היום השמיני שלנו בקורנוול היה סוף כל סוף שימשי וכמעט חמים. מאחר ושהינו בקוטג’ המצויץ שלנו בצ’רלסטאון שתי דקות הליכה מהחוף, החלטנו להעביר את היום בצורה קצת שונה (שיטה שחזרנו עליה מספר פעמים בהמשך הנסיעות שלנו), ולבקר בטירה היומית שלנו בנפרד, כשהילדים שלנו מבלים את רוב הבוקר והצהריים בחוף הים. במקרה הזה, באמת שלא היתה סיבה לגרור איתנו את הילדים לטירה מאחר והיה מדובר בטירה הרוסה ששכנה בערך 10 דקות נסיעה מצ’רלסטאון.
טירת רסטרומל היא הטירה החמישית שאני כותב עליה במסע לקורנוול, אבל בפעם הראשונה באמת מדובר בטירה ימי ביניימית. טירת סנט מייקל היתה מנזר שעבר הסבה במאה ה- 16, פנדניס וסנט מאווס הן מוצבי ארטילריה, וטירת קאריס היא ממש לא טירה אלא בית אחוזה מפונפן. בניגוד לטירות הימי ביניימיות העצומות של וולס, זו טירה ממ קומפקטית ובעיקר מאוד עגולה, למעשה המבנה היחיד ששובר את המעגל של רסטרומל היה אולם התפילה שנבנה בדופן שלה.
טירת רסטרומל יושבת על גיבעה בעיקול של נהר פואי, הטירה נבנתה לראשונה אחרי הכיבוש הנורמני והורחבה במאה ה- 13. כיום כשמבקרים בטירה קצת קשה להאמין אבל הטירה הזו היתה המרכז הבירוקרטי של כל מחוז קורנוול. הטירה מעולם לא ראתה שום אקשן (למעט אפיזודה מינימלית במלחמת האזרחים של המאה ה-17) ולמעשה הסיבה היחידה שהטירה הרוסה היא שהיא ננטשה לפני כמה מאות שנים, והנזק שנגרם לה הוא אך ורק הנזק שיצרו איתני הטבע (לכן היא שמורה יחסית טוב).
אם אתם לא “רודפי טירות”, אין שום סיבה אמיתית לבקר בטירת רסטרומל (ובוודאי שלא לשלם את דמי הכניסה) היא אחת מאותם אתרים שהניהול בהם הוא מינימלי. אישה אחת גובה את דמי הכניסה, והיא גם המוכרת בחנות הקטנטנה והמגריכה לעת מצוא (אבל היא לא יודעת הרבה על הטירה). גם אם ממש תתאמצו לא תצליחו לבלות ברסטרומל יותר מחצי שעה. אבל מאחר וכן עשיתי קצת מחקר על הטירה, שמחתי לגלות סיפור מרתק מאחרי האיש שהפך אותה למרכז המשמעותי ביותר בקורנוול. קראו לו אדמונד והוא היה הרוזן השני מקורנוול.
אדמונד היה אחד האנשים החזקים ביותר באנגליה, וכשהמלך אדוארד הראשון יצא להילחם מחוץ לאנגליה הוא אפילו מינה אותו לריג’נט של אנגליה (כלומר למחליפו של המלך). בשנת 1271 אדמונד החליט (כמו כולם) להצטרף למסע צלב. זה היה עסק די מורכב (תחשבו על זה שבמסע בין אנגליה לישראל היו צריכים לעשות שימוש ב- 39 מטבעות שונים בכדי לשלם על אספקה, מעבר ימי, דרכי אגרה וכו…). אדמונד היה מלא רצון טוב, אבל הוא לא הספיק אפילו להגיע אל ארץ הקודש כיון שבזמן שהוא חצה את מרכז אירופה (היכן שנמצאת היום גרמניה) הוא עלה על עקבותיו של לא פחות מאשר בקבוקון ובו הדם של ישו…
זה המקום לספר שתעשיית השרידים הקדושים, הייתה תעשייה עצומה בימי הביניים, והייתה חשובה הרבה יותר מאשר סתם לצרכי אמונה. כנסייה או מנזר שהיו בו שרידים קדושים הפכו תמיד ליעד לעלייה לרגל ואטרקציה תיירותית מהרמה הגבוהה ביותר באותה תקופה. זה גרם לכך ששרידים קדושים גם הגיעו למחירים מטורפים. אם ייצא לכם פעם לבקר בכנסיית סנט שאפל בפאריז, כדאי שתדעו שהיא נבנתה ב- 1249 בכדי לאחסן שני שרידים “חשובים במיוחד” חתיכת עץ מהצלב של ישו, וכתר הקוצים שהרומאים הניחו על הראש שלו כדי ללעוג לו. כשמלך צרפת רכש את שני השרידים האלו הוא שילם עליהם סכום גבוה פי ארבעה מהסכום שעלה לו לבנות את הכנסייה עצמה…
כשאדמונד חזר עם בקבוקון הדם של ישו לאנגליה, כמו שאתם יכולים להניח, נוצרה היסטריה עצומה. אדמונד החליט לתת את הבקבוקון למנזר היילס ששכן בעיירה וינצ’קומב (ממש קרוב לטירת סודלי הטירה הראשונה בבלוג שלנו). ההגעה של השריד הקדוש הפכה את המנזר הזה לאחד מהחשובים ביותר באנגליה, ועל העלייה לרגל אליו אפשר אפילו לקרוא בספר סיפורי קנטרברי מהמאה ה- 14 (הספר האנגלי הכי משמעותי שנכתב באותה תקופה). לטובת הבקבוקון נבנתה במנזר כנסייה חדשה שמאוחר יותר אפילו שימשה השראה להנרי השמיני כשהוא בנה מחדש את מנזר וסטמיניסטר.
אתם בטח חושבים לעצמכם שזה קצת מוזר שאנשים האמינו כל כך בקלות לאוטנטיות של אותם שרידים קדושים, נכון? אחרי הכל איך המלך הצרפתי ידע שאלו הם אותם קוצים שהונחו על הראש של ישו 1300 שנים קודם לכן? ואיך אדמונד ידע שזהו הדם של ישו? ובכן, אני מניח שאמונה דתית באותה תקופה הגיעה לרמות אפילו גבוהות יותר ממה שאנחנו מכירים כיום (וכמובן שאז גם לא היה מדע שיכול היה לבחון את הגיל של אותם שרידים). ברור שהיו כל מיני אנשים שפיקפקו בכך שמדובר באותו דם קדוש, אבל הם נענשו מיד מהשמיים… אחד “הסיפורים המפורסמים” היה אודות כומר בעיר דרבי שנשא דרשה וטען שזה לא הדם של ישו אלא דבש מעורבב עם זעפרן, ומיד ספר התפילות שלו התחיל לדמם…
אבל אז הגיע הרגע שבו הנרי השמיני החליט שהוא צריך להתגרש מקתרין מארגון ולהתחתן עם אן בולין, וכשהאפיפיור לא אישר לו להתגרש, הוא עשה את הברקסיט שלו מהכנסייה הקתולית, וכחלק ממנו הוא יצא למבצע ההפרטה הגדול ביותר בכל הזמנים באנגליה. הוא החרים את כל אוצרות הכנסייה, פירק את המנזרים ומכר את אדמותיהם. מנזר היילס, למרות השריד הקדוש, לא הצליח להינצל מהחורבן הזה. כמה חודשים לפני פירוקו הגיעו הנרי ואן בולין לטירת סודלי יחד עם עוזרו קרומוול. אחת המשימות של המלך הייתה לבחון את אותו דם קדוש. הנרי אולי נולד קתולי (וכנראה גם מת קתולי) אבל הייתה בו קצת ספקנות לגבי הדם של ישו והוא התחיל לתחקר את הנזירים יחד עם הבישוף רוצ’סטר עד שאחד מהם הודה, שהתפקיד שלו היה למלא את בקבוקון הדם כל פעם מחדש עם דם של…ברווז. בטירת סודלי אפילו ניתן לראות העתק של רישום מאותה תקופה שמראה בדיוק את תהליך המילוי של הבקבוקון.
הבקבוקון נלקח מהמנזר יחד עם כל האוצרות האחרים, והמנזר עצמו נהרס ואבניו שימשו את רוב איכרי הסביבה כחומרי גלם (כמה אבנים מעוטרות ממנו אפילו הגיעו לטירת סודלי עצמה).
בפוסט הבא אנחנו עומדים לבקר באחוזה האחרונה שלנו בקורנוול, אחוזת פנקרו…
כמו תמיד…אם נהניתם, לחצו בבקשה על כפתור השיתוף למטה, ותעזרו לכל החברים שלכם לגלות את מסע הטירות וההיסטוריה שלנו. תודה!
מחפשים עוד סיפורים היסטוריים בבלוג? הנה כמה שכדאי לכם לקרוא:
רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
