זה היה היום האחרון שלנו בקורנוול, וביום הזה החלטנו לבקר בבית אחוזה שנקרא פנקרו. לא ידעתי את זה לפני כן, אבל הבית הזה היה בית מצוין לסגור מעגל עם טירת סנט מייקל, שעליה כתבתי בפוסט על המקום היפה ביותר באנגליה, מאחר ושתי המשפחות שחיו בבתים האלו (סנט אוביין בטירת סנט מייקל ומולסוורת בפנקרו) התחברו אחת לשנייה בשרשרת של חתונות, כך שההיסטוריה של השתיים נכרחה אחת בשנייה, מה שאומר שהצלחתי לעלות על הרבה פרטים על טירת סנט מייקל שלא הצלחתי להשיג בביקור עצמו.
אחרי תישעה ימים בקורנוול היינו גם קצת רוויים, מה שגרם לי בהתחלה קצת לחשוש מהביקור, אבל למרבה המזל היה בפנקרו אלמנט מאוד משמעותי שגרם לי ליהנות מאוד מהביקור, זה היה בית עם חוש הומור רציני.
הרבה פעמים בתים מושפעים מהבעלים שלהם, פנקרו הוא בית אחוזה שעדיין חיים בו, כך שהביקור בו אפשרי רק במסגרת טיול מאורגן. הבעלים שלו כיום, ליידי מולסוורת-סנט אוביין, היא אישה עם חוש הומור בריא, ובעשרים השנים האחרונות היא שינתה את הבית (בדגש על החדרים שנמצאים במסלול הסיור) והוסיפה כל מיני אלמנטים שאתה לא מצפה למצוא בבתים מסוג זה. לדוגמא, כמעט כל הפסלים בבית חובשים כובעים, כל אחד בהתאם להיסטוריה או למקצוע שבו הוא התפרסם, דוגמא אחרת? יש בבית כמה מקבצים של אוספי בובות. אחת מהן הייתה שייכת למשפחה לפני כמה מאות שנים, היא נעלמה ונמצאה מחדש ונרכשה במכירה פומבית…באוסטרליה. כשהיא חזרה לפנקרו בעלת הבית ערכה לה מסיבת סליפ אובר, וחובבי בובות עתיקות מכל רחבי אנגליה הגיעו עם הבובות שלהן.
יש בפנקרו גם כמה חפצים רציניים עם חשיבות היסטורית. אחד מהם, הוא כיסא אבלות מיוחד שהיה אחד מהכיסאות שניצבו ליד ארונו של המלך צ’רלס הראשון לאחר ההוצאה שלו להורג ב- 1649. חפצי ממורביליה שקשורים שצ’רלס (או במרי מלכת הסקוטים) הם אלמנט נפוץ מאוד בבתי אחוזה, אבל במקרה הזה ניתן היה לשבת על אותו כיסא בן 380 שנה. אני מבטיח לכם שזו חוויה מצמררת. למרבה הצער, בשל מגבלות ביטוח, אסור היה לצלם בתוך האחוזה עצמה, ולכן תאלצו “להסתפק” בתיאורים שלי, וליהנות מהתמונות המדהימות של הגנים של פנקרו שבהחלט סיפקו לנו לפחות שעתיים של שיטוטים, וכללו גם נחל ואגם…
בית האחוזה הקיים היום נבנה בתחילת המאה ה- 18 על ידי הברונט הרביעי מפנקרו (אני מזכיר לכם, שאם אתם זקוקים לעדכון לגבי התארים הבריטיים, אתם מוזמנים להציץ בפוסט שלי על תארים מתקדמים) שהתחתן היטב עם הבת של הרוזן מפמברוק. כבר אמרתי לכם שמשפחות מולסוורות וסנט אוביין היו קשורות זו בזו, נכון? אז במקרה הזה הברונט מולסוורת התחתן עם הבת הצעירה של הרוזן, בעוד שאחותה הבכורה התחתנה עם הנציג של המשפחה מטירת סנט מייקל (שהיה בן דודו של הברונט). הרוזן מפמברוק כנראה שלא היה מאושר מהצורך לשלם שתי נדוניות כל כך כבדות אז הוא הצליח להביע את מורת רוחו בכך שאת הנדוניה בשווי של 10,000 גינאות (כמליון פאונד של היום) הוא שלח בכרכרה בארגז אחד ובו…20 אלף מטבעות של חצי גיניאה. אני מניח שמישהו היה צריך לשבת ולספור הכל.
נישואים, כאמור, היו עסק מאוד משמעותי בעבר, הם יכלו לקדם את המשפחה מבחינה כלכלית או חברתית, אבל לעיתים קרו גם תקלות, בעיקר כאשר היורש של האחוזה קיבל את הירושה שלו כשאביו כבר לא היה בחיים, וכך הוא יכול היה להתחתן כרצונו. זה בדיוק מה שהתרחש באמצע המאה ה-19 כאשר הברונט ה-8 ירש בגיל צעיר את האחוזה, ולמרות שהוא עצמו היה פוליטיקאי ואיש עסקים מוכשר, הוא לא הפך את החתונה שלו לעיסקה כלכלית כמקובל, והוא העדיף להתחתן עם זמרת לונדונית בשם אנדלוסיה גרנט. המשפחה שלו כמובן שנאה את השידוך, אבל הם לא היו יכולים לעשות דבר. כשאנדלוסיה הגיע לפנקרו היא מיד יצאה למקצה של שיפורים ושיפוצים בבית כולל בנייה של חדר מוזיקה חדש. מה שמצחיק הוא שהנישואים של השניים לא היו ארוכים במיוחד כי הברונט עצמו מת מוקדם, אבל אנדלוסיה המשיכה לגור בבית ולבזבז את הכסף של המשפחה. מצד שני היא גם היתה זו שהפכה את הבית למפורסם… כיון שבתקופתה פנקרו הפך להית יעד לעלייה לרגל לכל החברים האמנים שלה מלונדון (שבוודאי שמחו מאוד להתארח וליהנות מהגנים המרהיבים ומהארוחות המשובחות שהוגשו באחוזה). אנדלוסיה אירחה כל כך הרבה אנשים עד שהקומה השלישית בבית שבה היו רוב חדרי האורחים כונתה “פיקדילי” על שם האיזור בווסט אנד בלונדון שבו התנהלו רוב חיי התרבות של העיר.
אחד האורחים הקבועים בבית היה ארתור סאליבן מהצמד גילברט וסאליבן, הוא כמובן קיבל חדר אורחים בקומה השנייה, ובזמן שהיה בפנקרו ב- 1881 הוא כתב את אחת מהאופרות המפורסמות של השניים – לולנטה. הסיפור של האופרה הוא על פיה, וזו הפעם הראשונה שהשתמשו בתלבושות ששולבו בהם אורות חשמליים מה שגרם לפיות בהופעה לנצנץ. עד היום ניתן לראות חלק מהתלבושות של האופרה המקורית בתצוגה בפנקרו.
לבתי אחוזה מהסוג של פנקרו היתה לאורך ההיסטוריה נטייה להתדרדר ולהיהרס. אם קראתם את הפוסט שלי על מקומות כמו אחוזת בזילדון שכמעט עברה לאמריקה, או אחוזת הנבורי שניצלה בשנייה האחרונה על ידי תורם מסתורי, אז אתם בוודאי יודעים שלעיתים רק ניסים יכלו להציל אחוזות מסוג זה. במקרה של פנקרו בית האחוזה הזה ניצל בזכות ירושה מפתיעה בסוף המאה ה- 18. אחת מבנות המשפחה התחתנה כמה שנים קודם לכן עם משפחת ברונטים ותיקה מדבון, משפחת ארסקוט מאחוז טטקוט. בני המשפחה החזיקו באחוזה שלהם כ- 300 שנים עד שאחד מהברונטים ירש את התואר והכסף שלו בגיל צעיר מדי, והחל מיד לבזבז אותו על שתייה, אוכל ונשים (לאו דווקא בסדר הזה). התוצאה הייתה שמצבו הבריאותי התדרדר במהירות והיום ניתן לראות בפנקרו את כיסא הגלגלים שבו הוא היה משתמש שהוא אחד מהכיסאות הראשונים בהיסטוריה של אנגליה. ג’ון ארסקוט המשיך להיות אציל אקצנטרי שחיית המחמד שלו היתה קרפדה, והוא החזיק “ליצן” שישעשע את אורחיו באחוזה.
לליצן קראו “ג’ון השחור” והוא היה גיבן מכוער שהעדיף לישון באורווה מאשר בבית האחוזה עצמו. ביומיום הוא היה אחראי על דחיפת כיסא הגלגלים של אדונו, אבל כאמור הוא היה גם אחראי על “הבידור” בטטקוט. אני בטוח שאף אחד מכם לא היה רוצה להיות נוכח בהופעות שלו. אחד הטריקים האהובים עליו היה להכניס ציפור פשוש אל תוך פיו, ותוך שימוש בלשונו ובשיניו להסיר ממנה את כל נוצותיה. בסיום “הטריק” ג’ון היה פותח את פיו ומוציא ומציג את הפשוש עירום והיסטרי. מופע אחר של ג’ון השחור כלל בליעה של עכבר חי שחוט קשור לזנבו, ואז אחרי כדקה הוא היה מושך את החוט ומעלה את העכבר חזרה…
אני בטוח שאתם לא מופתעים שאותו ברונט לא התחתן מעולם, וכאמור לא הצליח להביא יורש לעולם, וכך האחוזה עברה אל פנקרו מה שאיפשר לבני המשפחה לשרוד אפילו את הבזבוזים של אנדלוסיה.
אגב אם אתם רוצים עוד דוגמא לחוש ההומור של פנקרו, תוכלו למצוא אותה בחדר האחרון שבבית. מסתבר שלפני כמה שנים ערכה ליידי מולסוורת מסיבה לאחת מהנכדות שלה, והיא הזמינה עבורה קוסם. במהלך ההופעה הציג הקוסם תעלול שבו הוא מעיף קלפים אל התיקרה, ואחד מהם נותר “דבוק אליה”. ובכן, אם תקפצו לבקר בפנקרו תוכלו עדיין לראות את אותו קלף דבוק לתיקרה.
אני חושב שביקור בפנקרו הוא חוויה יוצאת דופן, אבל אם עלי לסכם את הנסיעה לקורנוול, אני מניח שהוא לא יהיה ברשימת שלושת המקומות שהייתי ממליץ לכם לבקר בהם אם אתם מתכננים (ואני מקווה שעשיתי לכם קצת חשק) נסיעה למחוז הקסום הזה. אם אתם קצת בקיאים במרחב של קורנוול אתם בוודאי תוהים מדוע וויתרנו על טירת טינטגל (המקום שבו “נולד” המלך ארתור) הסיבה לכך היתה שניסינו להתמקד רק בחוף המזרחי של קורנוול בטיול הזה מחד, ומאידך טינטגל היא אחת מאותן טירות שלא נשאר הרבה מהן, ולכן אנחנו תמיד מעדיפים יותר לבקר במקומות שיכולים להציע קצת יותר למבקרים שלהם. אני מניח שרוב המבקרים בקורנוול שהם לא “רודפי טירות” יתכננו נסיעה קצת שונה ממה שאנחנו עשינו, אם אולי יותר דגש על ביקורים בכפרים או חופים, אבל אם אתם שואלים אותי אני חושב שמכל המקומות שביקרנו בהם, האי של סנט מייקל, טירת פנדניס והתצפית שבה (כחלק מביקור בפלמאות’) ואחוזת לנהיידרוק הן כנראה אתרי החובה לכל מי שמגיע לאיזור.
בפוסט הבא אנחנו חוזרים צפונה הביתה, אבל לא מוותרים על עצירה בדרך באחד המקומות המיוחדים שביקרנו בהם – טירת פאודרהם. הטירה שעוזרת לנו להבין איך היו נראות היום טירות אם הן לא היו נהרסות במלחמת האזרחים.
אתם מוזמנים להמשיך ולשתף את הפוסטים שלנו (רק אם נהניתם מהם), ואם עשינו לכם קצת חשק אולי כדאי שתקראו קצת על חלק מהמקומות שביקרנו בהם ואולי פספסתם:
ארמון בלנהיים: אחת משלושת המקומות הכי יפים שהיינו בהם מתחילת המסע שלנו. המקום שבו נולד וינסטון צ’רצ’יל, והבית שאדולף היטלר תכנן לגור בו אם הוא היה מצליח לכבוש את בריטניה (מתאים גם לטיול יום מלונדון)
אחוזת בזילדון: המקום בו צולם הסרט “על גאווה ודיעה קדומה” ובו התרחש הרומן בין הברונית לבין ראש הממשלה… בית אחוזה מרהיב שכל חדר שבו הוא יצירת מופת.
טירת לידס: הטירה הרומנטית ביותר באנגליה, והמקום שבו החלו שיחות השלום בין ישראל ומצריים. טירת לידס הייתה בבעלות של לא פחות מחמש מלכות אנגליות, ובית כלא בעבור מלכה שישית…
אחוזת קרום: האחוזה הראשונה שבה ועיצב “קייפביליטי” בראון, אדריכל הנוף הכי חשוב בהיסטוריה הבריטית, והבית שבו חיה האישה היפה ביותר באירלנד.
