמריי של הארמון וכנראה שזה היה מסע מעייף כיון שהוא החליט לעשות הפסקה ולנוח באיזה חדר שינה שהיה שם במקרה, אבל החדר לא היה לגמרי פנוי, למעשה ישנה שם גברת אחת שקראו לה אליזבת.
המלכה התעוררה באותו בוקר בשעה 7 ורבע בבוקר וגילתה גבר זר שיושב על קצה המיטה שלה. כמובן שהחדר של המלכה מוגן בשורה של אזעקות. חלקן לא פעלו, ואלו שכן עלו לא הטרידו את השומרים שהיו בטוחים שמדובר בתקלה (למרות שרק לפני חודש הם גילו שמישהו פרץ לארמון) בנוסף זה היה הזמן שבו אנשי הביטחון החליפו משמרות, ולכן שהמלכה התקשרה לביטחון, לקח זמן עד שמישהו הגיע. המלכה פנתה אל מייקל ושאלה אותו האם הוא זקוק למשהו, מייקל ביקש סיגריות והמלכה הורתה לחדרנית שלה להביא לו כמה. דקות ארוכות לאחר מכן המזכיר האישי של המלכה חזר מטיול עם הכלבים של המלכה, ויחד איתו הגיעו שני שוטרים שעצרו את מייקל.
אתם בוודאי חושבים שמייקל קיבל עונש מאסר ארוך, נכון? ובכן בשנות ה-80 פריצה לארמון לא נחשבה לפשע מסוכן ומייקל הואשם אך ורק בגניבה (של בקבוק היין הלבן, כמובן), אבל מאחר והוא נשלח למחלקה פסיכאטרית לאבחון, האישומים נגדו הוסרו. מייקל יצא מהמחלקה כעבור כמה חודשים ומיד השתתף בהקלטה של גירסא חדשה לשיר god save the queen של הסקס פיסטולד יחד עם להקת הפאנק The Bollock Brothers . בשנת 2011 הופיע מייקל בסרט דוקומנטרי שביים בנסקי, צייר הגרפיטי הכי מפורסם והכי סודי בעולם. הסרט עסק באנשים שמתנהגים בצורה מוזרה בציבור…
כמובן שהסיפור של הפריצה הכפולה נחשב לאחד מכשלי האבטחה הכי חמורים בהיסטוריה של המלוכה הבריטית במאה ה-20, ובעקבותיו שונו נהלים רבים, וגם חוקק חוק חדש שהופך את הארמון לאתר רגיש, כך שאם מישהו יחשוב לחקות את מייקל היום, שיצפה לעונש הרבה יותר חמור.
אם האכזבה שלי לא ריפתה את ידיכם, כדאי שתדעו שארמון בקינגהם פתוח למבקרים מה- 20 ביולי בכל שנה למשך 60 ימים (אלא אם יש איזה אירוע רישמי שמחייב את סגירתו) מומלץ להזמין כרטיסים מראש וכדאי גם לדעת שהיציאה בסיום הסיור היא מאיזור אחר לגמרי (כרבע שעה הליכה מהמקום שבו נכנסים אל הארמון), אז לקחת גם את זה בחשבון.
אם אתם רוצים לקבל עדכון בכל פעם שאנחנו מוסיפים סיפורים או ביקורות בבלוג, אתם מוזמנים ללחוץ לייק ולקבל עדכונים דרך הפייסבוק. אם תלחצו כאן למטה (ולא בעמוד רודפי הטירות) על כפתור השיתוף, גם החברים שלכם יוכלו ליהנות…
מחפשים עוד סיפורים היסטוריים בבלוג שלי? הנה כמה שכדאי לכם לקרוא:
ליידי דיאנה הראשונה: הנסיכה מווילס לא היתה דיאנה ספנס הראשונה שמצאה את עצמה בנישואים ללא אהבה…
רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
