זה סיפור ארוך בשלושה חלקים, אבל הוא אחד הסיפורים הכי טובים מתקופת ימי הביניים, ושווה לקרוא אותו גם אם אתם לא כל כך חובבי היסטוריה!

אדוארד הראשון נחשב לאחד המלכים המוצלחים ביותר בימי הביניים. במהלך שלטונו נכבשה רוב ווילס, והסקוטים הוכנעו אף הם (הכינוי של אדוארד היה The hammer of the Scots). בימי הביניים תיאור התפקיד של המלך המוצלח כלל בסך הכל שלוש דרישות. להיות לוחם טוב (ואכזר), לדעת לנהל ולהתנהל עם הברונים שלך ולהוליד יורש. אדוארד הראשון עמד בכל המשימות, אבל העניינים לא כל כך הסתדרו כשזה הגיע לבנו, אדוארד השני.

נתחיל מזה שאדוארד השני היה ככל הנראה הומוסקסואל. הנטייה המינית שלו לכשעצמה לא היתה הבעיה הגדולה שלו, אלא העובדה שהוא נטה לתת למאהבים שלו מתנות ורכוש רב ברמה כזו שזה יצר תסיסה בקרב שאר הברונים. המאהב הראשון שלו היה פירס גביסטון, שהקשר עימו החל כשהיה בן 16 בלבד.

שנה לאחר שעלה לשלטון התחתן אדוארד עם איזבלה, בתו של מלך צרפת. איזבלה היתה רק בת 12 כאשר הגיעה לאנגליה, וכבר בטקס חתונתה היא בטח הבינה שנישואין האלו לא עומדים להיות פשוטים כלל וכלל.

כמו כל כלה, גם איזבלה בטח חשבה שהיא תהיה מרכזו של הטקס (אני בטוח שלנסיכה היתה שימלת חתונה יפה מאוד). היא והפמליה שליוותה אותה, שכללה כמה מבני משפחתה המלכותיים, נדהמו לראות את פירס גביסטון במרכז הטקס, ועוד יותר נדהמו לראות אותו עונד את התכשיטים היקרים שאיזבלה הביאה איתה בתור נדוניה. תקופה קצרה לאחר הנישואין היא כבר כתבה לאביה שהיא האישה האומללה ביותר בעולם (למרות שקשה לי להאמין שהיא הייתה אומללה יותר מנשות האיכרים של אותה תקופה).

הקשר של פירס עם המלך אדוארד השני גרם לו לביטחון עצמי מופרז בהתנהלות שלו מול שאר הברונים. כשפירס קיבל מאדוארד את הרוזנות של קורנוול, הברונים כבר רתחו. הם החליט לשים לזה סוף, ובמפגן כוח דרשו מאדוארד לשלוח את פירס לגלות. המלך לא היה איש אמיץ במיוחד, והוא נכנע לברונים במהירות, עם זאת פירס נשאר בגלות רק כמה חודשים עד שחזר פעם נוספת, ומיד חזר “לחסדיו” של המלך. הברונים לא יכלו לסבול יותר את המצב, הם הבינו שלא יהיה ניתן להפריד בין המלך ובין פירס, ולכן הם החליטו להפריד בין הראש של פירס לגוף שלו (ההפרדה נעשתה באיזור הצוואר).

אדוארד יכול היה לחזור למוטב ולנסות להיות מלך טוב יותר אבל העניינים הידרדרו מדחי אל דחי, ההתחלה הייתה בתבוסה משפילה של האנגלים למלך הסקוטי רוברט דה ברוס, שהובילה לרעב באנגליה, ונמשכה כשאדוארד מצא לעצמו פייבוריט חדש, הפעם זה היה אציל בשם יו דיספנסר שבא ממשפחה רבת עוצמה. אביו והוא שלטו על שטחים נרחבים במערב אנגליה, ובזכות הקשר עם אדוארד הם התחילו להגדיל את השטחים שלהם עוד יותר.

בימי הביניים היתה רק צורה כלכלית אחת להרוויח כסף וזו הייתה דרך דמי השכירות שמתקבלים מהדיירים שעל הקרקע שלך. יותר קרקע משמעה יותר דיירים, ויותר כסף שאיתו היה אפשר לשלם ליותר חיילים שכירים. לדיספנסר האב והבן (לשניהם קראו יו, ולכן הם מכונים היום בשמות יו המבוגר ויו הצעיר) היו כל מיני שיטות נוראיות להשיג עוד אדמות, ואחת הדוגמאות לכך התרחשה במקרה של אליזבת דה וולנסה, היורשת של טירת גודריך.

היורשת המסכנה ירשה את הטירה שעל גבול ווילס יחד עם האדמות הפוריות שהקיפו אותה. השטחים בבעלותה של אליזבת גבלו באלו של בני משפחת דיספנסר והם חשקו בהם מאוד, אז הם פשוט חטפו את האישה המסכנה מביתה שבלונדון וכלאו אותה…בטירה החדשה שרק ירשה.

אליזבת המסכנה עברה מסכת של איומים שבמהלכם נאלצה לא רק לוותר על כל אדמותיה, היא גם הסכימה לשלם למשפחת דיספנסר “חוב” בשווי של כשלושים וחמישה מליון שקלים של היום… כל התהליך של האיומים וחתימת החוב לוו על ידי שופט מלכותי רישמי, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על זכותם של הדיספנסרים על הטירה או על הכסף שהיא נדרשה לשלם…(מה שמראה לכם איך בדיוק הצדק עבד בימי הביניים).

הברונים ששנאו את משפחת דיספנסר החליטו פעם נוספת לצאת למפגן כוח, אבל הפעם, הרבה בזכות הכוח הרב שמשפחת דיספנסר צברה היתה ידו של המלך ושל הדיספנסרים על העליונה, והברונים הפסידו. אדוארד השני ניצל את הניצחון לחלוב את הברונים המפסידים. במסגרת המלחמה הזו הרגו הדיספנסרים את אחד מהאויבים המרים שלהם, אציל בשם רוג’ר מורטימר מטירת שירק. האחיין שלו (שגם לו, כמובן, קראו רוג’ר) נמלט לצרפת, כמו גם מספר אצילים נוספים מהצד המפסיד.

נדמה היה שאף אחד לא יוכל לעמוד בפני אדוארד והדיספנסרים כשהם משלבים כוחות, אבל זה לא היה נכון… היה עוד מקור כוח אחד בממלכה ששנא את הדיספנסרים, שנא את אדוארד וחיפש נקמה, זו היתה כמובן המלכה איזבלה.

איזבלה כבר לא היתה יותר ילדה בת 12, היא הייתה אישה בת 33, וכעת היא היתה גם אחותו של מלך צרפת. באותה תקופה התחילה מתיחות עם הצרפתים, ומשפחת דיספנסר שיכורת הכוח, הצליחה לשכנע את אדוארד לא רק להחרים את האדמות של המלכה ולהעבירם אליהם, הם גם הצליחו לשכנע את אדוארד לקחת מהמלכה את ילדיה על מנת שהם יוכלו “להגן” עליהם. איזבלה רתחה מזעם, הדיספנסרים ואדוארד העירו שד מרבצו… הנקמה עמדה להכות בהם…

לפני שאתם ממשיכים לחלק הבא של הסיפור, יהיה ממש נחמד אם תוכלו ללחוץ על כפתור השיתוף ולתת גם לחברים שלכם בפייסבוק ליהנות מהסיפור והאתר שלנו.

(להמשך הסיפור לחצו כאן)

רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון

רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*