זוכרים שבסיפור של אלדין היה את הג’יני של המנורה והג’יני של הטבעת? יוצא לי לפעמים להסתכל על לוחות זמנים שאנשים מכינים לטיולים שלהם ללונדון, וכמעט תמיד אני רואה שהם מתכננים ביקור בארמון בקינגהאם (אם הם כמובן מתכננים נסיעה לתקופת הקיץ כיון שהוא פתוח לציבור רק 60 ימים בשנה), ארמון קנזינגטון, לעומת זאת, כמעט אף פעם לא נמצא באותם לוחות זמנים, ואתם יודעים מה? אני חושב שזו טעות איומה, והרבה אנשים אולי יחשבו שהשתגעתי, אבל האמת היא שאני נהניתי לבקר בארמון קנזינגטון הרבה יותר ממה שבבקינגהאם.

נתחיל מהסוף, מה שמשותף לשני הארמונות האלו היא העובדה שהם ממוקמים במרכז לונדון, מה שהופך אותם למקומות אידיאליים לתיירים (כל דבר שנמצא במרחק הליכה מתחנת רכבת תחתית עונה על התואר הזה, לא?). בנוסף שני הארמונות האלו משמשים כמגורים למשפחת המלוכה גם היום, ולמרות שהמלכה אולי גרה בבאקינגהאם, אבל וויליאם וקייט גרים בקנזינגטון יחד עם שלושת ילדיהם (כלומר לפחות שני מלכים עתידיים גרים שם היום), בנוסף גרה שם גם הנסיכה יוג’יני, אבל אני מניח שזה לא מעניין את אף אחד…

אם נהיה כנים לרגע, כמו שלא ייצא לכם לראות את המלכה בביקור בבאקינגהאם, כך גם לא ייצא לכם לראות את אף אחד מדיירי ארמון קנזינגטון, מה שבעצם אומר שהשאלה הגדולה היא, מה יש לראות שם?

ארמון קנזינגטון הפך להיות ארמון מלכותי אחרי המהפכה המהוללת של 1689, כשוויליאם השלישי ומרי השנייה הפכו להיות בצוותא מלכי אנגליה, אחרי שהם סילקו את אביה של מרי (ודודו של וויליאם) ג’יימס השני אחרי קדנציה קצרה ומאוד קתולית של שלוש שנים. הארמון המשיך להיות הארמון המלכותי המרכזי גם בימיה של המלכה אן ושל ג’ורג’ הראשון שעשה בו שימוש מאסיבי, והוא למעשה סיים את תפקידו המרכזי עם מותו של ג’ורג’ השני, עת הוא הפך להיות הבית של “הליגה הלאומית” של משפחת המלוכה. זה לא הפך את הדיירים שלו לפחות מעניינים. המלכה ויקטוריה נולדה בארמון הזה (ובפוסט הבא נסביר למה הילדות שלה בארמון גרמה לה לעבור מיידית לארמון באקינגהאם אחרי שהיא עלתה לשלטון), ובמאה ה-20 הארמון איכלס כמה דמויות מאוד מרתקות, כמו הנסיכה מרגרט (ז”ל) אחותה של המלכה הנוכחית, שהייתה סוג של סלבריטאית על בשנות החמישים והשישים (תסתכלו על הסידרה “הכתר” בנטפליקס) ומאוחר יותר התגוררו בארמון צ’רלס ודיאנה, בקיצור, חתיכת היסטוריה גם במאה ה-20.

ההתחלה של הארמון הייתה צנועה יותר, הוא היה בית אחוזה בשם “בית נוטינגהאם” בבעלות של מישהו בשם סר ג’ורג’ קופין. וויליאם השלישי, המלך הטרי, נזקק לבית חדש מחוץ ללונדון (כן, אז קנזינגטון היה מחוץ ללונדון), כיון שהוא היה אסמטי, והיה זקוק לאוויר נקי. בני הזוג רכשו את הבית בסכום ששווה היום לשלושה מליון פאונד, ושכרו את כריסטופר רן, הארכיטקט שתכנן מחדש את כל הכנסיות של לונדון כולל את קתדרלת סנט פול אחרי השריפה של 1666 על מנת שיהפוך את הבית הצנוע לארמון מלכותי. כריסטופר עשה את העבודה בזמן שיא והמשפחה המלכותית עברה להתגורר בקנזינגטון בתוך חצי שנה.

בניגוד לארמון באקינגהאם שבו ניתן לבקר רק בכמה מחדרי האירוח הרישמיים, בארמון קנזינגטון אפשר לבקר בכל החדרים ששימשו את חצר המלוכה ההנוברית, שבשיאה הכילה בארמון לא פחות מ- 600 אנשים. כשאתם מבקרים בארמון שימו לב לאטרקציה מאוד מיוחדת, ציור התיקרה בגרם המדרגות בעלייה לאולם של המלך. ציור התקרה הזה מציג את אנשי החצר המרכזיים של ג’ורג’ הראשון כולל שתי המאהבות שלו. דמות מאוד מעניינת שנמצאת בתמונה הזו היא פיטר ילד הפרא.

פיטר התגלה יום אחד על ידי המלך ג’ורג’ ובני לוויתו, בזמן שהם עסקו בציד ביערות הנובר. הוא היה עירום, ולא היה מסוגל לדבר. ההערכה של המלך הייתה שהוא בן 12, והוא החליט לקחת אותו תחת חסותו ולהביא אותו בחזרה לארמון קנזינגטון. פיטר הגיע לאנגליה והפך מיד להיות אטרקציה היסטרית, למעשה, הקיום שלו היה כל כך פופולרי עד שבובת שעווה שלו נבנתה והוצגה לציבור הרחב שגם רצה להתרשם ממנו. הסטיריקנים של התקופה נהנו לצייר אותו בקריקטורות שלהם ולהציג אותו בתור הדמות השפויה היחידה בחצר המלוכה הג’ורג’יאנית.

המלך ג’ורג’ שכר עבור פיטר מורה פרטי, אבל הוא לא הצליח לגרום לו לדבר. מה שכן, הם הצליחו להלביש אותו בבגדים מכובדים ולתת לו להסתובב בארמון “ולבדר” את אנשי החצר. הבעיה הייתה שפיטר עדיין התנהג קצת כמו ביער והייתה לו נטייה לשלוח ידיים לכיסים ולשמלות של אנשי החצר בניסיון למצוא אוכל (עלתה טענה שפשוט הרגילו אותו לקבל ככה אוכל). בסופו של דבר הטענות התרבו, והמלך ג’ורג’ החליט לשלוח אותו למקום אחר, והוא שילם למשפחת חוואים שתטפל בו. הסידור מאוד נעם לפיטר שבין השאר גילה גם את ההנאה שבשתיית ג’ין. כשהוא היה משתכר הוא היה מזמזם, ואומר את שתי המילים היחידות שהוא יכול היה לבטא “פיטר” ו- “ג’ורג'”.

קיץ אחד ב- 1751 פיטר נעלם מהחווה שבה הוא חי. המקומיים פירסמו מודעות והבטיחו למוצא הישר פרס כספי, אבל פיטר לא התגלה. כחודשיים אחרי, שריפה פרצה בבית כלא בעיירה לא רחוקה. כשהאסירים המבוהלים שוחררו תחת משמר על מנת לכבות את האש אחד מהם משך את תשומת לב הכבאים שהגיעו לאיזור, הוא הבין שמדובר בפיטר שהוחזר לחווה. החשד היה שמאחר והוא לא היה מסוגל לדבר, והוא אהב לשוטט במרחבים הכפריים (ואולי לחטט לאנשים בכיסים) מישהו שלא הכיר אותו התלונן לרשויות. מאותו יום  ואילך היה לפיטר, ממש כמו כלב, קולר ובו השם שלו והכתובת שלו

פיטר נער הפרא, בתוך ציור התקרה בארמון קנזינגטון

פיטר נער הפרא חי חיים מאוד ארוכים באנגליה והוא מת 60 שנים לאחר שהגיע לאנגליה. כמה שנים אחרי מותו יצא הספר “מוגלי נער הג’ונגל” של רודיארד קיפלינג ששאב את ההשראה לסיפור מדמותו של פיטר. 200 שנים לאחר מותו של פיטר הצליחו מספר חוקרים לגלות מדוע הוא לא הצליח לדבר, כשהם שייכו לו תסמונת בשם פיט הופקינס…

המצבה של פיטר ילד הפרא שעדיין נמצאת בכנסייה ליד החווה שבה הוא חי

בפוסט הבא נספר לכם על הלידה והילדות הלא נעימה של ויקטוריה בארמון קנזינגטון… יש למה לצפות…

רוצים לגלות את הסיפורים ההיסטוריים הכי מדהימים שגילינו במסע רודפי הטירות שלנו? מהסיפור על הכפפות של האיש הכי עשיר באנגליה ועד למשולש הרומנטי של לורד גריי עם האחיות ברקלי? לחצו כאן 

רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון

מחפשים מידע על טירה ספציפית? היכנסו לאתר שלנו באנגלית 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*