לפעמים המציאות מתנגשת לי עם הבלוג, ובכך גורמת לי לשנות את הפוסטים שלי תוך כדי כתיבתם. ביומיים האחרונים התחלתי לעבוד על הפוסט שקשור בטירת דורהאם בצפון אנגליה, אבל אתמול התקבלה הוראה חדשה באנגליה לסגור את הפאבים, ושינתה הכל. לישראלים הדרישה הזו נשמעת כמעט טריוויאלית, אבל לאנגלים זה ממש לא פשוט. הפאבים באנגליה לא נסגרו במלחמת העולם הראשונה, ואפילו לא בתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה. למעשה, הפעם האחרונה שהפאבים באנגליה נסגרו הייתה לפני שלוש מאות שבעים ומשהו שנים בערך בתקופת מלחמת האזרחים האנגלית.

ולמה המידע הזה השפיע לי על הפוסט? ובכן, טירת דורהאם, והקתדרלה המרהיבה שלצידה (שתיהן מהוות בנייני מורשת עולמיים מטעם אונסקו) היו המקום שאליו התנקז אחד האירועים הכי קשים בתולדות מלחמת האזרחים האנגלית – “מצעד המוות של דורהאם”.

לפני כמה פוסטים כתבתי על טירת ברנספת שהפכה להיות טירת מגורים למשפחה רגילה ממעמד הביניים, ורמזתי לכם שבפוסטים הקרובים תוכלו לגלות דרך נוספת לחיות בתוך טירה, או יותר נכון – ללמוד בתוך טירה. מחוז דורהאם התפרסם בסרט בילי אליוט כאיזור של עוני וייאוש, ואני חייב להודות שבנסיעה בכבישי המחוז נתקלנו בכמה וכמה ישובים שלא היינו רוצים לגור בהם. עם זאת, בירת המחוז, דורהאם עצמה, היא עניין אחר לחלוטין, ואחת הסיבות לכך היא הטירה שלה, שמתפקדת היום כביתה של אחת האוניברסטיאות הנחשבות ביותר באנגליה.

הסיפור של דורהאם יוצא דופן. כשהנורמנים כבשו את אנגליה ב- 1066, התושבים המקומיים לא קיבלו את רוע הגזירה בקלות. מיד אחרי הכיבוש פרצו באי מספר מרידות, בעיקר בצפון המדינה ובחבל קורנוול. המלך וויליאם הכובש, לא היה בחור סלחן במיוחד, וחלק משיטת דיכוי המרידות שלו כללה מה שאפשר לכנות היום רצח עם. בתום “הטיפול” שלו במקומיים, מינה וויליאם למחוז בישוף נורמני בשם וויליאם וולצ’ר. כמה שנים מאוחר יותר, הבישופ הזה הרגיש שהתואר הדתי שלו לא מספק אותו והוא רכש מהמלך וויליאם גם תואר של רוזן (שאז היה תואר האצולה הלא מלכותי הגבוה ביותר). בצורה כזו נולד תואר שהיה קיים לפני כן באירופה, אבל היה ייחודי לאנגליה – נסיך בישופ, תואר שמיזג לתוכו את העוצמה הדתית והעוצמה החילונית כאחת, והוא הקנה למחזיק בו את הכוח לגייס צבא, להטיל מיסים ואפילו להטביע מטבעות משלו.

כמובן שהייתה בעיה אחת בתואר הזה, מי שנשא אותו היה נציג בכיר של הכנסייה, כלומר, אסור היה לו להתחתן וללדת ילדים, מה שאומר שהתואר לא עבר בירושה משפחתית. מה שהופך את ביתו של הנסיך בישופ בטירת דורהאם למקום מאוד מיוחד.

הטירה הראשונה במקום נבנתה לקראת 1100 ומהתמונות של הטירה (אם אתם עוקבים אחרי הבלוג הזה) אתם יכולים בקלות לזהות את העיצוב הנורמני הקלאסי של Motte and Bailey כלומר בנייה של גיבעה מלאכותית עם מבנה מבוצר על הפיסגה שלה. כמו תמיד הטירה הראשונה הייתה בנויה מעץ, והיא אותגרה די מהר על ידי פלישה סקוטית, אבל כמה עשרות שנים מאוחר יותר כשהתואר עבר לנסיך בישוף חדש התחילה הטירה בטרנספורמציה והפכה להיות הרבה פחות מבצר והרבה יותר ארמון. בנוסף לצד הטירה התפתחה הקתדרלה המרהיבה של העיר דורהאם.

התואר הכל כך מיוחד של נסיך בישופ השפיע על כל מחוז דורהאם שזכה לאוטונומיה מיוחדת מהכתר, אבל גם משך אליו אש. הנסיך בישופ השלישי שנקרא רנולף פלאמברד הוא דוגמא מובהקת לכך. מעבר לתפקידו הכפול בדורהאם הוא גם היה בכיר השרים של המלך וויליאם השני, וגם נחשב לשופט הראשי של הממלכה.

בשנת 1100 המלך מת בתאונת צייד מסתורית (מישהו ירה לו “בטעות” חץ בגב) ואחיו הנרי הראשון תפס את הכתר בכוח על חשבון אח אחר בשם רוברט. כדי לבצר את מעמדו, הפעולה הראשונה שהנרי עשה הייתה להכניס את פלאמברד למאסר, ובכך הוא הפך אותו לאסיר הראשון אי פעם במצודת לונדון. התוכנית של הנרי הייתה להאשים את הנסיך בישופ במעילת כספים ולהפוך אותו לשעיר לעזאזל כיון שבמסגרת תפקידיו הוא גם היה אחראי על הטלת המיסים המאסיבית והלא פופולרית של המלך הקודם, אבל לפלאמברד לא היה שום תוכנית לוותר על הראש שלו, והוא זכה לתואר נוסף כיון שהוא הפך להיות האסיר הראשון שברח מממצודת לונדון (בסיועו הפעיל של  מי שהיה אמור להיות הסוהר שלו).

כאמור, מי שנשא בתפקיד הנסיך בישופ היה אמור בין השאר לגייס צבא ולצאת למלחמות בשמו של המלך וכך חלק מאותם בישופים התפרסמו בתור בישופים-לוחמים. מאחר ולאנשי הכנסייה אסור היה לשפוך דם, מצאו נושאי התפקיד הזה פיתרון אינטלגנטי, והם יצאו לקרב חמושים באלות, כך הם יכלו להרוג ללא מפריע בלי לשפוך דם (לכאורה). אחד מהבישופים הלוחמים המפורסמים ביותר היה תומאס האטפילד שזכה לכבוד המפוקפק לכהן בתפקיד בתקופת המוות השחור במאה ה-14. האטפילד לחם לצד המלך אדוארד השלישי באחד מהקרבות המפורסמים ביותר של מלחמת מאה השנים – קרב קרסי ( Battle of Crecy – 1346) ובזכות הקשרים שלו עם המלך הוא הצליח לקבע את כוחו המיוחד של התפקיד שלו גם למאות השנים הבאות. האטפילד לא היה בחור צנוע במיוחד, אז כשהוא החליט לעצב מחדש את הכיסא של הנסיך בישופ הוא שלח מרגלים למדוד את הכיסא של האפיפיור על מנת לדאוג שהכיסא שלו יהיה גדול יותר.

לא מבצר אלא ארמון – טירת דורהאם

החיבור בין תפקיד חילוני ודתי העמיד את הנסיך בישופ בפני בעיות לא קטנות בעת תקופות של מתחים דתיים. קחו לדוגמא את הנסיך בישוף של אמצע המאה ה-16, בחור בשם קות’ברט, שנאלץ להתמודד עם שינויים קיצוניים בזמן שבו ילדיו של הנרי השמיני מלכו זו אחרי זה באנגליה. אדוארד השישי היה פרוטסטנטי אדוק, מרי הראשונה קתולית קיצונית (בלאדי מרי) ואז כאליזבת שניסתה להתפשר אבל נאלצה לצאת למלחמת חורמה בקתולים. אז מה יעשה נסיך בישופ שאמור לשמש גם כמנהיג דתי רוחני? במי עליו לתמוך? ובכן אותו קות’ברט פשוט בחר לרקוד על שתי החתונות. הוא הזמין מהצייר החביב עליו שני סוגים של פורטרטים שאותם הוא הפיץ כסוג של תעמולה, ומה היה ההבדל בין שני הפורטרטים? ובכן באחד מהם הוא מחזיק מחרוזת תפילה קתולית ובשני לא, וכל מלך בתורו וכל מקבל החלטות קיבל מקות’ברט את הפורטרט שהתאים לו.

אבל כמובן שהצרות הדתיות לא נרגעו ואף החמירו והגיעו לסוג של קרשנדו במלחמת האזרחים האנגלית של אמצע המאה ה-17. למעשה מלחמת האזרחים האנגלית כללה שתי מלחמות. המלחמה הראשונה נערכה בין השנים 1642 ו-1646 ובסיומה צבא הפרלמנט החדש בראשות קרומוול הביס את המלוכנים והחזיק במלך צ’רלס במאסר. צבא הפרלמנט נשלט על ידי הפוריטניים שהיו כת פרוטסטנטית קיצונית וסגפנית. הם ביטלו את חג המולד, אסרו על זנות והימורים, וכאמור סגרו את הפאבים…אחד הקורבנות של המישטר הפרלמנטרי היה הנסיך בישופ של דורהאם, תומס מרטון, שתפקידו בוטל והוא עבר ללונדון לחיות כמורה.

המלך צ’רלס הראשון  לא וויתר על כיסאו כל כך בקלות והוא נשא ונתן עם הסקוטים ועם הכוחות המלוכניים על מנת שאלו ימרדו בצבא הפרלמנט ויחזירו אותו אל השלטון וב-1648 שורה של מרידות החלו לפרוץ בכל רחבי אנגליה, ובמקביל צבא סקוטי החל לנוע דרומה אל הגבול, זה מה שמכונה מלחמת האזרחים השנייה, והיא הייתה הרבה יותר קצרה ותכליתית. אוליבר קרומוול אסף את הצבא המודרני שהוא אימן ויצא לפגוש אותם. לסקוטים היה כוח של 22 אלף חיילים, לקרומוול היו רק 11 אלף חיילים, אבל החיילים שלו היו מאומנים כמו שצריך והקרב הזה היה טבח. כמה אלפי סקוטים נהרגו לעומת עשרים חיילים אנגלים, ובתום הקרב כעשרת אלפים סקוטים נשבו.

ציור שמתאר את קרומוול מולך את חייליו לקרב דאנבר

קרומוול ידע שכעת סקוטלנד ריקה מכוחות שיוכלו לעצור אותו, והוא מייד המשיך צפונה לכבוש את אדינבורג, אבל לפני כן הוא היה צריך לטפל בשבויים שלו. את הפצועים והחולים הוא השאיר מאחור ובין 5000 ל- 6000 נשלחו דרומה לכיוון אנגליה למסע של 160 קילומטרים. בנקודה הזו חשוב לדעת שהסקוטים היו ברובם פרסביטריאנים, שזה סוג נוסף של כת פרוטסטנטית. אחד מהמנהגים של הפרסביטרניאנים היה לבלות את היום שלפני הקרב בצום ותפילות  (מעשה די מטופש כשחושבים על זה), מה שאומר שהם כבר היו רעבים וחלשים כשהמסע הנורא החל.

השובים האנגלים לא ריחומו על הסקוטים ולא תכננו להאכיל אותם בזמן המסע. הם עצרו לילה אחת בטירת אניק (הוגוורטס בשני הסרטים הראשונים של הארי פוטר) שעליה אני אכתוב ממש בקרוב, והמשיכו לצעוד דרומה. לא רחוק מהטירה הם גילו שדה כרוב ופשטו עליו הם חיסלו את הכרובים ואת השורשים שלהם, מבלי לדעת שהשורש רעיל, מה שגרם לרבים לחלות ולמות בצידי הדרך.

כשלושת אלפים וחמש מאוד סקוטים שרדו את המצעד הזה והגיעו בסופו של דבר לדורהאם. הם שוכנו לא פחות ולא יותר בקתדרלה של העיר (הפוריטנים בזו לכנסיות הישנות) בצמוד לטירה שהייתה עכשיו ריקה. המסע הארוך והשורשים הרעילים גרמו לכך שמחלת כולרה החלה להתפשט בין הסקוטים, והשומרים האנגלים החליטו פשוט לנעול אותם בקתדרלה בלי אוכל ושתייה, ולתת למחלה לעשות את שלה… סוג הרבה יותר קשוח של בידוד ממה שאנחנו עוברים עכשיו עם נטפליקס.

הסקוטים המסכנים פירקו כל חתיכת עץ שהייתה בקתדרלה (גם אם היה מדובר בפסל מגולף מרהיב) ושרפו אותה על מנת להתחמם. הם גם פרצו לקריפטה של הקתדרלה ושדדו את כל האוצרות שלה, אותם הם החליפו עם השומרים בעבור אוכל ומים. כעבור כמה שבועות המחלה הסתיימה, אבל כעת נותרו רק כ- 1400 סקוטים ואת רובם הגדול שלחו האנגלים בתור עבדים למושבות בצפון אמריקה (העבדות בצפון אמריקה התחילה דווקא עם עבדים לבנים בתקופת קרומוול ששמח לשלוח למושבות גם הרבה מאוד אסירים אירים).

קשה לעכל שבין הקירות האלו מתו מרעב ומחלות כאלפיים סקוטים

מיצעד המוות של דורהאם היה אירוע אפל שדי נשכח בהיסטוריה הבריטית, ואולם בשנים האחרונות התגלו מספר קברי אחים בדורהאם וליד טירת אניק שהציפו מחדש את האירוע הזוועתי הזה, הקבר האחרון התגלה בדורהאם ב- 2013

ב-1660, עם חזרת המלוכה, חזר גם תפקיד הנסיך בישופ לפעולה. טירת דורהאם שופצה מחדש, וכחלק מהתהליך הוסרו כמעט כל הביצורים שלה. החומות הוסרו או הונמכו ותעלת המגן מולאה. בין נושאי התפקיד הזה שוב בלטו מספר דמויות מיוחדות, ועל אחד מהם, נתניאל קרו, אני אכתוב בפוסט הבא שלי. ב- 1826 מונה לתפקיד וויליאם ואן מילדרט שהיה בעצם הנסיך בישוף האחרון. החברה האנגלית עברה שינויים מהירים בזכות המהפיכה התעשייתית, שכללו גם התעצמות של ההשכלה. וויליאם ואן מילדרט היה הכוח המוביל בייסוד אוניברסיטה בדורהאם, וכחלק מההקמה שלה הוא העביר לרשותה את הטירה. האדריכל אנתוני סאלבין נקרא לדגל (זה היה האדריכל המוביל בשיפוץ טירות עתיקות והתאמתם “לעולם המודרני” ובין השאר הוא גם עבד על טירת ווינדזור, מצודת לונדון, טירת קריסברוק ועוד). עם מותו של וויליאם, מת גם תפקיד הנסיך בישופ ומאז לעיר דורהאם יש בישופ רגיל בלבד.

כיום הטירה עודנה משמשת את האוניברסיטה, והאולם הגדול והמרהיב שלה משמש להתכנסויות ולארוחות חגיגיות. החיבור בין טירה עתיקה ובין סטודנטים צעירים לא תמיד מסתדר כמו שצריך, ואחת הדוגמאות הכי טובות לכך נמצאת באחד מהחדרים בקומה השלישית של הקולג’. שכשנכנסים אליו מגלים שכמעט כל החדר תפוס על ידי שולחן עצום. מסתבר שבשנות השישים נבחרת הרוגבי של האוניברסיטה השתכרה באחד הפאבים המקומיים והחליטה להעביר שולחן מהאולם הגדול אל אותו החדר. הבעיה הייתה שאף אחד לא הצליח להבין איך הם עשו את זה כי השולחן פשוט גדול מדי מלעבור בדלת או במסדרון שמוביל אליה, ולכן מאז החדר הזה לא נמצא בשימוש.

האולם הגדול של האוניברסיטה

בתקופות שבהם אין לימודים אפשר לבקר בטירה ולעשות בה סיור מאורגן, שבדרך כלל מונהג על ידי סטודנט להיסטוריה של האוניברסיטה. הסיור מתחיל מהקריפטה העתיקה  החיבור בין הטירה ובין הקתדרלה שמולה הופך את דורהאם ליעד מעולה ליום טיול בצפון אנגליה. אם אתם רוצים לחוות יותר מהטירה, אתם כמובן מוזמנים לנסות ולהתקבל ללימודים באוניבסיטה, אבל אל תחשבו שזה יהיה קל, נכון לשנת 2020 זו מוגדרת האוניברסיטה השישית המבוקשת ביותר באנגליה.

 

 

 

1 comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*