במהלך מירדף הטירות שלנו הספקנו כבר לבר בשני מקומות שכבר אי אפשר לבקר בהם. האחוזה השנייה (והסופר מדהימה) שביקרנו בה ריגלי הול החליטה לשנות אסטרטגיה ולסגור את עצמה למבקרים רגילים (אפשר עדיין להתחתן בה, או לערוך אירוע חברה), וטירת בודלווידאן, שנוהלה על ידי המועצה המקומית שלה בצפון ווילס הכריזה שאין לה כסף לתחזק יותר את הטירה, והיא סגרה את העמותה ואיתה את האפשרות לבקר בטירה הזו.
בכל פעם שאנחנו מתכננים נסיעת טירות לאיזור מרוחק מהבית שלנו, אני מכין לעצמי רשימה של כל המקומות שאני רוצה לבקר בהם. הבעיה היא שכמעט תמיד הרשימה הזו ארוכה מכלל הימים שאנחנו מתכננים לשהות באיזור, מה שאומר שנשארים לי מקומות מסויימים שהייתי רוצה לבקר, אבל כנראה שלעולם לא נגיע אליהם (או לפחות לא בעתיד הקרוב). טירת בודלווידאן הייתה אחת מאותם המקומות האלו.
התוכנית המקורית של אותו היום היתה לטייל בטירת רודלן שהיא אחת מהטירות של אדוארד הראשון, התירוץ הרישמי לנסיעת הטירות הזו. למרבה המזל (כן, למרבה המזל), תוך כדי שאנחנו הולכים ומתקרבים לטירה נפתחו להן ארובות השמיים, ולא בצורה עדינה. מאחר וטירת רודלן היא מבצר הרוס, היה ברור שאין טעם לבקר אותו בגשם שוטף, וכך קפצה לה חזרה אל רשימת הביקור הטירה הויקטוריאנית ששוכנת שלוש דקות נסיעה מרודלן (ואפילו משקיפה אליה). כשתקראו את הפוסטים הבאים שלי על טירות אדוארדיניות ועל הניהול הכושל שלהן, תבינו למה השינוי תוכנית הזו היה מבחינתי מצויין.
טירת בודלווידאן היתה בית אחוזה כפרי לא חשוב במיוחד כמעט כל שנות הקיום שלה. היא נקראת על שם צ’יף וולשי מהמאה החמישית, והגיע לידי משפחה וולשית עשירה בשם וויליאמס. לוולשים לא היה במקור שם משפחה, כל וולשי היה נקרא בשם פרטי, שאליו צורפו שמות אימו ואביו, הנוהג הזה החל להשתנות כבר במאה ה-15. הנרי טיודור (הנרי השביעי) היה למעשה הנכד של Owain ap Maredudd ap Tudur כלומר אוון הבן של מרדית ותיאודור, והוא שינה את השם שלו ל-אואן טיודור.
משפחת וויליאמס ראתה בבית הזה בית נופש בלבד, ולא השקיע בו במשך כמה דורות, מאחר והוא לא היה הבית המרכזי שלה, הוא גם היה עובר בדרך כלל בירושה לבן השני של המשפחה ולא לבן הראשון. רק בסוף המאה ה-18 ירש את הבית ג’ון וויליאמס שהחליט להפוך אותו לבית המגורים המרכזי שלו, וגם החליט להתחיל לפתוח מכרות בשטחי האחוזה שלו. זה היה תור הזהב של עידן המכרות בווילס וויליאמס הרוויח כמויות עצומות של כסף, בנוסף היו לו גם שמונה ילדים אז הוא החליט שצריך להתחיל להגדיל את הבית. הסיבוב הראשון של הבנייה העניק לבית חזות בסגנון יווני קלאסי, אבל אז הבן של אותו ג’ון וויליאמס שגם לו קראו כמובן ג’ון ירש את הבית (שאפילו לא נקרא טירה), ומאחר ואז עלתה אופנה חדשה של תחיית הטירות הנורמניות, הוא החליט לבנות מחדש את כל הבית בצורה שאנחנו רואים היום, וכמובן להעניק לה את השם טירה (כמו הייקלר או אישטנור, שגם הן כמובן לא טירות במובן ההיסטורי של המילה).
ג’ון וויליאמס אולי היה נאמן לרוח הבנייה הויקטוריאנית, אבל הוא לא היה נאמן לחלק אחר של קודי ההתנהגות של התקופה. אם אתם חובבי הסידרה דאונטון אבי, אתם בוודאי זוכרים שאחד מקווי העלילה העיקריים שלה עוסק בשאלת הירושה של האחוזה ושל הכסף שבתוכה, ומאחר ולדמות הפיקטיבית שבמרכז הסידרה, הרוזן גרנתאם, אין בן, הכל אמור לעבור לאחיין מדרגה שלישית על חשבון הבנות שלו. כל התפיסה של הירושה הוא לא המצאה ויקטוריאנית כמובן, ג’יין אוסטין כתבה בדיוק על העניין הזה, והדוגמא המפורסמת ביותר היא כמובן “גאווה ודיעה קדומה”.
אבל מסתבר של כל המשפחות נהגו כך. לג’ון וויליאמס שנהנה מתואר ברונט (שזה סוג של חצי תואר… למי שצריך רענון בתחום תארי אצולה אני מזכיר את הפוסט היעודי שלי בנושא), היו שתי בנות. מרי אליזבת ומרגרט. הוא ידע שעם מותו האחוזה שלו והתואר שלו יעברו לאחיו הצעיר יו, ולמרות שלא מדובר בקרוב רחוק אלא אח, הוא החליט שהבנות שלו ואישתו חשובות יותר. ג’ון יצא במבצע שבמסגרתו הוא רושש את האחוזה שלו (מס הכנסה היה קורא לזה הברחת נכסים). הוא לקח שטח אדמה על האי אנגלסי ובנה לאישתו ולבנות שלו טירה בסגנון צרפתי שנקראה “ריאנפה” והעביר להם נדוניות מאוד נדיבות.
זה כמובן הפך את הבנות שלו למאוד פופולריות בקרב הרבה מחזרים ושתיהן התחתנו עם שני בעלי אחוזות שכנות בסטרטפורדשייר. אגב ההתנהלות של האחיות גם מזכירה חלק מהדמויות של אחוזת דאונטון, וכשהשתיים עברו לגור באחוזות של הבעלים החדשים שלהם, הן החלו להתחרות זו בזו בשיפוץ האחוזות. התמונה שבראש הפוסט היא התמונה של מרי אליזבת שהגיעה לאחוזת צ’רלקוט והצטרפה למשפחת לוסי. כמה שבועות אחרי הביקור בבודלווידאן הגענו לבקר באחוזה הזו, ולמדנו הרבה יותר על הסיפור של אותה מרי אליזבת…
כשג’ון נפטר לבסוף, והאחוזה עברה לאחיו, היו בה כבר חובות ושיעבודים, ומאחר ובאותה תקופה החלה גם הדעיכה של המכרות בווילס, התוצאה הייתה שכשהאח נפטר, המשפחה פשטה את הרגל ואיבדה את הטירה שלה, מעשה לא כל כך ויקטוריאני לכל הדעות, ויש להניח שאפילו לא חוקי על פי חוקי התקופה, אבל אני בטוח ששתי הבנות שלו לא חשבו ככה.
טירת בודלווידאן עברה מספר ידיים לפני שהוחרמה על ידי הצבא במלחמת העולם הראשונה. הצבא השתמש בתחילה בשטחי האחוזה על מנת לאמן את החיילים היוצאים לחזית בלחימת תעלות. לשם כך נחפרו באחוזה תעלות שדימו את המתרחש בחזית בצרפת, ואחת מהן עדיין פתוחה למבקרים (אם לא יורד גשם…). בתום המלחמה הטירה הפכה להיות בסיס עצום של אלפי חיילים קנדים שהמתינו לתורם לשוב הביתה. החיילים המותשים לא גרו בטירה עצמה אלא באוהלים בשטחי האחוזה, כשהקצינים והנגדים שלהם מתגוררים בטירה הנוחה. החיילים שעברו גיהנום בחזית לא הצליחו להבין מדוע לא מחזירים אותם הביתה. היום מעריכים מספר היסטוריונים, שממשלת בריטניה חששה ממהפכה בולשביקית שתתרחש עם חזרת החיילים האנגלים הביתה, ולכן תכננה להשתמש בקנדים כדי לדכא אותה. באותו הזמן גם התפרצה בעולם מגיפת השפעת הספרדית שהרגה למעשה יותר אנשים מבמהלך הקרבות. המגיפה הגיעה גם למחנה בבודלווידאן יחד עם חדשות מרעישות לא פחות (או אולי היו אלו רק שמועות); ספינה שנשלחה לקחת את החיילים המסכנים הביתה אספה לבסוף חיילים אמריקאים שהגיעו לבריטניה ממש עם תום המלחמה ואפילו לא הספיקו לעבור בחזית.
זה היה כבר יותר מדי לקנדים והם פרצו במרד. במשך יומיים הם תקפו את הקצינים והנגדים ואת העיירה בודלווידאן. הצבא נאלץ לשלוח חיילים לדכא אותם ולפחות חמישה (יש טענות שיותר) קנדים נהרגו. כל סיפור המרד הושתק בתקשורת האנגלית והקנדית, ולפתע “נמצאה” ספינה שתיקח את הקנדים הביתה. היום בחצר הכנסייה בבודלווידאן עדיין קבורים כמה מהחיילים ועל המצבה של אחד מהם מופיעה הכתובת: “יום אחד אולי נצליח להבין…”
אחרי המלחמה הטירה היתה במצב נורא. העירייה המקומית רכשה אותה בכוונה להרוס אותה ולבנות שיכונים, אבל חוקי השימור נכנסו לפעולה והעירייה מצאה את עצמה מחזיקה בטירה שהיא לא ממש יודעת מה לעשות איתה. היום העירייה ממשיכה לנהל את הטירה באמצעות עמותה ואפשר לומר שהיא עדיין לא כל כך יודעת מה לעשות איתה. חלק מהטירה הפך להיות מלון (כולל כמה מבנים מודרניים), והחלק השני של הטירה מפוצל בין סוג של חדרים משוחזרים שניסו להביא את הטירה בחזרה אל ימיה הויקטוריאנים, לבין מוזיאון נחמד ולא קשור שממוקד בכמה נושאים כמו התפתחות הצילום, ובריטניה במלחמת העולם הראשונה. אני יודע שזה נשמע קצת נורא, אבל התוצאה לא רעה בכלל, והתחשב בעובדה שצפון ווילס עלולה בקלות להתקיל מבקרים עם ימי גשם, זה בהחלט מקום נחמד לבלות בו יום. מאחר ולא מדובר בגוף כמו הטראסט, או בית פרטי, הם לוקחים את עצמם קצת פחות ברצינות, מה שאומר שילדים יכולים לגעת ולהתחבר גם לחלקים בבית שמספרים את הסיפור הויקטוריאני שלו (כולל חדר מלא בתלבושות שהם יכולים לנסות).
כמו שכתבתי בתחילה, הרעיון המקורי שלי היה לומר שלפעמים ביקור באחוזה שאין בה הרבה סיפור היסטורי הופך להיות הרבה יותר מעניין (בעיקר למשפחות) מאשר בביקור בטירה ימי ביניימית שלא מנוהלת היטב, וזו בהחלט התחושה שלי לגבי טירת בודלווידאן. אגב אם חוזרים לסיפור של ג’ון וויליאמס ולבנות שלו. השאטו המהמם שהוא בנה להן מתפקד כיום כמלון מפואר, ואינו פתוח למבקרים לצערי).
בפוסט הבא אנחנו נחזור לטירות האדוארדיניות ונכתוב בפוסט אחד על שלוש מהן… בנתיים אתם מוזמנים לחגוג את חג החירות בקריאה אובססיבית של סיפורים היסטוריים בבלוג. לנוחיותכם סימנתי למטה את עשרת הפוסטים הכי פופולריים בבלוג עד עכשיו, אז אם פספסתם איזה אחד, אתם מוזמנים להשלים. מעבר לכך אתם גם כמובן מוזמנים לשתף את החברים שלכם שיהנו גם כן. כפתור השיתוף נמצא ממש מתחת לפוסט.
עשרת הפוסטים הפופולריים ביותר עד כה:
1. עשר הטירות השוות ביותר לביקור באנגליה
4. הקללה של האישה הכי יפה באירלנד
6. לפתוח מרפאת פוריות בלונדון של המאה ה- 17
7. המכשפה מטירת לידס (או בומריס)
8. ברוכים הבאים לבית של משפחת צ’רצ’יל : ארמון בלנהיים
10. הברונית, ראש הממשלה, הצייר ואוליבר טוויסט
