סקופ! לגלות את רומיאו ויוליה האמיתיים

אני יודע שאמרתי שהפוסט הבא יהיה על טירת פאודרהאם, אבל אתמול היה לי את אחד מאותם ימים שהופכים את פרוייקט רודפי הטירות שלי לכל כך מיוחד (אני לא מתכוון דווקא לכתבה בוואלה) אלא לעובדה שגיליתי סיפור חבוי על אחוזה שביקרנו בה. מאז שהתחלנו את “המירדף” אספתי כבר למעלה מ- 200 סיפורים. ברוב המקרים הסיפורים האלו סופרו בצורה חלקית בביקור שלנו על ידי המדריכים והייתי צריך לעשות השלמות באמצעות מחקר (או ביקור בטירות אחרות). לפעמים יצא שגיליתי סיפורים מסויימים שכלל לא סופרו בביקור עצמו.  אפשר להבין את זה, אחרי הכל בכל טירה או אחוזה יש מספר סיפורים מובילים ומספיק לספר אותם, אבל לפעמים המחקר שלי מעלה סיפורים עסיסיים ומעניינים במיוחד שברור לי שלא רק שהמדריכים חייבים לספר אותם, יש מצב שהם אפילו צריכים להשפיע על האופן שבו הטירה משווקת את עצמה לעולם, וזה בדיוק מה שקרה לי אתמול כשגיליתי (כנראה) את הזהות האמיתית של רומיאו ויוליה (רמז: הם לא איטלקים)

לפני שבועיים יצאנו לעוד סופ”ש טירות. היעדים שלנו הפעם היו דרום מחוז ווילשייר ומחוז דורסט בדרום אנגליה. בקצב הנוכחי שלי בבלוג אני אמור לכתוב לכם על שני המקומות שביקרנו בהם אי שם בעוד עשרה חודשים בערך, אבל אני מודה ששוב אני לא מצליח להתאפק, אז טירת פאודרהם תחכה קצת כי הגיעה תורה של לונגלית. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג מהתחלה אולי תזכרו שציינתי כבר ביקור באחוזת לונגלית. היא הייתה למעשה אחת מעשרת המקומות הראשונים שביקרנו בהם, אבל מאחר וערכנו את הביקור לפני שהרעיון של הבלוג ושל “המירדף” התעצב, לא הצלחנו להפוך את הביקור הזה לפוסט ראוי, ורשמנו לעצמנו שצריך לחזור ולבקר בה.

לונגלית הזה אחד מהבתים המפוארים ביותר באנגליה. למעשה אם טירות היו קבוצת כדורגל סביר להניח שהיא הייתה בליגת העל (תסתכלו על התמונות, ואני מניח שתסכימו איתי בקלות). יש משהו מאוד מעניין בלונגלית, מצד אחד מדובר על אחוזה היסטורית שנמצאת בבעלותה של משפחת ת’ין מאז שאבי השושלת רכש את האחוזה בעת פירוקם של המנזרים בשנת 1540. זה אומר שהחדרים של האחוזה עמוסים בסיפורים ואוצרות מדהימים בני מאות שנים. למשפחה יש גם אוסף ציורים שכולל גם ציור של טיציאן. הציור הזה נגנב בשנות ה- 90  הם נאלצו לשלם כופר של 150 אלף פאונד בכדי שיוחזר אליהם (מנהל האחוזה קיבל את הנ”צ של תחנת אוטובוס ושם חיכה הציור בתוך שקית של סופרמרקט), וזה מאוד השתלם להם כי כיום השווי שלו מוערך ב- 12 מליון פאונד.

מצד שני מדובר במשפחה פורצת גבולות, שהצליחה בתחכום רב לשמור על האחוזה שלה אצלה גם במלחמת האזרחים האנגלית (בעל האחוזה באותם ימים הכריז על נטרליות ושיחד את שני הצדדים כדי שיעזבו את האחוזה שלו בשלום), וכמה מאות שנים לאחר מכן כשהממשלה הבריטית הטילה מיסי ירושה עצומים על בעלי אדמות אחרי מלחמת העולם השנייה. רוב בעלי הבתים נתנו אותם לנשיונל טראסט או שהעבירו אותם לניהול חיצוני של עמותה, אבל המרקיז השישי היה קצת יותר יצירתי והוא פתח את הבית לציבור בתמורה לתשלום כרטיס כניסה. לונגלית היה לבית הראשון שעשה זאת (כבר בשנת 49). האחוזה הפכה להיות להיט היסטרי ובזכות ההכנסות ממכירת כרטיסים הם הצליחו לשלם את המיסים שהם נדרשו להם. בשנות השישים, כשמספר המבקרים התחיל לרדת כי המון בתים וטירות עשו בדיוק אותו דבר, הם החליטו ללכת על מהלך מטורף עוד יותר ולהקים בשיטחי האחוזה שלהם את הספארי הראשון שהוקם מחוץ לאפריקה. בהתחלה הם לא כל כך הבינו איך לנהל ספארי, והם הניחו שיהיה מספיק להביא אריות בשביל למשוך מבקרים, הבעיה שלהם הייתה שהם הביאו רק אריות זכרים, אז כמו שאתם יכולים להניח, המספרים של “הלהקה” שלהם רק הלכו וירדו בהתמדה, אבל עם הזמן הם למדו לנהל את הספארי שלהם, וכיום זוהי אחת מהאטרקציות הכי פופולריות במערב אנגליה.

הבית עצמו שוכן ממש בצמוד לכניסה לספארי, אבל הוא בהחלט מנסה להתנער מאווירת הלונה פארק, ומשמר את העבר העשיר של המשפחה. עם זאת, למרבה הצער, למרות שזו המשפחה שהתחילה את עידן הביקור בטירות, הם מפגרים בהרבה אחרי טירות ובתים אחרים, והם לא יודעים להציג את הבית שלהם, או את ההיסטוריה שלו כמו שצריך. בביקור השני שלי בלונגלית לא רק שעשיתי מחקר רציני על הבית, הפעם גם הכרתי שניים מהסיפורים הכי טובים שלו בזכות ביקורים בבתים אחרים. את הסיפור על הרצח של היורש של האחוזה תומס ת’ין בידי המאהב השבדי של אישתו שמעתי כשביקרתי באחוזת ציון בלונדון. את הסיפור על הסבתא של המרקיז השביעי שחי היום באחוזה, ועל העובדה שאולי היא בעצם ביתו של הנסיך מווילס וקרובת משפחה של משפחת המלוכה הנוכחית, שמעתי כשביקרתי באחוזת וויטלי. המידע הזה איפשר לי להתחיל לנהל שיחות עם המדריכים שעמדו בחדרים השונים בלונגלית (רובם רק חיכו להזדמנות להתחיל לדבר עם מישהו), ולמרות שדיברתי עם לפחות חמישה מהם, וניסיתי להשיג (והצלחתי) עוד שלושה סיפורים מעניינים במיוחד (כולל אחד על רוחות רפאים), סיפור אחד פשוט לא סופר, הסיפור על רומיאו ויוליה האמיתיים, הזוג שנתן השראה לוויליאם שייקספיר בשעה שהוא כתב את אחד מסיפורי האהבה הגדולים ביותר בכל הזמנים.

תחשבו על זה שבכל שנה רבבות של תיירים נוהרים לעיירה וורונה באיטליה להביט על המרפסת של יוליה, למרות שכולם יודעים שוויליאם שייקספיר מעולם לא היה באיטליה… אבל אם מעריצי המחזאי רוצים לבקר במקום שבו חיו רומיאו ויוליה האמיתיים, או כמו שהם נודעו בשמותיהם האמיתיים – תומס תי’ן ומריה תאצ’ט הם פשוט צריכים להגיע ללונגלית.

סיפור האהבה שלנו מתחיל ביום חמישי אחד באביב של שנת 1594. תומס בן ה- 16 היה הנכד של אבי השושלת, אותו אביר שרכש את האחוזה מהנרי השמיני  (בהנחה עצומה) חמישים שנים קודם לכן. הצעיר מגיע לפונדק הפעמון בכפר בשם ביקונספילד לארוחת ערב עם חברים. במהלך אותו ערב הוא פוגש את מריה תאצ’ט בת 16 שהייתה ביתו של הרוזן מקסטלהייבן. אפשר בקלות לומר שהיה פה מקרה קלאסי של אהבה ממבט ראשון, רק שבמקרה של השניים האלו, הם לקחו את המפגש הזה כמה צעדים קדימה, כיון שמיד אחרי ארוחת הערב הם הזמינו כומר אל הפונדק. הם עלו איתו לקומה השנייה ושם בנוכחות מינימלית של עדים הוא השיא אותם אחד לשניה. אחרי שהכומר עזב (וגם העדים) זוג הנאהבים (והנשואים) הצעירים בילו את ליל הכלולות שלהם באותו חדר בקומה השנייה של הפונדק.

בבוקר השניים נפרדו לדרכם תוך שהם שומרים על חתונתם בסוד. אתם צריכים לזכור שחתונות באותה תקופה היו בעיקר עיסקה כלכלית וחברתית, כשמשפחת האישה הייתה צריכה לצייד אותה בנדוניה נדיבה על מנת להשיג שידוך ראוי. תומס היה שידוך מצויין, אולי לא היה לו תואר, אבל המשפחה שלו היתה אחת מהמשפחות הכי עשירות באנגליה, ויתירה מזאת, הוא היה היורש של המשפחה, כך שחתונה איתו דרשה את הנדוניה הכבדה ביותר, אבל זו לא הייתה הסיבה העיקרית לכך שהשניים שמרו על החתונה שלהם בסוד. הבעיה הרצינית שלהם הייתה שהמשפחה שלו והמשפחה שלה היו אויבות מרות אחת לשנייה וניהלו סכסוך שנמשך יותר מ- 20 שנה (נשמע לכם מוכר?).

הסכסוך התחיל דור אחד קודם לכן ובאופן פרדוכסלי היה קשור בהצעת נישואין שהתבטלה. הסכסוך המקורי לא היה עם משפחת ת’אצט, אלא אם משפחת מרווין, המשפחה של לוסי ,אימא של מריה. מסתבר שאימא של מריה היתה אמורה להתחתן עם אחד מבני משפחת ת’ין. העיסקה אושרה על ידי שתי המשפחות, סכום הנדוניה נקבע, ואז בלחץ של אחד הדודים במשפחת ת’ין החתונה בוטלה. האימא מצאה חתן מוצלח אחר שהיה בעל תואר אצולה, אבל הסכסוך כבר החלך לבעור והדביק גם את משפחתה החדשה.

כשאני אומר סכסוך, אני לא מתכוון לכמה פוסטים מלוכלכים בפייסבוק, או התעלמות מופגנת אחד מהשני בחתונה של מכרים משותפים. במקרה של משפחת תי’ן ומשפחות מרווין/תאצ’ט הסכסוך הזה כלל כמה קרבות רחוב כל כמה שנים, וגבה לפחות הרוג אחד באירוע אלים שהתרחש ממש באותה שנה שבה תומס ומריה נפגשו לראשונה. בנוסף הסכסוך הזה כלל שורה של תביעות הדדיות בבתי משפט ואצל המלך.

אתם בוודאי יכולים להבין מדוע זוג הנאהבים העדיפו לשמור על חתונתם בסוד…אבל כמו שאתם יודעים, אי אפשר לשמור סודות כאלו לנצח וכמה חודשים מאוחר יותר הסוד התגלה…

המשפחה שלה הייתה דווקא מבסוטית. נכון, זה לא נעים להפוך להיות קרובי משפחה של האוייבים המיתולוגיים שלכם, אבל מצד שני הם כרגע הצליחו לחתן את הבת שלהם בלי לשלם פאונד אחד בתור נדוניה (ויש טענות שמאחרי כל המפגש המקרי בין זוג הנאהבים, עמדה למעשה אימא של מריה). המשפחה שלו הייתה הרבה פחות מאושרת, ואבא שלו (שגם לו קראו תומס כמובן) מיהר לבית המשפט ולפרלמנט בדרישה לבטל את הנישואים.

התהליכים המשפטיים החלו בשנת 1595, השנה שבה וויליאם שייקספיר כתב (לפי כל ההערכות) את רומיאו ויוליה שעלה כמחזה בפעם הראשונה בשנת 1597. המשפט נמשך עד לשנת 1601, אז פסק בית המשפט שהנישואים תקפים, וצמד הנאהבים יכול היה לחיות בגלוי ולעבור לגור ביחד באחוזת לונגלית. נשמע שלסיפור הזה יש סוף הרבה יותר טוב מהמחזה של רומיאו ויוליה, ובהתחלה זה באמת היה נכון. תומס ומריה התנהלו קצת כמו בעל ואישה של היום, ולא כמו בעל ואישה מהמאה ה- 16 (עד רמה מסויימת כמובן), מריה לא הייתה צייתנית וכנועה, בני הזוג הרבו להתגפף, ואפילו התפרסמו בככך ששניהם כתבו יומנים שבהם הם הזכירו את היחסים המיניים שלהם (אבל זה לא היה פורנוגרפי, אז אין מה להתלהב). אבל למרבה הצער היחסים הנהדרים האלו לא נמשכו הרבה זמן כיון שמריה נפטרה ב- 1611 במהלך לידת ילדם השלישי. תומס ת’ין ירש את אחוזת אביו ב- 1604, והבן המשותף שלו ושל מריה ירש אותו ב- 1639.

כמו שאתם רואים לא קשה לגלות את התזמון והקשר בין רומיאו ויוליה לתומס ומריה. במהלך המרדף שלנו נתקלנו באחוזה שכל האמירה השיווקית שלה קשורה בקשר (שלדעתי לא היה) בין בעל האחוזה לבין וויליאם שייקספיר בזמן שהיה צעיר. המחזאי, שנחשב למפורסם ביותר בעולם, הוא סוג של מילת קוד שמביאה איתה המוני תיירים, ואיכשהו דווקא אחוזת לונגלית שהתמחתה בהבאת מבקרים הצליחה לפספס את הקשר הזה (אישתי ואני כבר חשבנו על רעיונות כמו פסטיבלים מיוחדים ליום האהבה, והצגות של שייקספיר בפארק שהם בטח היו עושים, לו הם היו מודעים לסיפור הזה). אני מחכה ליום שבו הבלוג הזה יתחיל להתפרסם בצורה מאסיבית יותר גם בגירסא האנגלית שלו, ואז אני חייב (לדעתי) לקבל שיחת הוקרה מאיזה מרקיז, או מאחד העובדים שלו.

אחוזת לונגלית כאמור ממשיכה להיות ביתם של משפחת תי’ן גם היום, למרות שמדובר בענף אחר של המשפחה (ענף שהתפצל מאבי השושלת). הענף החדש הביא איתו תואר ברונות שהתפתח והפך להיות במאה ה- 18 תואר מרקיזות שזה כאמור התואר השני ברמתו בסולם האצולה האנגלית (מי שצריך עזרה בהבנת תארי האצולה מוזמן לקרוא את הפוסט הרלוונטי שלי בנושא) . אלכסנדר ת’ין שמתגורר כיום בלונגלית הוא המרקיז השביעי מבאת’, והוא נודע במשך שנים בתור האציל הבוהמיין אחרי שכבר בשנות ה- 70 הוא ואישתו ניהלו באחוזה נישואים פתוחים, ומסיבות החשק שנערכו בה הפכו לשיחת היום באנגליה. המרקיז השביעי הוא גם אמן חובב והתרומה שלו לאוצרות האומנות בבית (בין השאר) כוללת ציור קיר שכולל בתוכו את כל התנוחות של הקאמה סוטרה. למרבה הצער, החדר עם הציור הזה כבר לא פתוח לציבור.

בפוסט הבא אני אשלים את ההתחייבות שלי לספר לכם על טירת פאודרהאם, שהקרב היחיד שהיא אי פעם ראתה היה כשקרובי משפחה של בעלי הטירה החליטו לכבוש אותה ממנו, ושבאחד החדרים שלו מונח השטיח (שהיה) הכי גדול בעולם.

נהניתם מהפוסט? תשתפו אותו עם החברים שלכם, שגם הם יהנו… אם פספסתם חלק מהסיפורים שלנו אתם מוזמנים לקרוא אותם כאן:

איך ג’יימס מוריסון, האיש הכי עשיר באנגליה, הצליח להתחמק מתשלום מיסים בצורה המקורית ביותר?

למה להתגרש מאישתך אם אתה יכול למכור אותה?

את דיאנה ספנסר הנסיכה מווילס אתם בטח הכרתם, אבל מה עם דיאנה ספנסר שכמעט הייתה הנסיכה מווילס?

המשולש הרומנטי של הברונית, הצייר וראש הממשלה

הנרי טרבניון מסתבך עם האחיות לי

אם הצטרפתם לבלוג רק עכשיו ואתם רוצים לקרוא על ההרפתקאה שלנו מהתחלה – לחצו כאן

אם אתם רוצים לקרוא על כל הטירות וכמעט את כל הסיפורים שגילינו עד כה אתם מוזמנים לעבור לאתר האנגלי שלנו