תוספת לפוסט המקורי:

אחרי שנתיים הצלחנו סופסוף לבלות יום שלם בפבטיבל ימי הביניים של טיוקסברי, שהשיא שלו הוא שחזור אחד הקרבות המשמעותיים ביותר ממלחמות השושנים שנערך במאי 1471 ושבסופו הוצא להורג יורש העצר של בית לנקסטר.   יצא לי כבר לבקר בכמה וכמה פסטיבלים באנגליה, ותמיד ידעתי שהאנגלים לוקחים ברצינות כל דבר שהם עושים, אבל הפסטיבל הזה הימם אותי לחלוטין. מאות “לוחמים” השתתפו בשחזור הקרב, לבושים וחמושים תוך ניסיון כמעט אובססיבי לדייק בפרטים (אחת המשתתפות סיפרה לאישתי שהם אפילו בונים לעצמם מיטות שדה באותן שיטות בהן השתמשו במאה ה-15). מלבד הקרב עצמו הפסטיבל כלל גם שוק עצום (באוהלים ימי ביניימים כמובן) שבו יכולתם לרכוש את הבגדים ואת כלי הנשק הנחוצים לכם (וגם המבורגר מבשר ציד).

בסוף הקרב, רגע השיא הגיע כשהמפסידים מבית לנקסטר השתתפו במשפט שדה שבסופו הם הוצאו להורג בשערי המנזר ממש כמו באותו יום לפני כמעט 550 שנים (יורש העצר קבור היום במנזר)

מנזר טיוקסברי, 1000 שנות היסטוריה, וקרב עקוב מדם אחד

מהתגובות שאני מקבל על הבלוג, נראה לי שכבר כמה וכמה אנשים שעוקבים אחריו, התחילו לקחת ממנו טיפים על מקומות ששווה לגלות באנגליה ווילס, ואני בהחלט חושב שאם אתם מתכננים ביקור באנגליה בחופש הגדול הבא, עם ילדים או בלי, חפשו את התאריכים המדוייקים של Tewkesbury medieval festival ותתכוננו ליום יוצא דופן. ועכשיו, למי שלא קרא את הפוסט המקורי, ורוצה להבין איך הגענו לפסטיבל מלכתחילה, ואיך הביקור המקורי בטיוקסברי (ומלחמות השושנים) דחפו אותנו לצאת להרפתקאה שלנו, אתם מוזמנים ליהנות מהפוסט המקורי (אחרי שתיהנו מהתמונות של אתמול)

 

הפוסט המקורי

תקופה קצרה לפני שביקרנו בטירת סודלי יצא לנו לבקר עם הילדים באחד מסופי השבוע בעיירה בשם טיוקסברי. ההווה של טיוקסברי לא מרהיב במיוחד, היא נחשבת לעיירה של צווארון כחול, אבל בו בעת יושב בה גם מנזר עם כנסייה עתיקים ועצומים בגודלם (מהגדולים באי) בשם המקורי – Tewkesbury Abbey (בתמונה למעלה)

הביקור שלנו בטיוקסברי היה אחד הביקורים האחרונים שעשינו לפני שהתחלנו לרדוף טירות, ולכן הוא סימן אצלי סוג מסויים של שטחיות שליוותה הרבה מהטיולים שלנו באנגליה. הגענו לעיירה, נכנסנו למנזר שאכן היה מדהים, אבל בילינו את רוב הזמן בבית קפה על הרחוב הראשי, ואחר כך בהליכה לאורך תעלת מים, בלי שתהיה לנו מטרה מוגדרת. בשלב מסוים חצינו את התעלה כי ראינו התקהלות של אנשים, זה היה כנראה הסוף של איזה שוק קטן ואחד הדוכנים האחרונים שנותרו היה דוכן גלידה. מאחר והיינו מצוידים בילדים שלנו אתם יכולים לשער שמיד קיבלנו מקהלה בשני קולות שדרשו את המנה שלהם.

כמו תמיד המוכרת הסתקרנה מהמבטא שלנו וכשהיא הבינה שאנחנו לא אנגלים היא מיד החלה לספר לנו על האטרקציה הראשית של העיר, סוף שבוע במהלך הקיץ שבו חוגגת העיר פסטיבל ימי ביניימי מיוחד שבו נערך השחזור הגדול ביותר של קרב ממלחמות השושנים. על פי המוכרת, הרצינות שבה לוקחים המתמודדים את השחזור היא כל כך גדולה שאחד הדברים הבודדים שהם מרשים לעצמם להכניס לפסטיבל (ושאינו ימי ביניימי) הוא הגלידה. מיד רשמנו לעצמנו שאנחנו חייבים לבוא לבקר בפסטיבל הזה.

לא זכרתי הרבה מהעיירה, מהמנזר או מהסיפורים של מוכרת הגלידה כשחזרנו הביתה, אבל כמה שבועות מאוחר יותר אחרי ביקרנו לראשונה בטירת סודלי והבנו שאנחנו רוצים להתחיל “לרדוף אחרי טירות” החלטתי שאני צריך להתמקד קצת יותר לעומק בהסטוריה האנגלית. החלטתי להתחיל ברשימה של כל מלכי אנגליה החל מהפלישה הנורמנית של 1066. השם הראשון היה כמובן וויליאם “הכובש” שהיה גם וויליאם הראשון (כשהנסיך וויליאם יהיה מלך יום אחד הוא יהיה וויליאם החמישי), אחריו הגיעו הבנים שלו, וויליאם השני והנרי הראשון וכן הלאה…

איפשהו במאה ה-15 הרשימה התחילה להסתבך…היה מלך בשם הנרי השישי, ואז היה מלך בשם אדוארד הרביעי, ואז שוב היה מלך בשם הנרי השישי, ושוב אדוארד הרביעי… התחלופה הזו עניינה אותי וכך התוודעתי קצת יותר לעומק לפרק מרתק בהיסטוריה האנגלית.

התחלופה הזו התרחשה בעצם בתקופת מלחמות השושנים, אותו אירוע שהוזכר גם על ידי מוכרת הגלידה מטיוקסברי, שהתנהלו בין השנים 1455 ל- 1485. הזיכרון הפופולרי ביותר מהמלחמות האלו הוא ששני בתי אצולה נלחמו על הכתר האנגלי, אחד יוצג על ידי שושן אדום (בית לנקסטר שבראשו עמד הנרי השישי) והשני יוצג על ידי שושן לבן (בית יורק שבראשו עמד הדוכס ריצ’רד, ואחרי מותו ירש אותו מי שיהיה המלך אדוארד הרביעי). הזיכרון הזה די מטעה, כי שושנים היו משהו מאוד נדיר באותה תקופה, ולמעשה כל הקונספט הרומנטי של מלחמות השושנים נוצר יותר ממאה שנים לאחר מכן, והתעצם בזכות מחזה של שייקספיר. במלחמות עצמם כל אביר וכל אציל הגיעו עם הצבא הפרטי שלהם ויוצגו על ידי סמל אחר, מאחר והיו כל כך הרבה צבאות לפעמים החיילים היו מתבלבלים ותוקפים צבא ידידותי ולפחות קרב אחד הוכרע בעקבות בלבול כזה. אם מישהו מחפש שם יותר מתאים לתקופה הזו יהיה מלחמות הדודנים, כי בראש שני בתי האצולה עמדו קרובי משפחה אחד של השני.

אפשר לומר שמלחמת אזרחים שהתרחשה לפני 570 כבר לא צריכה לעניין אף אחד, ואני מניח שהייתי יכול לחיות את חיי בלי שום הפרעה בלי לדעת עליה כלום, אבל כבר בביקור בטירת סודלי הסתבר שהטירה החליפה ידיים יותר מפעם אחת בעקבות תוצאות הקרבות, אז אם הייתה לי תוכנית להבין קצת יותר לעומק את המקומות שבהם אני עומד לבקר הייתי חייב לגלות עוד אודות המלחמות האלו, וככה שקעתי בשורה של ספרים שבמהלכם הסתבר לי מדוע המלחמות האלו עומדות למלא את המסע שלנו. מלחמות אזרחים יכולות להתדרדר לשנאה וגילויי אכזריות עצומים, וככה היה גם במלחמות השושנים. מאחר והן כללו מאבק בין אצילים מבתים שונים, אחת הדרכים למנוע מהבית השני להמשיך ולהילחם הייתה להוציא להורג את כל האצילים מהצד המפסיד מיד כאשר אתה מנצח, יוצא הדופן היחיד היה המלך הנרי השישי מבית לנקסטר שלמרות שנשבה מספר פעמים, לא הוצא להורג. לבסוף ב- 1471 כשאדואד חזר והשתלט על הכתר, הנרי נשלח (שוב) לטאואר, ושם הוא נרצח, ויש טוענים שהרוצח היה הדוכס מגלוסטר, מי שלימים יהיה ריצ’רד השלישי הידוע לשימצה.

כשאצילים הוצאו להורג הם גם הוכרזו מיד כבוגדים והרכוש שלהם הוחרם. כך עברו טירות ותארים מיד ליד, ושושלות שלמות נכחדו. המצב הזה הוליד כל מיני התארגנויות מאוד יצירתיות בתוך משפחות אצולה, במסגרתן צד אחד תמך בבית יורק והשני בבית לנקסטר, על מנת שכשצד אחד ינצח והשני יפסיד הרכוש והאדמות יוותרו בידי המשפחה. הדוגמא הכי קיצונית הייתה מרגרט ביופורט אימו של הנרי טיודור, מי שיהיה המנצח הגדול של מלחמות השושנים ויוכתר להיות הנרי השביעי. היא נהגה להתפצל בתמיכה שלה עם הבעלים שלה (היו לה ארבעה בעלים ושניים מתוכם בזמן מלחמות השושנים) וכך אם צד אחד הפסיד הוא היה הופך להיות אסיר בביתו שלו כשהסוהר שלו היה בן הזוג עצמו.

אם תעקבו אחרי הבלוג שלי תתקלו בהמון סיפורים שקשורים למלחמות השושנים, ולדמויות כמו ריצ’רד השלישי או הרוזן מוורוויק שכונה “הקינגמייקר” ועוד רבים וטובים, אבל מה שהתברר לי כבר בתחילת הקריאה שלי היה שבעיירה טיוקסברי נערך באמת אחד מהקרבות הכי חשובים באותן מלחמות. הקרב נערך ב- 1471 ובסופו השלטון של בית יורק התייצב עד 1485, אחת הסיבות לכך היתה גם ההוצאה להורג של הבן של הנרי השישי, הנסיך אדוארד (ואחר כך של אביו).

הקרב של טיוקסברי סיכם אחד מהטוויסטים של המלחמות שבהם האציל היורקיסטי החזק ביותר (אותו קינגמייקר) בגד בצד שלו ושיתף פעולה עם בית לנקסטר להדיח את אדוארד הרביעי ולהעלות לשלטון מחדש את הנרי השישי שהיה בשלב הזה כבר משוגע וחולה. המלך אדוארד יחד עם אחיו ריצ’רד ברחו בהתחלה להולנד, אבל הם חזרו מיד וגייסו צבא שניצח את הלנקסטרים בקרב ברנט בצפון לונדון. כעת הם היו צריכים לחסל את שרידי בית לנקסטר שניסו להימלט לכיוון ווילס יחד עם המלכה מרגרט והנסיך אדוארד (הבן של הנרי השישי). הקרב נערך לבסוף בטיוקסברי ממש בכניסה למנזר ובמהלכו נהרג הנסיך.

בתום הקרב שארית האצילים הלנקסטרים נמלטה והסתתרה בתוך המנזר עצמו בתקווה שהמקום הקדוש יזכה אותם בהגנה. כמו שכבר ציינתי, מלחמות השושנים לא הצטיינו בסלחנות גדולה במיוחד, וכך היורקיסטים פרצו פנימה לתוך המנזר וגררו את האצילים החוצה והוציאו אותם להורג. האירוע הזה אגב משוחזר בכל שנה בסיכומו של הפסטיבל (אבל בלי הוצאות להורג אמיתיות…)

עכשיו כשהבנתי הרבה יותר על המלחמות ועל הקרב החלטתי לחזור לבד למנזר. התחלתי לעשות את מה שהפך להיות התחביב העיקרי שלי בביקורים בטירות וזה לדבר עם המתנדבים במקום. כמו אתם יכולים לנחש רובם המוחלט הם פנסיונרים, ויש להם בהרבה מקרים התלהבות וחיבור עצום עם המקום שבו הם מתנדבים. המתנדב שאיתו שוחחתי סיפר לי שבאחת הדלתות בחדרים הפנימיים במנזר נמצא שריון של סוס מאותו הקרב ששוטח עד שהפך להיות פלטה וכעת הוא ממוסמר לדלת (אולי כהגנה). המתנדב מיד הציע לקחת אותי לראות את השריון שבדרך כלל לא מוצג למבקרים, כי החדר שבו הוא נמצא משמש כמשרד של אחד מהכמרים.

נכנסתי לחדר וראיתי את השריון, מה שהדהים אותי מיד היו חורי כדורים שנוצרו בו לפני 550 שנים. מלחמות השושנים היו המלחמות הראשונות שבהן נעשה שימוש גם ברובים וגם בתותחים, ונראה שהסוס המשוריין הזה פגש את קיצו מאחד מאותם רובים (במלחמות השושנים בפעם הראשונה בהיסטוריה נכנעה טירה לארטילריה שהרסה את הביצורים שלה).

לאחר מכן המתנדב לקח אותי למרכז הכנסייה של המנזר, שם הוא הצביע על נקודה בריצפה שמתחתיה נקבר ככל הנראה הנסיך אדוארד. לאחר מכן הוא הצביע על התיקרה שם התנוסס בגאון הסמל של בית יורק, אקט סימבולי שמטרתו היה להראות את העליונות של המנצח על הקורבן המנוצח.

הביקור הנוסף שעשיתי במנזר טיוקסברי (שמאז ביקרתי בו עוד כמה פעמים) הבהיר לי עד כמה עשירה ועמוקה יכולה להיות חווית ביקור בכל מקום כשיודעים עליו קצת יותר… זה היה שיעור חשוב, והיום אני לא מגיע לאף טירה מבלי שחקרתי את ההיסטוריה שלה לעומק.

אני אוהב להשוות את המקומות האלו לקרחון. הם מסתירים בתוכם כל כך הרבה סיפורים, עד שמה שמציץ החוצה מעל המים הוא רק חלקיק קטן. ככל אתה מעמיק וצולל פנימה לתוך הסיפורים של המקום התמונה גדלה וגדלה, וכל ביקור הופך להיות פי כמה יותר מעניין.

לחצו כאן לעבור לפוסט הבא שבו אנחנו מבקרים בטירת קורף בדרום אנגליה, הטירה שבה המלך ג’ון הרע הרעיב את האוייבים שלו למוות, והחביא את אלינור, היורשת החוקית של הכתר האנגלי.

רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון

רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*