כמעט ולא וביקרנו בטירת ברנספת, זאת אומרת, שכמעט ולא מצאנו אותה.
כשאני מתכנן נסיעת טירות, אני מתחיל את התכנונים שלי בבדיקה של שלושת האתרים שמרכזים את רוב הבניינים ההיסטוריים בבריטניה – האינגליש הריטג’, נשיונל טראסט ו- HHA והיא לא הופיעה באף אחד מהם. למרבה המזל חוץ מלהיות מאוד אובססיבי לגבי טירות, אני גם אובססיבי לגבי קריאת היסטוריה, וכדי להיות מוכן לנסיעה שלנו למרחב של דורהאם (זוכרים את הסרט בילי אליוט?) קראתי יותר על ההיסטוריה של המקום ואז ניתקלתי בסיפור על קרב שנערך במאה ה-14 בין הסקוטים ובין האנגלים שנקרא “The Battle of Neville Cross” ושהצבא האנגלי יצא כנראה מטירת ברנספת שהייתה מרוחקת כמה מאות מטרים משדה הקרב. מאחר ולא מצאתי את הטירה באתרים שאני מכיר, הנחתי שהיא הרוסה, אבל ליתר ביטחון עשיתי גוגל ונחשו מה גיליתי? יש טירה, והיא אפילו ממש לא הרוסה.
ככה התחיל הרומן שלי עם טירת ברנספת המסתורית. בימים הבאים גם עשיתי עליה עוד מחקר וגם שלחתי כמה הודעות לבעלי הטירה דרך האתר הלא מוצלח שלהם, עד שבסוף מישהו ענה לי והזמין אותי לסיור בתשלום סימלי, כמובן שהסכמתי.
טירת ברנספת יושבת כמה דקות נסיעה מהעיר דורהאם, שהיא עיר אוניברסיטאית מהממת בתוך אחד מהמחוזות הכי עניים ומסכנים באנגליה (שוב, זוכרים את בילי אליוט?), הטירה יושבת בתוכו של כפר קטן בעל אותו שם. אין בכפר הזה שום דבר, אפילו לא חנות מכולת. אתה לא מצפה לראות בכפר הזה שום דבר, ואז הווייז אומר לך לפנות שמאלה בכביש קטן , ופתאום מול הפנים שלך מופיעה טירה אמיתית.
למעשה, הטירה שהופיעה לי מול הפנים נראתה כל כך מושלמת עד שברגע הראשון חשבתי שמדובר שוב במפלצת ויקטוריאנית כמו טירת הייקלייר (המקום שבו צולמה הסידרה – דאונטון אבי), אבל אז נזכרתי בקרב מול הסקוטים וקצת התעודדתי, אבל רק קצת, כיון שהיינו האוטו היחיד בחנייה, האם זה עומד להיות סיור פרטי עבורנו?
טירת ברנספת הייתה הטירה לימי מלחמה של משפחת נוויל, אתם זוכרים את המשפחה הזו? ביקרנו לאחרונה בכמה טירות שלהם. הם גרו בטירת רבי המהממת שהיא היהלום שבכתר של הטירות ביורקשייר, וביקרנו בטירת ברנרד הפחות מרשימה (כיום) שלהם, ואז ביקרנו בטירה יותר קדומה שלהם, טירת מידלהם, שהפכה להיות ביתו של המלך ריצ’רד השלישי.
מאחר והיא הייתה טירה שמוקמה במרחב הרבה יותר צפוני מהטירות האחרות של המשפחה, זו הייתה טירה שהייתה באיזור שהיה חשוף לפלישות סקוטיות לא מעטות, ולכן כמו טירת ברנרד מה שמייחד אותה הייתה חצר פנימית גדולה יחסית שאיפשרה לאיכרי האיזור למצוא בה מסתור יחד עם חיות המשק שלהם. אגב, באותו קרב מדובר מהמאה ה-14 האנגלים הביסו את הסקוטים, במה שכונה מלחמת העצמאות הסקוטית השנייה, ואפילו שבו את המלך הסקוטי דויד השני. למעשה, השריון הזהוב של המלך אפילו נותר כמזכרת בטירת ברנספת במשך מאות שנים.
כמו שאר הטירות של משפחת נוויל, גם הטירה הזו נלקחה על ידי הכתר אחרי המרד הכושל של הצפון נגד המלכה אליזבת. מאחר וברנספת הייתה כאמור מעוז צבאי רציני, המלכה החליטה לשמור את הטירה הזו אצלה עד יום מותה, ורק עשרות שנים מאוחר יותר המלך ג’יימס הראשון העניק אותה לרוזן מסמרסט, שהיה המאהב שלו. אני אכתוב את הסיפור הזה בפוסט הבא.
לרוזן קראו רוברט קאר, וזו לא הייתה המתנה היחידה שהוא קיבל מג’יימס, אבל אחרי שהוא הצליח להסתבך הוא איבד את כל המתנות וגם את החירות שלו, כך שהטירה התחילה להחליף ידיים עד ל-1796, כשמשפחת בנקאים מקומית, משפחת ראסל, הופיעה בתמונה.
למשפחה הזו היה מזל מדהים, הם פעלו בעיר ניו-קאסל שהלכה והפכה למעצמת מכרות פחם. הם הלוו סכום כסף ליזם מקומי שניסה לפתח מכרה נוסף. כשהכסף שלו אזל והוא לא הצליח לעמוד בתשלומים, הם לקחו לו את המכרה, ושבוע לאחר מכן התגלה המכרה עורק הפחם הכי גדול בצפון אנגליה. משפחת ראסל הפכה למשפחה הלא מלכותית הכי עשירה באנגליה. עכשיו, כשהיה להם את כל הכסף הזה, הם רצו לשדרג את עצמם מבחינה חברתית גם תואר אצולה, וכדי לעשות את זה הם היו צריכים בית מרשים שיראה את העוצמה שלהם, ומה יותר טוב מטירה שהייתה בעבר של משפחת נוויל? ב- 1820 הם התחילו לשפץ את הטירה בשני שלבים, כשבשלב השני משפחת ראסל שכרה את האדריכל החי חם של אותה תקופה, אנטוני סאלבין, שפחות או יותר העניק לטירה את המראה שיש לה היום, מראה שכמותו לא נראה באנגליה, ונתנה לו תקציב בשווי של 80 מליון שקלים של היום. סאלבין היה מומחה בשיפוץ טירות, ובין השאר הוא עבד גם במצודת לונדון וטירת ווינדזור, וכחלק מהפרוייקט הוא החליט לחפות את אבני הטירה בלבנים חדשות מקושטות, תחשבו על זה שכל לבנה דרשה שעתיים עבודה של סתת מומחה ועלתה כמה מאות שקלים ותבינו איזה פרוייקט זה היה. על פי מספר מומחים טירת ברנספת התחילה בעצם את הטירוף הניאו גותי של הויקטוריאנים, שהוליד את כל הטירות הויקטוריאניות היום שנראות כאילו הם לקוחות מעולמו של דיסני.
בסופו של דבר הטירה עשתה את שלה, ומשפחת ראסל הצליחה להגיע לתואר אצולה ברמת וייקונט (התואר הרביעי ברמתו). והם אפילו הצליחו לארח ולבדר בה את המלך ג’ורג’ החמישי ואישתו מרי (הסבים של המלכה הנוכחית) עם זאת, הם בילו בה פחות ופחות, בעיקר כי האיזור הפך להיות מזוהם במיוחד בגלל ההצלחה של כל המכרות… כך שלאט לאט הטירה איבדה מחשיבותה. ב- 1920 בני המשפחה החליטו לעזוב את טירת ברנספת לחלוטין ואף עשו מכירה פומבית של כל החפצים והרהיטים שלהם שהיו בה. בנוסף מכרה המשפחה את השטח העצום שסביב הטירה.
הטירה התחילה לעבור ידיים, ובמלחמת העולם השנייה היא עברה לידי על ידי הצבא ונשארה בשימושועד שנות החמישים (עד עכשיו אפשר לראות בכמה חדרים את צביעת הקירות המכוערת שנהוגה בצבא הבריטי) לאחר מכן היא הפכה להיות המטה של חברה שעסקה בתחום הלייזר, ואפילו הושכרה למספר דיירים. אחד מאותם דיירים השקיע את זמנו בקילוף הנחושת מגג הטירה שהגנה עליה מפגעי הגשם ומכירתה. הוא הצליח לחסל שליש מהנחושת לפני שהוא נתפס.
למעשה, טירת ברנספת הייתה בדרך הישירה לאבדון עד שקרה לה נס מוזר במיוחד. בשנת 1978 הגיע לדורהאם זוג לונדוני לתערוכה של הוצאה לאור. דניס ומרגרט דובסון. בני הזוג היו בעלי הוצאה לאור קטנה שהתמחתה בספרי תווים ובספרות אירופאית מתורגמת. כשהתערוכה הסתיימה הם הגיעו לתחנת הרכבת וגילו שיש להם כמה שעות “להרוג”. חברה מקומית לקחה אותם לסיור באיזור ואיכשהו הם הגיעו לטירת ברנספת שעמדה באותה עת למכירה. הטירה, כמו שאתם יכולים לנחש, הייתה במצב איום ונורא, שיפוץ המליונים של סאלבין כבר היה זיכרון רחוק, והחצר הפנימית הייתה מלאה בזכוכיות ופסולת. לדניס ומרגרט היה רעיון, היה להם מחסן ספרים בנוטינג היל שחוזה השכירות שלו עמד לפוג, והמחיר של טירת ברנספת היה כמו מחיר של דירה קטנה בלונדון שדניס בדיוק ירש מהוריו…הם החליטו להפוך את הטירה למחסן הספרים החדש שלהם.
כמה שבועות מאוחר יותר התרחש במשפחה אסון. דניס היה בדרכו חזרה מתערוכה אחרת בגרמניה כשלפתע הוא קיבל שבץ במהלך הנסיעה ברכבת, ונפטר. מרגרט נותרה לבדה עם שיבעה ילדים בדירה קטנה בלונדון, ובלי שום חשק להמשיך ולנהל הוצאת ספרים. החוזה על טירת ברנספת כבר היה חתום, והעניינים לא נראו אופטימיים במיוחד, אבל אז מרגרט החליטה שהיא צריכה שינוי בחיים, ובמקום להשתמש בטירה כמחסן ספרים היא החליטה לעבור לגור בה עם הילדים שלה, ולהחזיר את הטירה לחיים.
אתם יכולים לדמיין את השינוי ששיבעת הילדים של מרגרט חשו כשהם עברו מדירה קטנה במרכז לונדון לטירה נטושה מימי הביניים? אני לא הייתי צריך לדמיין את זה, כי מסתבר שמי שעשה לי את הסיור היה בעצם ג’ייסון דובסון, הבן של מרגרט שגדל בטירת ברנספת, וכיום הוא מורה בפנסיה.
מה שמיוחד בסיפור הזה הוא העובדה שלמרגרט דובסון לא היה איזה ידע מוקדם בשיפוצים, ובטח שלא היו לה את המשאבים שהיו למשפחת ראסל. היא הייתה צריכה למצוא כל דרך לייצר הכנסה על מנת שהיא תוכל לשקם את הטירה חדר אחרי חדר. למרבה המזל, היא הייתה אישה מאוד קריאטיבית. היא התחילה בזה שהיא שיקמה את בניין השער העצום של הטירה, בצד אחד שלו היא פתחה את סניף הדואר הראשון של הכפר שאותו היא ניהלה בעצמה. את הצד השני היא השכירה לבית קפה קטן. בקומה השנייה של בית השער פתחה המשטרה של דורהאם מטווח לנשק חם מכיוןן שהחומה של הטירה היתה כל כך עבה שאפשר היה להיות בטוחים שלא משנה באיזה כלי יריה תשתמשו, האבנים שלה לא רק יעצרו את הירייה, אלא גם יחסמו את רוב הרעש. כשמרגרט הצליחה לשפץ חלק מהחדרים של הטירה עצמה, וכשאני מתכוון לשפץ, אני לא מתכוון שהם נראים כמו אולמות של טירה, הם פשוט מתאימים למחייה, היא התחילה להשכיר חדרים לסטודנטים, לארגן אירועים וחתונות בטירה, ואפילו לייסד בה יריד אומנות איזורי שנתי שנמשך עד היום.
מה שמדהים הוא שבשעה שמרגרט עבדה על האולמות העליונים של הטירה, סטודנטים מאוניברסיטת דורהאם התחילו לערוך חפירות ארכיאולוגיות במרתפים של הטירה וחשפו חדרים מהתקופה של משפחת נוויל. החפירות האלו ממשיכות בהפסקות עד היום.
למה אני קורא לברנספת “טירה למתקדמים”? ובכן, למרבה המזל אני כבר הספקתי עד לאותה נקודה לראות כמה עשרות טירות ובתי אחוזה ולכן לא היה איכפת לי לראות את החדרים והאולמות העירומים של טירת ברנספת, מה גם שהאופן שבו ג’ייסון הוליך אותנו והעביר את הסיור היה מרתק. מעבר לזכרונות האישיים שלו מהילדות בטירה, הוא עשה עם השנים מחקר רב על הטירה של ימי משפחת ראסל, ולכן בכל אחד מהחדרים הוא ניסה לעזור לנו לדמיין איך אותו חדר היה נראה בשיאו אחרי השיפוץ, למעשה הביקור בטירה הוא סוג של תרגיל בדמיון מודרך.
אחד החדרים המיוחדים בטירה היה אולם שנראה רגיל לחלוטין. אבל זהו למעשה היה הקצה של הטירה הימי ביניימית כשהחדרים שאחריו היו בעצם חלק מאגף שהוסף בשיפוץ של אנתוני סאלבין. בזמן שהטירה הייתה המטה של אותה חברת לייזר, האולם הזה היה חדר האוכל של החברה, והחדר שלצידו היה המטבח. הנהלת החברה רצתה לקדוח בקיר ולייצר בו חלון על מנת לאפשר לצוות המטבח להעביר את המנות, ואז הם גילו שרוחב הקיר (מאחר והוא היה בעצם קיר חיצוני של הטירה המלחמתית) היה שלושה מטרים. את המנות מצד לצד הם היו צריכים להעביר עם מקלות מיוחדים…
מרגרט דובסון המשיכה בפרוייקט השיפוצים שלה 24 שנים, זה לא נהיה יותר קל כי החוקים באנגליה השתנו, וטירת ברנספת הפכה להיות בניין לשימור בדרגה הגבוהה ביותר מה שאומר שכל שיפוץ שרוצים לעשות בה דורש שורה של אישורים מיוחדים, ומחייב את המשפחה לעשות שימוש באנשי מקצוע עם הכשרות מסויימות, בכלים ובחומרי גלם תקופתיים מה שכמובן מאוד מייקר את הסיפור. בחלוף הזמן מרגרט העבירה את שרביט השיפוץ לדור הבא של המשפחה. היא נפטרה בשנת 2014.
ג’ייסון סיפר לי בחיוך איך הוא הרשים את אישתו בדייט הראשון שלהם כשאמר לה כבדרך אגב שלמשפחה שלו יש טירה, אבל מהרבה בחינות הטירה הזו היא סוג של “קללה משפחתית”. ג’ייסון ואחיו הקימו עמותה שמטרתה לנהל את הטירה (אחרת הם היו צריכים לשלם מיסי ירושה עצומים בכל פעם שמישהו היה נפטר), והם ממשיכים בקרב העיקש לגייס משאבים לתחזק ולהמשיך לשפץ את הטירה. הוא למשל חי עם אישתו בלונדון, אבל כמעט פעמיים בחודש הוא נוסע ארבע שעות לברנספת להדריך מבקרים או לעזור בהכנות לפסטיבל או אירוע לגיוס כסף. אם תגיעו לטירה, יכול להיות שהוא ידריך אתכם, או אחד מילדיו, או אחייניו, כיוון שהם כולם נושאים בעול של תחזוקת הטירה.
הרבה פעמים אנשים שואלים אותי אם הייתי רוצה לחיות בטירה, ועוד לפני שפגשתי את ג’ייסון תמיד עניתי שנראה לי שטירות הם מקום נהדר לבקר בו, אבל ממש לא מקום נחמד לגור בו. אחרי הסיור בטירת ברנספת אני בטוח בתשובה שלי הרבה יותר, ולמרות שאני קצת מקנא בסיפורים שלו על משחקי מחבואים בטירה שהיו יכולים להימשך שעות, אני די בטוח שאני מעדיף לגור בבית מודרני חסר ייחוד ומרחב אבל עם הסקה מרכזית מצויינת, רשת אינטרנט, וחשמל בכל החדרים…
בפוסט הבא נישאר עם טירת ברנספת עוד קצת ונדבר על עלייתו ונפילתו של רוברט קר, המאהב של המלך ג’יימס הראשון, שקיבל את הטירה בתחילת המאה ה-17. אם אתם רוצים להיות בטוחים שאתם לא מפסידים אותו אני ממליץ להיכנס לפייסבוק ולעקוב אחרי עמוד “רודפי הטירות” כיוון שזו הדרך היחידה שבה אנחנו שומרים איתכם על קשר (אנחנו לא בקטע של אימיילים). בנוסף אתם מוזמנים להמשיך ליהנות מהסיפורים הכי טובים בבלוג, לגלות את עשרת הטירות הכי שוות לביקור באנגליה, ללמוד על חמשת טיולי היום הכי שווים מחוץ ללונדון, או סתם להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה.
