בימים אלו מתחוללות סערות תרבותיות באירופה וצפון אמריקה סביב האופן שבו מוצגת (או לא מוצגת) ההיסטוריה הפחות מוצלחת של אותה מדינה. בבריטניה הגיע השיא של הסערה כאשר קבוצת מפגנים בעיר בריסטול הפילה ממקומו פסל של סוחר עבדים בשם קולסטון וגילגלה אותו אל תוך המים בנמל. כמו רבים אחרים גם לי יש מחשבות מנוגדות על כל התהליך הזה. מצד אחד אני מסכים לחלוטין שבמדינה דמוקרטית שבה יש תהליכים מסודרים אסור לקחת את החוק לידיים ולנקוט בפעולות אלימות כאלו, מצד שני למה הפסל הזה המשיך להיות מוצג מלכתחילה?
הסיבה, כמו תמיד היא שאותו סוחר עבדים כמו הרבה דמויות היסטוריות אחרות, השתמש בכסף הזה על מנת לקנות לעצמו כוח והשפעה, ובסופו של דבר הוא גם השתמש בו בכדי לקדם מטרות צדקה שונות, זה כמובן גרם לכך שהשם שלו הונצח בכל מיני מוסדות בעיר, ושפסל לכבודו הוצג במקום מרכזי בנמל.
במהלך מירדף הטירות שלנו נתקלנו לא פעם בסיפורים דומים בתוך בתים של סוחרים ואנשי עסקים שעשו את ההון שלהם מעבדות או מניצול מחפיר של עובדים מקומיים, ולמרבה הצער הסיפור שלהם באותם בתים עדיין לוקה בחסר (הדבר בעיקר מציק כשמדובר בבתים של הנשיונל טראסט, כיון שבהם אתם מצפים שארגון ציבורי ישקיע קצת יותר מחשבה באופן שבו הוא מספר כיום את הסיפור הלאומי של המדינה). אחת הדוגמאות הבולטות היא טירת פנרין של משפחת פננט שעשתה את הונה ממטעי סוכר בג’מייקה שתודלקו על ידי אלפי עבדים, דוגמא אחרת היא אחוזת טינטספילד ליד העיר בריסטול שאותה כמעט רכשה הזמרת קיילי מינוג לפני כמה שנים. האחוזה המדהימה הזו נבנתה בזכות העסק המשפחתי של משפחת גיבס שכלל הפקת דשן בדרום אמריקה בתהליך שדרש ניצול מחפיר של אלפי עובדים. המשפחה הרוויחה כל כך הרבה כסף מהדשן הזה עד שהיא יכלה להרשות לעצמה לבנות את האחוזה הענקית הזו כבית שני (הם גרו בלונדון) ואפילו דאגו לעצמם לתחנת רכבת פרטית, על מנת שהם יוכלו לשלוח לעצמם ירקות פירות ופרחים טריים מהאחוזה בבריסטול אל הבית בלונדון מדי יום. בשני המקרים האלו היית מצפה שהטראסט תשלב בחוויית הביקור גם איזשהו אלמנט ביקורתי שמספר על החלקים האפלים יותר של המשפחה שיצרו את כל העושר והיופי שמוצג כעת, וזה לא קורה כמו שצריך.
היסטוריה היא דבר מורכב, ואין ספק שהיום אנחנו מסתכלים על אירועים ותופעות שונות בצורה אחרת ממה שהסתכלו עליהם באותה תקופה, וכל זה מתחבר נהדר לבית הראשון שאותו ביקרנו במירדף הטירות שלנו בדרך אל ה- Peak District במרכז אנגליה. בכל פעם שאנחנו מתכננים נסיעה כזו אני מנסה למצוא מקום שנוכל לבקר בו על הדרך, ובמקרה הזה בחרנו באחוזת שוגבורו בסטפורדשייר, כעשרים קילומטרים מעל העיר בירמינגהאם.
יש כמה דברים מאוד מעניינים שאפשר לספר על האחוזה הזו. בראש ובראשונה מדובר על אחוזה שהצליחו לשמר בה חלקים מאוד גדולים מהמבנים החקלאיים המקוריים, מה שאומר שאפשר בביקור בה (בעיקר עם ילדים) לגלות כיצד אחוזות כאלו תוחזקו וייצרו לעצמם מזון), זה אומר שמלבד חיות משק יש להם בשוגבורו את אחת מגינות הירק היותר יפות שביקרנו בהם, ואם אתם מבקרים במהלך הקיץ אז זו הזדמנות נהדרת ללמד את הילדים איך באים ירקות לעולם (וגם את עצמנו, כי אני מודה שבתור יצור עירוני לא ממש ידעתי איך נראה שיח ארטישוק או איך מגדלים אספרגוס).
אחוזת שוגבורו מספרת למבקרים שלה שני סיפורים עיקריים. הסיפור הראשון שמתקשר מבחינתי לאירועים שמתרחשים כעת בעולם, הוא הסיפור על האופן שבו השיגה משפחת אנסון את הכסף לבנות את האחוזה הג’ורג’יאנית המפוארת שלה. הסיפור השני שאותו אני אספר באחד מהפוסטים הבאים עוסק בחיים המודרניים של האחוזה, כיון שחלק ממנה נותר בית פרטי של הרוזן החמישי מליצ’פילד שהיה במקרה גם קרוב משפחה של המלכה, וגם צלם סופר פופולרי שצילם כמה מהתמונות הכי מפורסמות בהיסטוריה כולל את תמונות החתונה של מיק ג’אגר.
מה שמדהים בסיפורים אודות הרוזן הזה, פטריק אנסון, זו העובדה שבמהלך היום האחוזה הייתה כבר פתוחה לציבור במסגרת הנשיונל טראסט, ובערב כשהמבקרים היו נעלמים, הוא והאורחים שלו, שכללו בין השאר את הנסיכה מרגרט הסוערת, היו מקיימים מסיבות מטורפות שכללו בין השאר מירוצי אופנועים בשבילי האחוזה (אז אני ממליץ לא לפספס את הפוסט על “הרוזן המצלם”)
אבל היום אנחנו נדבר על הסיפור הראשון, סיפורם של שני אחים.תומס וג’ורג’ אנסון, אחד הוא עורך דין וחבר פרלמנט והיורש של האחוזה (אבל די מרושש), והשני הוא החייל ההרפתקן. כאן כמובן המקום להסביר עד כמה ההיסטוריה היא מורכבת, מאחר והכסף לבניית האחוזה הגיע מהאח הצעיר, הקצין הימי ג’ורג’ אנסון שבעצם השיג אותו במסגרת היותו שודד ים…
בתחילת המאה ה-18 הצי הבריטי כבר היה הצי החזק ביותר בעולם, אבל אנגליה עוד לא הייתה האימפריה הגדולה ביותר בעולם. לספרדים ולצרפתים עוד היו מושבות רבות בדרום אמריקה, באסיה ובקאריביים, ולכן האסטרטגיה האנגלית הייתה להפעיל את הצי שלה במתכונת פיראטית, כלומר לאפשר לרבי החובל לתקוף אוניות, ערי נמל ומושבות ולשדוד אותן.
ג’ורג’ אנסון היה רב חובל בדרגת קומודור שפיקד על שייטת של שש ספינות וכ- 1900 מלחים בשנת 1739. המשימה שלו הייתה לנסות להשתלט על שיירת ספינות ספרדיות שריכזה את הסחר שבין מקסיקו הספרדית ובין המושבות שלהם בפיליפינים. המסע הזה, שארך שלוש שנים הקיף למעשה את העולם והיה אכזרי במיוחד כיון ש- 90 אחוז מהמלחים של ג’ורג’ מתו, ומשש האוניות שלו נותרה רק אחת. בשלוש השנים שבהן הוא הקיף את העולם הוא הצליח להיכנס לדי הרבה צרות, ואפילו הפסיד ספינה אחת אחרי שהמלחים שלה מרדו בו, אבל ב- 1743 המאמצים של ג’ורג’ נשאו פרי והוא הצליח ללכוד את אוניית האוצר הספרדית “האקפולקו”, ולמעשה הצליח להשתלט על האוצר הגדול ביותר שאי פעם נבזז באקט של פיראטיות, כיון שהמטען של האקפולקו היה שווה בערך של היום רבע מיליארד שקלים. זה היה מזל עצום עבור ג’ורג’ כיון שאם הוא היה חוזר בלי האוצר הזה הוא כנראה היה מוצא את עצמו מודח מהצי או אפילו גרוע מזה, אבל במקום זאת הוא הפך עשיר כקורח, קיבל תואר אצולה, וב- 1752 אפילו קיבל את תפקיד מפקד הצי האנגלי. אנסון גם זוכה כמובן לפסלים ושמו מנציח מספר מקומות באנגליה. בנוסף, כשהוא שדד את הספינות הספרדיות הוא הצליח לשים את ידו גם על היומנים והמפות שלהן וכך בריטניה גילתה עוד איים שלא היו ידועים לה עד כה, וזה אומר שבין כל המקומות שקרויים על שמו של אנסון יש גם ארכיפלג של איים בין יפן והוואי
אגב, מלבד להביא אוצר לאנגליה, ג’ורג’ הביא לבריטניה עוד חידוש… במהלך מבצע הפיראטיות שלו, גו’רג’ אנסון השתמש בנמלי ים סיניים בקנטון כבסיס בית שאליו הוא חזר אחרי הפשיטות שלו. הסינים לא רצו להתערב במלחמות של בריטניה וספרד, וכחלק מהאסטרטגיה שלו להרשים או יותר נכון להפחיד את הסינים שבאו לערוך ביקורת על הספינה שלו הוא דאג להלביש את כל המלחים שלו במדים על מנת לבדל אותם ממלחים של ספינות סוחר, וכתוצאה מכך התחיל הנוהג של הצי לספק מדים לכל המלחים שלו.
אני בטוח שמבחינת הספרדים, הסינים, המקסיקנים והפיליפינים שג’ורג’ תקף, הפציץ, הרג, ושדד ג’ורג’ אנסון היה שודד ים, ופושע ורוצח. קחו למשל לדוגמא אחת הפשיטות שלו ליד מנילה שבה הוא לכד מספר ספינות ספרדיות ולקח 300 שבויים. הוא הכניס את כל אותם שבויים למחסן האוניה, העניק לכל שבוי רק חצי ליטר מים ליום, ואיפשר להם לנשום משני חלונות בלבד, כשהם הגיעו לקנטון הוא מכר אותם לעבדות. שנוי במחלוקת, לא? אבל בשביל הממשלה הבריטית של המאה ה-18 הוא הפך להיות גיבור לאומי, וכשהוא הוציא ב-1748 ספר שבו הוא מתאר את מסעו מסביב לעולם, המכירות היו בשמיים, וג’ורג’ אנסון אפילו הושווה לפרנסיס דרייק, דמות שנויה במחלוקת נוספת מהתקופה האליזבתנית.
עם כל העיסוקים האלו בשייט ומלחמות, לא פלא שלג’ורג’ אנסון לא היה זמן להתמסד וללדת יורש, מה שאומר שכשהוא מת הוא העביר את כל ההון שלו לאחיו תומס שהשתמש בו על מנת לבנות את האחוזה המדהימה הזו, ולמלא אותה באוצרות אומנות. הכסף של ג’ורג’ גם שידרג את מעמדה של משפחת אנסון בדרגה נוספת ומתואר ברונות הם זכו בתואר רוזנות שאותו הם מחזיקים עד היום. בנוסף לבית, תומס אנסון השקיע כסף רב גם בפיתוח הגנים סביב האחוזה, וכחלק מכך הוא גם דאג להקים סידרה של מבני פוליז מרשימים (שכאמור הם מבנים שנועדו בסך הכל לשפר את הנוף, ואין להם שימוש פרקטי). זה אומר שביקור באחוזת שוגבורו מחייב אתכם לתכנן במה להתמקד ועל מה לוותר, אני למשל ויתרתי על הגנים, בשעה שאישתי (לצערה) וויתרה על הביקור בחלק של האחוזה שבו התגורר הרוזן המצלם, אבל אין מה לעשות, המקום פשוט גדול מדי לביקור אחד…
אם אתם רוצים לגלות את עשר הטירות הכי שוות לביקור באנגליה לחצו כאן
אם אתם רוצים לגלות את הסיפורים הכי טובים בבלוג לחצו כאן
אם אתם רוצים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה לחצו כאן
