לפני שעזבנו את לונדון”ועברנו לגור” באנגליה, לא כל כך הבנתי את רעיון המעמדות. בתור ישראלי שמגיע מחברה שבה חצי עם טוען שהוא מקופח ואז מקפח אחרים בתוכו, אנחנו עדיין יחסית חברה שיוויונית, ובוודאי שאין לנו היסטוריה מעמדית של מאות שנים כמו שיש באנגליה. הפעם הראשונה שבה מצאתי את עצמי בוהה בתדהמה בקונספט הזה של מעמדות היתה כשעזבנו את לונדון לראשונה, ועברנו לגור בעיר שנקראת Reading מערבית ללונדון.

זה לא שבלונדון אין עניים ועשירים, ברור שיש, אבל לונדון היא כבר לא עיר אנגלית במובן הקלאסי שלה, היא כרך בינלאומי שמכיל אינספור עמים ולשונות, ולעוני ולעושר שבו יש מקורות אחרים. רדינג קרובה יחסית ללונדון ולכן יש בה עדיין די הרבה זרים, אבל יש בה כבר קצת יותר מהאנגליות הקלאסית.

חיינו בשכונה שנקראת קאברשהם, שנמצאת צפונית לנהר התמזה. השכונה בנויה על גיבעה וככל שעלית גבוה יותר על הגיבעה כך לכאורה עלה גם המצב הסוציואקונומי שלך (אחד מאותם דברים שלמדנו בדיעבד כמובן). במרכז השכונה שלנו היה פארק גדול (מהסוג שבישראל היה תופס את אחד המקומות הראשונים ברשימת הפארקים היפים ביותר, ובאנגליה הוא נחשב לסתם פארק). ובמרכז שלו היה מתחם קהילתי שכלל גן ילדים ולצידו סוג של מרכז קהילתי שגם תיפקד בתור סוג של פאב. לא ידעתי את זה אבל הפאב היה סוג של מועדון חברים שהייתי אמור לשלם לו סוג של דמי חבר, אבל הם אף פעם לא ביקשו שום דבר. הפאב הזה היה ביתם של אנשי הצווארון הכחול. אנשים שהיו מגיעים מהעבודה עם בגדים מלוכלים מצבע, או טיח וכיוצא בזה. היו שם אנשים קבועים, ובחדר שהיה צמוד אליו היו עושים לזקנים של השכונה משחקי בינגו, ריקודי עם וכדומה. אני הייתי מגיע לשם בעיקר כדי לראות כדורגל.

מה שהיה מעניין הוא שהאנשים בפאב תמיד שמרו ממני מרחק. הם תמיד חייכו והיו מנומסים, אבל מעולם לא הצלחתי לדבר איתם, ולמען האמת כשמישהו מהם היה אומר לי משהו היה לי קשה מאוד להבין את המבטא שלו. פעם אחת הגעתי לראות משחק ביום ראשון, ובחדר הצדדי של הפאב הם אירגנו סוג של מסיבת תחפושות. אנגלים לוקחים מסיבות כאלו ממש ברצינות, ולכן כולם היו מחופשים כהוגן. שתי נשים (שהיו מהקבועות) יצאו לסיגריה בדיוק כאשר הגיעה מישהי חדשה למסיבה. היא שאלה אותן למה הן התחפשו ואחת מהן שאלה מופתעת, מה את לא רואה? אנחנו התחפשנו ל”פושיות” (posh)  כלומר למעמד גבוה. הבחורה הסתכלה עלי, קרצה ואמרה “אתן בחיים לא תוכלו להיות פושיות”.

כשעברנו לגור בצ’לטנהאם, הגענו לאנגליה הממש קלאסית. כאן המעמדות חיים ובועטים. שני הילדים שלי הולכים לשני בתי ספר שונים (ככה זה כשמגיעים באמצע שנת לימודים). שני בתי הספר נחשבים מצויינים, אבל אחד מהם שוכן בלב של שכונת צווארון כחול, ואילו השני בתוך שכונה של מעמד ביניים. המרחק הפיזי בין בתי הספר הוא אולי 3-4 קילומטרים, אבל המרחק המנטלי בינהם הוא שנות אור. בבית הספר של הצווארון הכחול אתם רואים הורים מרופטים, אימהות שהתחילו הכל מוקדם מדי, והיום הולכות לבית הספר בכפכפים טרנינג וסיגריה, ואבות בבגדי עבודה ובקעקועים בכל מקום אפשרי. בחודשים הראשונים עוד ניסיתי לדבר עם ההורים, אבל הם אפילו לא מנסים ליצור איתך קשר עין. אחת המורות הסבירה לי שהביטחון העצמי של ההורים הוא כל כך נמוך עד שהם פשוט לא מדברים עם אף אחד שהוא לא “משלהם”. עד היום לא קיבלנו הזמנה לשום יומהלדת בכיתה…

בבית הספר השני קיבלנו הזמנה ליומהולדת בשבוע הראשון, ובכל שבוע מגיעים לפה ילדים לפליידייט. זה לא שההורים שם הם בנקאים עשירים. שניים מהאבות הם בנאים, אחד הוא פיננסייר, אחד עובד בשיווק דיגיטלי ועוד כמה עובדי משרד הביטחון (המרכז של הביון הבריטי שוכן בעיר שלי). כולם נחמדים ומחייכים, כולם לבושים יפה, כולם שמחים לפגוש אנשים חדשים, והכי חשוב…אני אפילו מבין את המבטא שלהם.

הנסיעות שלנו ברחבי אנגליה הביאו אותנו לפגוש את המעמדות השונים בחברה הבריטית ממש מקרוב. לפחות אחת מנסיעות הכוכב שלנו הביאה אותנו לקחת (בטעות) קראוון בכפר נופש מאוד נמוך, ומצד שני בהרבה מהמקרים המתנדבים בבתים שאנחנו רואים מגיעים לרוב מהמעמדות הגבוהים (וכך גם המבקרים). בישראל אוהבים אולי להתלונן על מרכז ופריפריה ועל אליטה ועמך, אבל באנגליה ההבדלים מוגדרים בשנייה ברגע שאתה פותח את הפה ומוציא את המשפט הראשון שלך. המבטא שלך אומר מי אתה ולאן אתה משתייך. לא מזמן התלוננה מגישה בכירה ב- BBC שהיא מקבלת משכורת נמוכה יותר מהמגישות האחרות בגלל שיש לה מבטא צפוני.

השכן בקרוואן הסמוך בנסיעת הטירות שלנו לצפון

אני לא חושב ששוררת באנגליה מלחמת מעמדות. אני חושב שכל מעמד פשוט שומר על עצמו לעצמו, ומדי פעם יש פיצוצים קלים (אפשר לקרוא להצבעת הברקסיט סוג של פיצוץ, אבל זה לא יהיה מדויק כי גם הרבה “פושים” הצביעו לברקסיט אבל מסיבות אחרות). אפשר אפילו לדבר על האבולוציה של המלחמות המעמדיות. משק הבית בימי הביניים כלל בתוכו את כל המעמדות. כשאכלו בטירה או בבית האחוזה, בעל האחוזה היה אוכל עם האבירים שלו, העובדים שלו והמשרתים שלו. לכל אחד היה את המקום ההירארכי שלו ליד השולחן. ככל שהשנים חלפו ובדגש על התקופה הויקטוריאנית החברה האנגלית התפצלה ל- upstairs downstairs כלומר שנוצרה הפרדה מוחלטת בין מעמד המשרתים לבין מעמד האדונים (וזו גם הסיבה שתוכלו למצוא דלתות סתרים בבתי אחוזה, לא כי מישהו תכנן לברוח לאנשהו, אלא כדי שיהיה למשרתים דרכים לעבור ממקום למקום מבלי להיראות.

היום המעמדות מתנהלים קצת אחרת. לכולם יש טלפון סלולרי, כולם נוסעים לחופשה בחו”ל ואוכלים במסעדה, באנגליה כולם מקבלים רפואה ציבורית, ובתי הספר מלמדים את כולם בחינם. לכאורה מדובר בחברה שיוויונית, אבל הפער עוד שם וכנראה שלעיניים ואוזניים מיומנות הוא עדיין חי וקיים.

כבר כתבתי פעם שאחת הסיבות שאני כל כך אוהב לבקר בטירות ובבתי אחוזה היא שאני מרגיש שאני עושה משהו שפעם היה אסור לי. אני רואה חדרים שהיו מוגבלים לאנשים שכמותי (כלומר לא ממשפחת אצולה וכדומה…). אפשר היה לומר שעצם העובדה שבתי אחוזה וטירות פתוחים למבקרים מסמלת בעצם את העובדה שהחברה כן הופכת להיות לשיוויונית, אבל האמת העצובה היא שכשאנחנו עורכים את הביקורים שלנו (בעיקר בבתי האחוזה) אנחנו לא נתקלים יותר מדי באנשים מהמעמד שממלאים את בית הספר הראשון שציינתי. סוג המבקרים שבעיקר פוקד את המקומות האלו הוא המעמד הבינוני הלבן הבינוני והגבוה, וחבל…

ברור שאפשר להשליך לכאורה את הבעיה הזו גם על ישראל, אבל זה לא יהיה נכון, הפערים בחברה הישראלית מוגדרים הרבה יותר על דעות פוליטיות, על דת, על גזע ועל מוצא עדתי, כאן זה ממש לא כך. בכותרת שלי בכוונה כתבתי על הרעיון של המעמדות, ולא “מלחמת מעמדות” כי אני חושב שאין פה מלחמה, יש פה בעיקר ריחוק והיבדלות בחיים היומיומיים ובאופן שבו מבלים את שעות הפנאי.

נהניתם לקרוא את הפוסט? אתם מוזמנים לשתף אותו עם חבריכם… מחפשים לקרוא עוד פוסטים שאולי פיספסתם?

בימי הביניים אפילו ההורוסקופ שלך יכול היה לגרום לעונש מוות…

כשכל התיירים נוסעים לוורונה לפגוש את רומיאו ויוליה, אנחנו מציעים לכם לנסוע למקום האמיתי שבו הכל קרה…

את דיאנה ספנסר שהתחתנה עם הנסיך יורש העצר אתם בטח זוכרים, אבל האם יצא לכם לשמוע על דיאנה ספנסר שכמעט התחתנה עם יורש העצר?

מי אמר שבמאה ה-17 לא הייתה רפואה מתקדמת? הנה סיפורו של הרוזן שהחליט יום אחד לפתוח מרפאת פוריות בלונדון

מעוניינים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה? הפוסט הראשון נמצא כאן

מעוניינים לקרוא על כל הטירות שביקרנו בהן? כולן נמצאות באתר האנגלי שלנו

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*