לפני שנתיים בילינו את חופשת האיסטר בקורנוול, חבל הארץ הכי דרום מערבי שיש לאנגליה להציע.
קורנוול היא מקום אחר. פעם אפילו הייתה למקומיים שפה משלהם, אבל כמו הרבה שפות היא נעלמה (כיום מנסים להחזיר אותה לחיים), ובשעה שבכל מקום אחר שבו טיילנו בו באנגליה הסיפורים היו על מלחמות ואצילים, בקורנוול הסיפורים הם על מכרות ועל שודדי ים, ואיכשהו, אלו שמדברים על שודדי ים הרבה יותר מעניינים (הסיפורים על המכרות, ובעיקר על ההיעלמות שלהם, הם סיפורים יותר נוגים).
אין ממש טירות בקורנוול, לפחות לא כאלו שנבנו בימי הביניים, זה לא היה נחוץ באיזור הזה. לעומת זאת יש במחוז הזה בתי אחוזה עם גנים מדהימים, יש אינספור חופים בכל צורה אפשרית, ויש עיירות וכפרי אירביאנבי שכיום חוץ מתיירים אף אחד לא גר בהם. אה, ויש שם את המקום הכי יפה באנגליה.
בכל נסיעה שלנו במירדף הטירה יש מקום אחד שהוא היעד העיקרי שלנו. בטיול לנורתהמברלנד זאת תהיה טירת אניק (הוגוורטס של הארי פוטר), בטיול ליורקשייר זו הייתה טירת רבי, ובנסיעה שלנו (שעוד לא כתבתי עליה) ל- Peak District זו תהיה אחוזת צ’טסוורת’ האגדית. בקורנוול הסיפור של היעד העיקרי שלנו היה קצת שונה. נכון, הייתה שם טירה, אבל היה במקום הזה הרבה יותר מסתם טירה, אני מתכוון כמובן לאי של סנט מייקל.
חייבים להתחיל ולומר שעבור העיניים הישראליות של אישתי ושלי, כל נוף שכולל נחל, נהר או אגם הוא נוף מדהים. אנגליה עמוסה בנופים כאלו, אז אנחנו מאוד מרוצים רוב הזמן, אבל יש עוד משהו שאנחנו לא כל כך רגילים לראות (חוץ מאשר באכזיב) וזה איים. מה שהופך את האי הספציפי הזה לכל כך מדהים היא העובדה שהוא אי רק “חלק מהזמן”.
במשך שעות היום, כשהים נמצא בשפל, אפשר לצעוד אליו ברגל בשביל שנבנה כבר בימי הביניים. כשהגאות מתחילה לעלות, סנט מייקל חוזר להיות אי “שבוקע לו” מהים.
אתה חייב להיות טיפה עצוב בשביל האי של סנט מייקל. אחרי הכל יש לו אח תאום הרבה יותר מפורסם ממנו, מונט סן-מישל, ששוכן בצד השני של התעלה האנגלית צמוד לחופי בריטני. כמו שאתם שמים לב אפילו השמות שלהם הם אותו דבר (מישל זה מייקל), וגם ההיסטוריה שלהם היא אותו דבר, אבל ממש לא כמות המבקרים. באי הצרפתי מבקרים בכל שנה שלושה מליון בני אדם, ואילו בסנט מייקל רק 300 אלף. זוכרים את הסרט “תאומים” עם שוורצנגר ודה נירו?
אני חייב לומר שגם 300 אלף איש בשנה על אי כזה זה די הרבה, אז אני די חושש לדמיין איך נראה יום ביקור באי הצרפתי. שני האיים הם תאומים גם מבחינה היסטורית. החיבור הראשון בינהם אירע עוד בימי האנגלו סקסונים, כשהמלך אדוארד המוודה (שלא היה מי יודע מה דתי) העניק את האי למנזר שניהל את המנזר בראש האי הצרפתי. כשהאנגלים והצרפתים החליטו להתחיל לריב מריבה קטנה שהפכה להיות מלחמת מאה השנים (שארכה כמובן 116 שנים, אבל מי סופר?) המלך הנרי החמישי החליט לנתק את האי האנגלי מהתאום שלו וגירש את הנזירים הצרפתים, ומאוחר יותר מלך אחר בשם הנרי עשה לו ברקסיט מרומא והוא פירק את המנזר ומכר אותו למשפחה שהפכה אותו לטירה. במאה ה-17 רכשה את הטירה (או על פי טענה מסויימת זכתה בו במשחק קלפים) משפחת סנט אוביין, שממשיכה לחיות בטירה (בחלק הפרטי שלה) עד היום. כשמסתכלים על סנט מייקל, קצת קשה להאמין, אבל לפני מאה ומשהו שנים האי הזה כלל בתוכו קהילה די רצינית. היו בו ארבעה רחובות, מאתיים תושבים ושלושה בית ספר. היום כמעט כל מי שמתגורר באי קשור איכשהו לתעשיית התיירות
היופי והיחוד של סנט מייקל היו כר פורה לאגדות שונות שנכרכו בו. המפורסמת שבהן חייבת להיות האגדה על ג’ק צייד הענקים (ראיתם את הסרט?) לפי האגדה הזו על האי הזה חי ענק בשם קורמורן שהיה יוצא ממנו בשעות השפל וגונב לתושבי הכפרים את הכבשים שלהם. כל המקומיים פחדו להתמודד עם קורמורן למעט צעיר בשם ג’ק שהתנדב לחסל אותו. ג’ק חפר בור על החוף מול סנט מייקל וכשהשמש עלתה הוא התגרה בקורמורן עד שהענק רץ אליו מבלי לשים לב למלכודת והוא נפל אליו. כשהענק היה לכוד כבר היה קל יותר לחסל אותו, ועל פי האגדה (שכמובן היא קצת יותר אלימה מאיך שסיפרתי אותה) ג’ק עקר את הלב של הענק והחביא אותו באי של סנט מייקל. כשעולים בשביל אל הטירה ברומו של האי נתקלים בסלע עם צורה מיוחדת, וכמובן שמיד העניקו לו את השם “הלב של הענק”.
באותו בוקר עמדנו בפני החלטה קשה. ידענו שהטירה בראש האי נפתחת שעה לפני שהשפל מגיע והשביל מתגלה. אפשר להגיע אל האי בשיט קצרצר בתשלום סימלי, ואם נשתמש בשירות הזה נוכל להגיע לטירה לפני כולם. מצד שני כל כך רצינו לראות (ולצלם) את בואו של השפל ואת ההתגלות של השביל. מאחר והגענו לאי בחופשת האיסטר החוף היה כבר עמוס בתיירים, והמראה הזכיר לי קצת סרטים תנ”כיים שמראים את הרגעים שלפני חציית ים סוף כיון שהייתה שם דבוקה של תיירים בריטיים מנומסים שפשוט עמדה וחיכתה שהשביל יתגלה, וככל שפני הים נסוגו יותר, כך הדבוקה הזו התקרבה לאי. קשה לי להסביר עד כמה המחזה הזה היה מדהים (אז אתם כבר מבינים מה הייתה הבחירה שלנו).
אחרי שהשביל התגלה במלואו פסענו אל האי, השפל לא עצר פה אלא המשיך לסגת ואז נחשפו להן משני צדדיו מאות בריכות של מי ים עם דגים וסרטנים שנלכדו בשפל, זה היה האות לעשרות ילדים מצויידים בדליים ורשתות, ומלווים במתנדבים של הנשיונל טראסט, לצאת ולחקור את הבריכות (כל מין שנידלה מהבריכות קוטלג והוחזר לבריכה שלו). אנחנו הצלחנו בשלב הזה להעלים את התופעה הזו מהילדים שלנו, ופסענו אל עבר האי. האי היה מלא מפה לפה, התור לגלידה היה ארוך ומאיים, ואנחנו החלטנו לנסות לראות את הטירה.
זה היה ניסיון נואש שהזכיר קצת את הביקור שלנו בארמון וורסאי ליד פריז. כמות עצומה של מבקרים רצתה לראות ולידות בדיוק את אותו דבר, מה שהפך את הביקור בטירת סנט מייקל למאתגר, והרבה פחות מהנה מטיול לטירה רגילה, אבל כנראה שפשוט היה צריך להתייחס למקום בצורה אחרת, וליהנות מהנופים המדהימים שנגלו מהמרפסות הרחבות של הטירה, ובעצם מכל חלון בכל חדר..
כמו כל משפחה ויקטוריאנית טובה, גם שבתקופה הויקטוריאנית משפחת סנט אוביין רצתה לעשות שיפוץ נרחב בטירה שלהם, וכשהם שברו את אחד הקירות בכנסייה של הטירה הם גילו בה חדרון סודי (המילה גילו, לא באמת משקפת את מה שאירע, אחד הפועלים פשוט נפל לתוכו). בתוך החדרון מצאו שלד של ענק אמיתי שחי באי בימי הביניים כשבראש האי עוד עמד מנזר ולא טירה. הענק התנשא לגובה של 2.3 מטרים, וכמו שאתם יכולים לנחש הוא לא כל כך הסתדר בקרב המקומיים שלא ידעו להתמודד עם אנשים שונים מהם, אז כנראה כל מה שנותר לו לעשות היה להצטרף למנזר (לא ברור אם בתור נזיר או בתור נספח). החדרון שבו מצאו את השלד שלו היה כל כך קטן עד שהענק אפילו לא היה יכול לישון בו בשכיבה והוא נאלץ לבלות את ימיו בספק ישיבה ספק כריעה. לצד השלד מצאו הפועלים הויקטוריאנים גם את מימיית העור שלו, וכמו שאתם יכולים לנחש היא הייתה הרבה יותר גדולה ממימיה רגילה. המימיה הזו עדיין מוצגת באחד מחדרי הטירה (השלד עצמו נקבר בחצר הכנסיה במרזיון בקבר לא מסומן שנעלם עם השנים).
מקום כל כך יפה כמו האי של סנט מייקל חייב שתהיה לו גם היסטוריה מאוד מיוחדת, ואכן יש לאי הזה היסטוריה מרתקת, בעיקר בתקופה של מלחמות השושנים. למעשה בתקופה הזו של המאה ה- 15 האי הזה היה היעד של שתי פלישות לאנגליה. פלישה אחת הייתה של הרוזן מאוקספורד שהחליט שהוא יהיה מסוגל לכבוש את אנגליה כולה עם 300 חיילים (הוא לא היה מסוגל). הפלישה השנייה הייתה אפילו מוזרה יותר כי היא כללה את המלך המתחזה והמלכה המדומה שעליהם כתבתי פוסט נפרד.
בסיכומו של דבר אני חייב להודות שטירת סנט מייקל עצמה היא לא טירה מדהימה, אבל המיקום שלה כל כך מדהים וזה מה שעושה אותה מיוחדת… בזמן שאני ניסיתי לגלות עוד מידע על האי (עשיתי תחקיר עוד לפני שהגענו למקום) אישתי והילדים ניסו להשיג ארוחת צהריים, אבל מסתבר שהמבקרים באי אכלו פחות או יותר את כל מה שהיה למסעדות במקום להציע, ופשוט נאלצנו להזמין את מה שנשאר להם במטבח, אז אם אתם מתכננים לפרוץ את גבולותיה של לונדון ולגלות את קורנוול אל תשכחו לקחת איתכם סנדוויצ’ים למקום הכי יפה באנגליה.
למי שלא יודע, התחלנו לעשות הרצאות זום. אם אתם רוצים לקחת חלק כדאי שתעקבו אחרי העמוד שלנו “רודפי הטירות” בפייסבוק, ותוכלו לקבל עדכונים בכל פעם שתהיה הרצאה (יש אחת ממש בעוד כמה ימים).
ליידי דיאנה הראשונה: הנסיכה מווילס לא היתה דיאנה ספנס הראשונה שמצאה את עצמה בנישואים ללא אהבה…
רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
