היום האחרון של החופשה שלנו בצפון ווילס הגיע. התוכנית שלנו הייתה לנצל אותו על מנת לבקר בטירה האדוארדית האחרונה שלנו – טירת הארלך (Harlech Castle). מי שעוקב אחרי המסע שלנו, בטח זוכר שהמטרה העיקרית שלנו באיזור הזה היתה לבקר בכמה מהטירות שבנה המלך אדוארד הראשון בסוף המאה ה- 13 אחרי שהוא הצליח לכבוש את ווילס. סידרת הטירות האלו שנקראה The ring of power נועדה לחנוק את המרכז ההררי של ווילס שנקרא בנודוניה שעוד איכלס ניצני מרדנות. עד עכשיו הטירות של אדוארד לא ממש הרשימו אותנו. טירת קונווי היתה מדהימה מבחוץ ומשעממת מבפנים, טירת בומריס היתה משעממת גם מבחוץ וגם מבפנים, ורק קנרבון הצליחה לנפק לנו ביקור מעניין, מה שגרם לנו לפתח מעט מאוד ציפיות מטירת הארלך.
טירת הארלך היא הטירה הכי דרומית מהטירות שבנה אדוארד, ועל מנת לבקר בה, בחרנו לחזור הביתה לקוטסוולדס תוך שאנחנו חוצים את אותו חבל ארץ קסום שנקרא סנודוניה, ואני חייב להודות שחוץ מהעובדה, שזה היה ממש לא נחמד לנסוע בכבישים הסופר הרריים האלו, והסופר צרים (תוך כדי תפילה תמידית שלא יופיע רכב בכיוון ההפוך), הנסיעה הזו הייתה פשוט מהממת. אפשר בקלות להבין למה הוולשים הצליחו למנוע מהאנגלים לכבוש את האיזור הזה, הפולשים בטח התבלבלו מהנוכחות של הרים, ופשוט לא ידעו מה לעשות נגד זה…
הטירה עצמה נראית ברגע הראשון קצת מוזרה. לאדוארד הייתה אסטרטגיה קבועה של לבנות טירות בצמוד לקו המים, על מנת שהוא תמיד יוכל להביא אספקה מאירלנד במקרה של מצור, אבל במקרה של טירת הארלך, הטירה יושבת על מצוק מעל עמק, האם משהו הסתובב לאדוארד בראש כשהוא בחר את המיקום הזה? ובכן לא. במאה ה-13 הטירה הזו אכן שכנה ליד הים, וקצת קשה לקלוט את זה, אבל תוואי השטח השתנה כל כך במאות השנים האחרונות שהים פשוט ברח לטירה.
כשאדוארד החליט לבנות את הטירה, הוא גייס “צבא” של אנשי מקצוע. כמעט 1000 איש עבדו יומם וליל על בניית הטירה, והם סיימו אותה בזמן שיא היישר אל המרד הוולשי של 1295. מאחר והטירה היתה בנויה על מצוק מעל הים, היא הייתה מוגנת משלושה כיוונים בצורה טבעית, מה שאמר שאת כל ההגנה של הטירה היה צריך למקד רק בצד אחד, מה שאיפשר לאנשיו של אדוארד לבנות לטירה שער ממוגן במיוחד עם לא פחות מאשר שבע רצועות הגנה. לוולשים המורדים שצרו על הטירה לא היה שום סיכוי לכבוש אותה, והאספקה מאירלנד איפשרה לחיילים האנגלים להמתין בפנים עד שצבא אנגלי יופיע וידכא את המרד.
בניגוד לשאר הטירות של אדוארד שלא היו יותר מדי פעילות, ההיסטוריה של טירת הארלך דווקא יותר עשירה, וכוללת שני אירועים ממש מעניינים. האירוע הראשון התרחש בתחילת המאה ה-15 בעת המרד הוולשי הגדול האחרון. את המרד הזה הנהיג אואן גלנדיר, מי שמכונה “הנסיך האחרון מווילס”. אואן היה בעל אדמות וולשי שבילה מספר שנים בלחימה עבור הצבא האנגלי. זה קצת עצוב לומר את זה, אבל המרד שהוא הנהיג לא נבע מאיזו אידיאולוגיה עמוקה שהוא האמין בה, הוא פשוט מצא את עצמו בסכסוך אדמות עם אציל אנגלי שהצליח לגרום לו להיראות כמי שלא מקבל את מרותו של המלך האנגלי החדש, הנרי הרביעי. לאואן היו שתי ברירות, או להתמודד מול זעמו של הנרי או לעשות קולות של אידיאולוגיה ולמרוד כשהוא כבר בעשור השישי של חייו. אני יודע שאני נשמע קצת ציני, אבל הוולשים המסכנים נהרו לקריאתו של אואן וכשהמרד דוכא הם ספגו מהאנגלים עונשים כבדים, אני בטוח שהם היו נוהרים קצת פחות מהר אם הם היו יודעים את הסיבה האמיתית לפריצתו. למזלו הגדול של אואן, כשהוא הכריז על המרד שלו אירע בווילס אירוע מאוד מיוחד, כוכב שביט הופיע בשמיים ובמשך מספר ימים הוא בהק בהם. הוולשים האמינו שמדובר בסימן מאלוהים, והמרד קיבל חיזוק מיסטי. וולשים הצטרפו מכל רחבי המדינה כולל שני אחים מהאי אנגלסי ממשפחת טיודור (כן, המשפחה שתקים את השושלת שממנה יגיחו הנרי השמיני והמלכה אליזבת).
כשהמרד פרץ, הטירות של אדוארד לא היו מצויידות כראוי. רשימת מצאי של טירת הארלך משנת 1404 מציינת שלחיילים בטירת הארלך היו בסך הכל שלושה מגינים שמונה קסדות שני רמחים וארבעה אקדחים. גלנדיר ואנשיו צרו על הטירה, אבל למרות שלאנגלים לא היה כמעט נשק הם לא הצליחו לפרוץ את השער הממוגן שלה. הבעיה היתה שבניגוד לאדוארד, הנרי הרביעי לא יכול היה לגייס אספקה מאירלנד ואחרי שישה חודשים של מצור אזלה לטירה האספקה של המזון והם נאלצו להיכנע. אואן ואנשיו השתלטו על הארלך והפכו אותה לבירת ווילס העצמאית, אואן אפילו כינס בה את הפרלמנט הוולשי. בשנת 1409 הנרי הרביעי החליט שחייבים לכבוש את טירת הארלך, ולשם כך הוא מינה את המפקד הכי מוצלח שיקום לאנגלים במאות השנים הקרובות, יורש העצר (שכמובן ענה לשם הנרי) שלימים יהיה זה שיביס את הצרפתים בקרב הכי מפורסם של מלחמת מאה השנים. הנסיך הנרי הצליח להכניע את המורדים, אבל יום לפני כיבוש הטירה אואן גלנדיר נמלט ממנה ומעולם לא נמצא (את אישתו וילדיו הוא דווקא השאיר מאחור, והם נשלחו אחר כבוד לטאואר של לונדון). אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו של הנסיך האחרון מווילס, ועל פי האגדות בווילס הוא פשוט יישן ומחכה ליום שבו הממלכה שלו תהיה בסכנה (קצת כמו הסיפור של המלך ארתור). למעשה, עד היום, בכל פעם שנבחרות אנגליה ווילס משחקות בינהן רוגבי, אוהדי ווילס קוראים בשמו של אואן גלנדיר שיבוא לעזור להם. עד היום הוא לא עשה את זה, ככל הנראה בגלל שהוא לא חשב שהנבחרת האנגלית מהווה סכנה אמיתית…
השקט חזר לטירת הארלך למשך כמה עשרות שנים לפני שהיא הפכה להיות הטירה שעברה את המצור הארוך ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי כולו – שמונה שנים. המצור הזה התרחש במהלך מלחמות השושנים (1455-1485). המלחמות האלו התנהלו בין בית יורק ובית לנקסטר שכל אחד מהם ביקש למלוך באנגליה, והם יצרו תקופה מאוד הפכפכה באי. בשנת 1461 הצליח בית יורק להביס את הלנקסטרים ולהדיח את המלך הנרי השישי. אדוארד הרביעי הפך להיות המלך היורקיסטי הראשון, ואצילים לנקסטרים רבים גילו שהם עלולים להיפרד מהראשים שלהם, והם חיפשו מקום מקלט. טירת הארלך נשארה המעוז היחיד של בית לנקסטר בכל רחבי האי וככזו היא משכה אליה את כל שרידי לנקסטר כולל את המלכה של הנרי השישי מרגרט מאנז’ו יחד עם בנה אדוארד, יורש העצר הפוטנציאלי.
המלך היורקיסטי לא יכול היה להרשות לעצמו לארגן מצור מושלם על הטירה שיכולה היתה להמשיך ולקבל אספקה דרך הים, זה איפשר לשרידי צבא לנקסטר לא רק להחזיק מעמד, אלא גם לארגן פלישות לאיזורים מסביב לטירה לצורך הצטיידות באפילו יותר אספקה. בשנת 1468 החליט מלך צרפת לנסות ולעזור לבית לנקסטר לחזור לשלטון והוא מימן פלישה בפיקודו של בחור בשם ג’ספר טיודור (הדוד של מי שיהיה הנרי השביעי עוד כמה שנים). הפלישה זכתה להצלחה קצרה לפני שהיא דוכאה, אבל הפעם המלך אדוארד הבין שאי אפשר לתת למובלעת של הארלך להתקיים והוא גייס צבא הרבה יותר גדול על מנת לייצר מצור מושלם. ב- 14 לאוגוסט 1468 הטירה נכנעה וכל הממלכה נשלטה על ידי בית יורק (למשך שנה אחת…).
המצור הארוך, והגבורה של החיילים של בית לנקסטר במהלכו, נתנו השראה ליצירת שיר שנקרא “הגברים של הארלך” השיר הזה נחשב לאחד מהמארשים הצבאיים האנגליים הכי מפורסמים שיש.
זהו זה, הטיול שלנו לווילס הסתיים. היעד הבא שלנו היה האי וויט, אבל עד אז היו לנו כמה טירות ובתי אחוזה שהיינו חייבים לבקר. בפוסט הבא אנחנו עומדים לבקר בטירה היחידה באנגליה שהמשפחה שהקימה אותה עדיין חיה בה, וקורטני קוקס (מוניקה מהסידרה חברים) היא אפילו קרובה שלהם…
