כשהתחלנו לטייל בבריטניה לגלות טירות עשינו הפרדה בין ביקורים בטירות ובתי אחוזה שעדיין גרם בהם, ובין אלו שננטשו. יש הרבה סיבות לכך שעשינו את ההפרדה הזו, אבל הסיבה הפרקטית העיקרית היא שטירות שננטשו הן מקומות שהביקור בהן קצר יותר, ולכן כשמתכננים טיול אפשר להוסיף לאותו יום מקומות אחרים לביקור.

רובן המוחלט של הטירות הנטושות מנוהלות על ידי ארגונים ממשלתיים או חצי ממשלתיים, מה שהופך את טירת בולטון בחבל יורקשייר למקום יוצא דופן. הטירה הזו נבנתה במאה ה-14 על ידי משפחת סקורפ, והצאצאים שלה עדיין מחזיקים בה היום כטירה פרטית, הרוסה אבל פרטית. זה מעלה כמובן את השאלה, האם הבעלות הפרטית משפיעה על הביקור?

משפחת סקורפ הייתה משפחה נורמנית שהגיעה לאנגליה עוד לפני הפלישה של 1066, מה שהופך אותה למשפחה די מיוחדת. כשהם התיישבו במקור באי הבריטי הם בחרו מקום על הגבול שבין אנגליה ווילס ובנו בו טירה (שלא שרדה) מה שהופך אותם לאחת מהמשפחות הבנאיות הכי קדומות באי הבריטי (האנגלו סקסונים לא בנו טירות).

אחרי שהנורמנים פלשו לאנגליה, משפחת סקורפ השתלבה בקלות במשטר החדש, אבל לקח להם כמעט 300 שנים להתחיל לעלות לגדולה. מלחמת מאה השנים עשתה טוב למשפחה הנרי סקורפ נלחם תחת ג’ון מגנט, הבן של המלך אדוארד השלישי והאיש הכי עשיר באנגליה. המלחמה הביאה איתה שלל רב, ותקופה קצרה אחרי זה גם תואר אבירות. הבן של הנרי סקורפ, ריצ’רד, שהמשיך להילחם בצרפתים (המלחמה ארכה כאמור יותר ממאה שנים…) , היה זה שהתחיל לבנות את טירת בולטון בשנת 1378.

היום כשאתם מסתכלים על הטירה הזו היא בוודאי נראית כמו עוד מבצר ימי ביניימי, אבל זו תהיה דרך לא נכונה להסתכל עליה. טירת בולטון הייתה מופת של חדשנות, והדבר הכי קרוב לארמון שאפשר היה למצוא במאה הזו. בניגוד לטירות הקודמות, התוכנית של הטירה הזו הייתה לשלב את כל המבנים החיצוניים שהטירה נזדקקה להם (אורוות, נפחיה, נשקייה, מיטבח) בתוך הטירה עצמה. זה היה תכנון חדשני שמיד התחיל להיות מועתק בכל רחבי אנגליה. למרות שהטירה נבנתה בתור ארמון מפואר היא עדיין הייתה מסוגלת להגן על עצמה, דבר שהיה נחוץ מאוד בחבל יורקשייר שהיה קרוב מדי לסקוטים שאהבו לפלוש ולנסות לשדוד אחוזות וכפרים.

בתקופת ימי הביניים הצלחה של משפחה הייתה נעוצה בהחלטות הפוליטיות שאבי המשפחה קיבל. ומשפחת סקורפ הייתה ברת מזל כמאה שנים, אבל דווקא בימיו של אותו ריצ’רד דברים התחילו להסתבך. ריצ’רד סקורפ לא חסך בדבר בעת בניית הטירה שלו ותג המחיר שלה הגיע לכחמישים מליון שקלים בערכים של היום, אבל מסתבר שלאותו ריצ’רד נשאר עוד קצת עוד קצת בארנק כיון שהוא החליט בשנת  1398 לגשת למלך ולהציע לו הצעה מפתה…

למלך באותה תקופה קראו ריצ’רד השני, והוא היה אחד מהמלכים הפחות מוצלחים בהיסטוריה של אנגליה. ריצ’רד מטירת בולטון היה אחד מאנשי המפתח שלו, והקירבה שלו למלך איפשרה לו לזכות במינויים והטבות, אבל ריצ’רד סקורפ רצה יותר, לא בשבילו, אלא בשביל הבן שלו וויליאם, הוא רצה שוויליאם יהיה מלך.

מן הסתם התפקיד של מלך אנגליה היה תפוס, אבל היו עוד מקומות שאפשר היה למלוך עליהם, כמו למשל האי מן (isle of Mann) ששוכן בין אנגליה ובין אירלנד. תג המחיר שנקבע היה קצת מעל 30 מליון שקלים, אבל מה לא עושים בשביל הילד, נכון?

הבעיה של ריצ’רד סקורפ (ושל וויליאם) הייתה כאמור שהמלך ריצ’רד השני לא היה מלך מוצלח במיוחד ושנה אחרי כל הסיפור, אחד מקרובי משפחתו, הנרי בולינגברוק, הצליח לגייס לצידו כמעט את כל האצולה האנגלית ולהשתלט על הכתר. הוא הוכתר בתור הנרי הרביעי, ואחד הצעדים הראשונים שהוא עשה היה לחסל את כל התומכים של המלך הקודם, ואחד הראשונים ברשימה היה “המלך” הצעיר וויליאם סקורפ.

משפחת סקורפ הוסיפה לקבל החלטות פוליטיות שהתבררו כלא מוצלחות, מה שהביא סבל לא רק להם אלא גם לטירה. אחת מאותן החלטות של הברון סקורפ השמיני, למשל, הייתה להצטרף למרד נגד הנרי השמיני (The pilgrime of grace) ובתגובה הנרי שרף חלקים מהטירה, ששוקמו מאוחר יותר. הברון הבא ברשימה כבר היה חכם יותר, ונאמן יותר לבית המלוכה. הוא היה אחד מהתומכים של המלכה אליזבת בצפון אנגליה ופיקד עבורה על טירת קרלייל. כשמרי מלכת הסקוטים ברחה לאנגליה, זו הייתה הטירה הראשונה שהיא הגיעה אליה, מה שהפך את הברון התשיעי “למארח” הראשון שלה.

בהתחלה הברון סקורפ (החברים קראו לו הנרי סקורפ) באמת היה המארח של מרי, אבל אחרי שאליזבת שינתה את הפקודות, הוא הפך להיות הסוהר שלה. מאחר וטירת קרלייל הייתה קרובה באופן מדאיג לגבול הסקוטי הוא החליט להעביר אותה לטירה שלו, טירת בולטון, וזה היה הבית של מרי מלכת הסקוטים למשך חצי שנה.

איך בדיוק כולאים מלכה בטירה? זה לא היה עניין פשוט, מרי הגיעה עם פמליה שלמה, והברון המסכן נאלץ לוותר על סוויטת החדרים האישית שלו לטובת מרי. מה שעוד סיבך את העניינים היתה אישתו של הברון סקורפ. שם הנעורים של הברונית סקורפ היה הווארד, מרגרט הווארד, ואם עקבתם אחרי הבלוג אז אתם יודעים שאחותה, ליידי ג’יין הווארד חיה לא רחוק בטירת רבי, והייתה הרוח החיה מאחרי המרד של הצפון שניסה להעלות את מרי מלכת הסקוטים לכתר באנגלי על חשבונה של אליזבת. המרגלים של המלכה אליזבת בתוך טירת בולטון דיווחו לה שהברונית סקורפ הולכת והופכת להיות “גרופית” רצינית של מרי, והמלכה הודיעה לברון שהוא צריך להרחיק את אישתו מהטירה. הנרי סקורפ המסכן נאלץ להגלות את אישתו לבית במרחק של כמה קילומטרים, אבל רוחות המרד של הצפון החלו לנשוב, ומרי מלכת הסקוטים הועברה לכלא הבא שלה בטירת טטבורי באיזור המידלנדס (דרבישייר).

החדר של מרי מלכת הסקוטים בתוך טירת בולטון

תואר הברונות של משפחת סקורפ אבד אחרי מותו של הברון ה-11 עימנואל סקורפ, ששלט בטירה בתקופת מלחמת האזרחים שגם הביאה לחורבנה החלקי. הברון הספיק לשדרג את התואר המשפחתי מברון לרוזן, אבל כל הילדים החוקיים של עימנואל מתו לפני שהגיעו לגיל בגרות, מה שהותיר אותו עם מספר ילדים לא חוקיים שנולדו לו (כמו לכל אציל באותה תקופה) מחוץ לנישואים. בצר לו עמנואל ניסה להוריש את ההון שלו ואת התואר לילדיו הלא חוקיים. לעימנואל היו שלוש בנות, ומה שמעניין הוא ששתיים מהן הצליחו להתחתן עם אצולה, אחת מהן התחתנה עם הדוכס מבולטון. השלישית לא התחתנה, ואולם המלך צ’רלס השני העלה אותה לדרגה של בת רוזן, מהלך שהיה מאוד יוצא דופן.

אז איך זה לבקר בטירה הרוסה פרטית? הרבה יותר כיף. משפחת סקורפ הצליחה להפוך את הטירה שלה לשילוב מצויין בין טירה היסטורית ואטרקציה תיירותית. למרבה המזל לא כל הטירה נהרסה במלחמת האזרחים מה שאומר שהמגדל שבו שהתה מרי מלכת הסקוטים נותר ללא פגע, וכמה מהחדרים שבו “שוחזרו” על מנת להחזיר אותם לאיך שנראו במאה ה-16. כמובן שאם יש לך סיפור טוב עם סלבריטי, אתה חייב למתוח אותו קצת, ובטירת בולטון החליטו שרוחה של מרי מלכת הסקוטים אולי גם רודפת את הטירה, כי אם כבר אז למה לא? (היא מתה בצד אחד של אנגליה כמה וכמה שנים אחרי).

חוץ מלבקר בחדרי הטירה שנשארו, אפשר לגלות גם שחזור של נשקייה ונפחיה בטירה, להשתתף בהדגמה של ירי בחץ וקשת והדגמה של ציד עם ציפורי טרף (שזה פחות או יותר התפריט הקלאסי של טירות באנגליה). מה שאומר שבפועל הביקור בטירת בולטון הוא ארוך הרבה יותר מאשר בטירה הרוסה רגילה, והופך להיות חוויה בהחלט מומלצת אם תתכננו חופשת ביורקשייר.

בפוסט הבא אתם עומדים לגלות את הצדדים הרכים של המלך שבמשך מאות שנים נתפס כמפלצת: ריצ’רד השלישי, אחרי שנבקר בטירה בה גדל טירת מידלהאם. עד אז אתם מוזמנים להמשיך ליהנות מהסיפורים הכי טובים בבלוג, לגלות את עשרת הטירות הכי שוות לביקור באנגליה, ללמוד על חמשת טיולי היום הכי שווים מחוץ ללונדון, או סתם להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה.

וכמובן שאתם מוזמנים להיכנס לפייסבוק ולעקוב אחרי עמוד “רודפי הטירות” כדי שלא תחמיצו שום פוסט בעתיד.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*