לפעמים מיתון עולמי יכול להוביל לסיטואציות חיוביות. קחו לדוגמא את אחוזת בזילדון ששוכנת במחוז ברקשייר. אם לא היה את המיתון העולמי של שנות השלושים, במקום לראות את האחוזה המדהימה הזו, הייתם מוצאים פשוט שדה ירוק.
בסוף המאה ה-19, עם תחילת התעצמותה הכלכלית של ארצות הברית, פשטה בעולם החדש אופנה חדשה של רכישת אחוזות באנגליה והעברתן לארצות הברית. זה לא היה תהליך פשוט או זול, ובכל זאת אגקרופט הול, שהיה בית אחוזה טיודוריאני מהמאה ה- 15 שנבנה לא רחוק מהעיר מנצ’סטר זוכה היום לכובת חדשה ותוכלו למצוא אותו ברחוב סולגרייב 4305, בריצ’מונד וירג’יניה. התאווה האמריקאית לאדריכלות אנגלית לא עצרה רק בבתים, גשר לונדון לדוגמא, פורק בשנת 1967 והורכב מחדש באגם נאבאסו באריזונה. זה היה כמובן עוד מקרה אומלל של בלבול בגשרים כיוון שהאמריקאים האמינו שגשר לונדון זה הגשר המרהיב שיושב ליד מצודת לונדון, אבל זה כמובן גשר המצודה, בעוד שגשר לונדון היה גשר משעמם וחסר השראה…
בשנת 1928 גם אחוזת בזילדון עמדה לעבור דירה, או יותר נכון, לעבור יבשת. ג’ורג’ פרדיננדו היה היזם האמריקאי, מאחרי התכנית. הוא רכש את הבית, והפיק קטלוג מהודר שבעזרתו הוא תכנן לשווק את הבית. תג המחיר, אגב, עמד על מליון דולר (לא כולל העברה). למרבה צערו של ג’ורג’, שנה מאוחר יותר באוגוסט 1929 פרץ המשבר הכלכלי הגדול שנמשך יותר מארבע שנים, וטרף את כל הקלפים שלו. זה לא היה זמן לבצע כאלו עיסקאות.
בזילדון ניצל, אבל לא בצורה מושלמת. פרדיננדו אולי לא יכול היה למכור את כל הבית, אבל הוא כן היה יכול למכור חתיכות ממנו. הוא פירק את התיקרה המצויירת, את הדלתות והמשקופים, וכל דבר אחר שאפשר היה למכור. אם מתחשק לכם לראות כמה מהחתיכות המקוריות של הבית, אתם מוזמנים לבקר במלון הוולדורף אסטוריה בניו יורק, או במוזיאון המטרופוליטן או מוזיאון האומנות בבוסטון.
מה שמעניין באחוזת בזילדון, היא העובדה שמאז ומעולם היא משכה אליה Self made man. בניגוד להרבה בתי אחוזה שביקרנו בהם והיו שייכים למשפחות עתיקות, האחוזה הזו איכלסה אנשים שעשו את הונם במו ידיהם. בזילדון נבנה ב- 1781 על ידי סר פרנסיס סייקס, אנגלי שהצטרף לחברת הודו המזרחית בתקופה שבה היא השתלטה על חלקים נרחבים של הודו. המעבר להודו טמן בחובו סכנות גדולות שכן רבים שעברו לשם מתו ממחלות טרופיות לא מוכרות, אבל מי ששרד, הרוויח בגדול, ופרנסיס חזר לאנגליה עם הון עצום, שאותו הוא תכנן להפגין באמצעות בניית אחוזה חדשה.
מחוז ברקשייר, או כמו שהוא מכונה ברקשייר המלכותי, זכה באותה תקופה לשם הגנאי הינדוסטאן, כיון שרבים מהאנגלים שהתעשרו בלונדון בחרו לבנות בו את אחוזותיהם. אותם אנשים נקראו באנגליה nabob שזה בעצם נובוריש שעשה את הכסף שלו בהודו.
פרנסיס לא הוציא את הכסף שלו רק על בית אלא השקיע כסף גם ברכישת תואר ברונט, שזה סוג של תואר שיושב בין תואר אצולה רגיל של “ברון” לבין תואר אבירות. את התואר הזה המציא המלך ג’יימס הראשון בתחילת המאה ה-17 והוא מכר אותו בסיטונות על מנת לממן את מסעות המלחמה שלו באירלנד.
משפחת סייקס הוסיפה להחזיק באחוזת בזילדון במשך שלושה דורות, כשהנכד של אותו פרנסיס, וויליאם סייקס הברונט השלישי מצליח לא רק לבזבז את רוב הכסף של המשפחה, אלא גם הופך להיות הבדיחה של אנגליה. זהו כמובן גיבורו של הסיפור הכי טוב שגילינו בבלוג לדעתי, על הרומן בין אישתו של אותו וויליאם, הברונית סייקס עם בינימין דיזראלי, ראש הממשלה העתידי של אנגליה, ועם חברו הצייר. לברונט לא היה איכפת כמובן מזה שאישתו מנהלת רומן עם ג’ינטלמן כמו דיזראלי, אבל עצם המחשבה שהיא קיימה יחסים עם צייר פשוט הטריפה אותו. הוא גירש את אישתו ופרסם מודעה בעיתון יומי לעשות לה שיימינג, אבל אל תדאגו, את העונש שלו הוא חטף מהסופר צ’רלס דיקנס, ואם לא קראתם את הסיפור הזה עד עכשיו, אז אתם מוכרחים לקרוא אותו.
אחרי שסייקס הפך להיות בדיחה מהלכת, לא הייתה לו ברירה אלא להעמיד את אחוזת בזילדון למכירה ולברוח מאנגליה. הקונה של האחוזה היה אדם נוסף שעשה את הונו בעצמו. למעשה, זה היה האיש העשיר ביותר בבריטניה. קראו לו ג’יימס מוריסון ואני חושב שכל אחד מכם שרוצה להיות יום אחד עשיר, צריך לקרוא ולחקור על הדמות הזו. מוריסון היה בן של מוזג בבית מרזח. הוא הגיע ללונדון לעבוד בתור שוליה של סוחר בדים, אבל מהר מאוד הוא התקדם מבחינה כלכלית, כשהוא מזהה הזדמנויות עסקיות שאף אחד אחר לא יכול היה לזהות. רוצים דוגמא? בשנת 1820 הוא הסתובב בכל רחבי אנגליה וקנה את כל נייר הקרפ השחור שהוא היה יכול למצוא. זה נשמע לכם אולי רעיון מטופש, אבל כמה שבועות לאחר מכן אישתו של המלך וויליאם הרביעי, המלכה קרוליין, נפטרה, ומאחר והיא הייתה דמות מאוד אהובה, כולם רצו להביע את הצער שלהם באמצעות…נייר קרפ שחור. מוריסון עשה את זה כמה שנים מאוחר יותר לקראת המוות של המלך וויליאם עצמו… רוצים לגלות את היוזמה המקורית שלו לעקוף את מיסי היבוא הגבוהים של אנגליה? הנה עוד סיפור שאתם חייבים לקרוא.
נחזור למאה ה-20, שלא הייתה המאה הכי טובה עבור הבית הזה. אחרי שפרדיננדו נכשל למכור את הבית, רכש אותו הצבא שהשתמש בו כמחנה צבאי וככלא לשבויי מלחמה במלחמת העולם השנייה. אתם בוודאי יכולים לשער לעצמכם כמה נורא היה המצב של הבית בתום המלחמה, אחרי שהוא עבר את ההתעללות של יזם הנדל”ן ושל הצבא. אין ספק שבזילדון היה מועמד להיהרס בשנות החמישים בשעה שלא פחות מאלפיים בתי אחוזה באנגליה נמחקו מעל פני האדמה, אבל למזלו (ולמזלנו) לורד וליידי אייליף שרכשו חלק משטחי האחוזה עוד קודם לכן, ערכו בה טיול וראו את הבית הנטוש. ליידי אייליף התאהבה בו במקום, והם רכשו גם אותו. הימים היו ימי הצנע באנגליה, אי אפשר היה להשיג כמעט כלום, ובכל זאת ליידי אייליף הצליחה לשקם את הבית כמעט בכוחות עצמה. זה היה פרוייקט ה- DIY של חייה, ולא הייתה מכירה פומבית אחת באנגליה שהיא לא השתתפה בה על מנת למצוא ריהוט או חפצי אומנות שיתאימו לבית שהיא ניסתה לייצר.
יש שני סיפורים מדהימים שאני הכי אוהב בקשר לפרוייקט השיקום של הזוג אייליף. הסיפור הראשון קשור לאדריכל של הבית ג’ון קר, שהיה פעיל בעיקר בצפון אנגליה. כשבני הזוג רכשו את הבית הוא היה במצב מחריד. הם רצו לשקם אותו אבל לא היו להם את התוכניות המקוריות של הבניה, אז הם החליטו לעלות צפונה ליורקשייר ששם אותו אדריכל תכנן מספר מבנים. הם ניגשו לאוניברסיטה וניסו למצוא מישהו שמכיר את עבודותיו. אחד המומחים שהם דיברו איתו הפתיע אותם ואמר להם שיש בית של ג’ון קר שנבנה באותה תקופה של בזילדון, ונמכר זה עתה לחקלאי מקומי, והוא עומד להפוך להיות אסם. אם הם יזדרזו, הם אולי יספיקו להגיע אליו לפני שהוא יתמלא בפרות וחזירים.
בני הזוג זינקו לפעולה. הם הגיעו לאותו הבית, ופגשו את הבעלים החדשים. הבית לא היה במצב טוב, אבל היו בו די הרבה אלמנטים מקוריים כמו משקופים ופאנלים שהם מייד רכשו ולקחו לבזילדון. למעשה הם רכשו כל כך הרבה פאנלים מעץ שהם החליטו לקחת חלק מהם ולהפוך אותם לספריה שעומדת עד היום.
סיפור שני שאני אוהב מצביע על המקוריות שליידי אייליף הפגינה בעת השיפוץ קשור לסלון הירוק של הבית. הליידי הנחושה ביקרה חברה שלה שגרה בבית אחוזה בווילשייר, ואותה חברה אמרה לה שהיא מתכננת להחליף את וילונות המשי המיושנים שלה. זו הייתה תקופת הצנע באנדליה ואי אפשר היה להשיג משי בשום מקום. ליידי אייליף מיד נדלקה, והציעה לרכוש אותם. היא לא תכננה להשתמש בהם כוילונות אלא שיטחה אותם והדביקה אותם על הקיר כטפטים. אם לא תדעו את הפרט הזה לא תשימו לב לזה גם היום, חמישים שנים אחרי…
העבודה שהזוג אייליף עשו על הבית הייתה כל כך מדהימה עד שהיופי של בזילדון לא חמק מעיניהם של ציידי לוקיישנים, ובזילדון פארק הפך להיות הלוקיישן המרכזי בצילומי הסרט “על גאווה ודיעה קדומה” עם קיירה נייטלי, ומאוחר יותר הוא היה הלוקיישון המרכזי בסרט אחר בשם דומה: “על גאווה דיעה קדומה וזומבים” (נשבע לכם שאני לא צוחק).
הצילומים של גאווה ודיעה קדומה נערכו בשנת חייה האחרונה של הליידי. בשלב הזה היא כבר תרמה את הבית לנשיונל טראסט אבל היא נותרה לגור בחלק ממנו, והמשיכה להיות המנהלת הקריאטיבית שלו. כשהבמאי של הסרט חיפש לוקיישנים בתוך הבית הוא “נידלק” על החדר המתומן, שהיה אחד מסימני ההיכר של האדריכל ג’ון קר. הבעיה הייתה שבחדר עמדו שתי מראות קיר עצומות. כשהבמאי ביקש להסיר את המראות, כיון שהוא לא הצליח למצוא שום זוית שבה הוא יכול היה להעמיד מצלמות מבלי שהם ייקלטו באחת מהןף הליידי סירבה בתוקף. אי אפשר היה להתווכח עם ליידי אייליף, אז הבמאי נאלץ להיות יצירתי. הצילומים הוארכו בכמה שבועות, וקירות דמה הוקמו לפני המראות על מנת שאפשר יהיה להשתמש בחדר…
בזילדון פארק ממשיך להיות מנוהל על ידי הנשיונל טראסט. הבית שוכן מרחק נסיעה קצר מהעיר רדינג, ובמרחק סביר מלונדון שמאפשר טיול יום אליו (בעיקר אם אתם חובבי ג’יין אוסטין). אם אתם מדברים עם המתנדבים במקום, תשאלו אותם על הסיפורים שציינתי, ותשאלו אותם גם על צילומי הסרט (לא זה עם הזומבים) מסתבר שההפקה היתה זקוקה להרבה מאוד ניצבים, וכמעט כל המתנדבים של אותה תקופה מצאו את עצמם משתתפים בו…
נהנים מהבלוג? למה שלא לתת משהו חזרה? כשאתם לוחצים על כפתור הפייסבוק בתחתית העמוד, החברים שלכם גם יוכלו ליהנות מהבלוג שלנו…
רוצים לקרוא את הסיפור הבא על הברונית, ראש הממשלה, הצייר ואוליבר טוויסט? לחצו כאן
מחפשים עוד סיפורים היסטוריים בבלוג? הנה כמה שכדאי לכם לקרוא:
ליידי דיאנה הראשונה: הנסיכה מווילס לא היתה דיאנה ספנס הראשונה שמצאה את עצמה בנישואים ללא אהבה…
רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
