בהרבה מובנים טירת גודריך מסמלת את קץ עידן הטירות. אותם מבני אבן שהחלו להיבנות במאה ה- 11 ושימשו מגן מפני כוחות תוקפים במשך מאות שנים.  בחורף הראשון שלנו במירדף אחרי טירות, בילינו לא מעט בין הריסות של טירות. כבר ציינתי שהמיקום שלנו במערב אנגליה הוא מושלם לטירות הרוסות, כיון שהגבול בין אנגליה ווילס עשיר מאוד בהן…

טירת גודריך היא לא סתם טירה, היא סוג של אנדרטה לטירה האחרונה… היא הוקמה על ידי אציל בשם גודריך שצאצאיו החזיקו בה עד לתקופת המלך ג’ון, שבה היא הועברה לידי וויליאם מרשל. השם הזה בוודאי לא אומר הרבה לרובכם, ולכן הוקדש לו פוסט מיוחד כיון שהוא אדם שנולד במאה ה-12 תחתית הסולם החברתי והצליח להפוך להיות האיש החזק ביותר באנגליה, לא משהו שאפשר בכלל לדמיין בתקופת ימי הביניים.

הטירה המשיכה ועברה ידיים דרך נישואין למשפחת דה ולנסה וכשלמשפחה הזו לא היה יורש זכר, הטירה הועברה בשנת 1325 לידי אליזבת דה וולנסה. למרבה הצער, זו הייתה תקופת המלך אדוארד השני, המלך הכי גרוע באנגליה (או ממוקם לפחות באחד מהמקומות הגבוהים ביותר ברשימה). לאדוארד תמיד היו אצילים פייבוריטים שהוא אהב לצ’פר והגרועים ביותר היו אב ובן שכמובן נשאו את אותו השם –  יו דיספנסר. יו דיספנסר הצעיר רצה מאוד את גודריך, אז הוא פשוט חטף את אליזבת המסכנה מביתה הנוח שבלונדון וכלא אותה בתוך הצינוק של טירה שממש עכשיו היא ירשה…כעת יו דיספנסר עבר לשלב הבא בתוכנית שלו. הוא החל לאיים על אליזבת שתעביר אליו את כל הרכוש שלה, אחרת לעולם היא לא תיראה עוד אור יום. לאליזבת לא הייתה ברירה והיא לא רק שחתמה על כל המסמכים שהוגשו לה, היא גם חתמה על שטר התחייבות שבו היא מבטיחה לשלם ליו דיספנסר סכום בגובה של שמונה מליון פאונד של היום. אם אתם תוהים לעצמכם איך אפשר בכלל היה לעשות כזה דבר, או לממש כזה שטר חוב שהיה ברור שהושג באיומים, אז רק שתדעו שבכל הזמן שבו החוזקה אליזבת בצינוק וספגה הצקות ואיומים בחדר הסמוך שהה שופט מלכותי, וכשהיא חתמה על המסמכים, הוא אישרר אותם במקום. צדק היה מושג מאוד חמקמק במאה ה- 14.

אליזבת המסכנה חזרה מותשת ללונדון והתנחמה בנישואים מצויינים עם הברון ריצ’רד טלבוט שהחזיק באחוזות ששיטחן גבל עם זה של משפחת דיספנסר. כמו כל הברונים האחרים גם הוא שנא את הדיספנסרים ואת המלך אדוארד השני, ובסוף שנת 1326 בני הזוג זכו בהזדמנות שלהם לנקום, כשאנגליה חוותה פלישה.

הפולשת הייתה לא אחרת מאשר איזבלה, המלכה של אדוארד השני, שסבלה ממנו ומהדיספנסרים ממש כמו כולם (הם לקחו ממנה את כל האדמות שלה באנגליה, ואפילו את הילדים הצעירים שלה). היא הגיעה לאנגליה חמושה באביר בשם מורטימר, ובבנה הבכור שהיה יורש העצר, ואחד אחרי השני כל הברונים של הממלכה הצטרפו אליה. כשאדוארד ניסה לארגן צבא שיתמודד מול הפולשים רק 30 חיילים נענו לקריאתו. ריצ’רד טלבוט אסף את אנשיו והצטרף לצבא של איזבלה, ועל הדרך השתלט מחדש על האדמות של אישתו ועל טירת גודריך.

אם עוד לא קראתם את הסיפור עם הסוף המאוד אלים של אדוארד ושני הדיספנסרים אז אתם מוכרחים ללחוץ על הקישור בתחתית העמוד ולקרוא אותו (יש לסיפור שלושה חלקים, אבל זה הגיוני כי הוא נגמר בשלוש הוצאות להורג “כנראה”).

כשכתבתי על טירת רגלן, ששוכנת כמה דקות נסיעה מטירת גודריך, ציינתי שאפשר להבדיל בין מבנה מבוצר מימי הביניים לארמון מימי הביניים לפי גודל החלונות. אם אתם יכולים לבעוט כדור דרך החלון הרחב ביותר, זה סימן שמדובר בארמון, אם גם החלון הרחב ביותר צר עד כדי כך שכדור לא עובר בו אזי מדובר במבצר. במקרה של גודריך היא הייתה באמת רק מבנה מבוצר כיון שהיא לא באמת הספיקה להתפתח לרמה של ארמון כמו טירות אחרות, האיזור של הטירה היה אולי אסטרטגי מבחינת הביצור שלו, אבל הוא לא היה מספיק “סקסי” כדי להפוך את הטירה לבית אחוזה וכבר במאה ה- 15 הטירה כבר לא שימשה יותר למגורים. עם זאת חשוב להבין שבתקופה שהטירה הייתה שייכת לאליזבת היא כן נחשבה לסוג של ארמון בקנה מידה של המאה ה- 14

הפרק האחרון של הטירה התרחש, כמו תמיד, במלחמת האזרחים האנגלית באמצע המאה ה- 17. למרות שהטירה לא היתה ראויה למגורים היא כן הייתה ראויה לביצורים, מאחר והיא הייתה קרובה לציר מרכזי שהוביל מאנגליה לווילס. בסוף שנת 1645 נערך קרב בניסבי שלמעשה הבהיר לחלוטין שהפרלמנט עומד לנצח במלחמת האזרחים. כעת חיילי הפרלמנט חיסלו מעוז אחרי מעוז של המלוכנים. במרץ 1646 הצבא של הפרלמנט כבר הגיע לטירה והחל לצור עליה. המפקד הכוח, קולונל בירץ’, דרש מהנרי לינגן להיכנע, אבל לינגן עשה לו פרצוף של ‘אני עומד להישאר פה עד שכולנו נמות מרעב’ (שזאת בדרך כלל היתה הדרך העיקרית שבה הפרלמנט הכניע טירות מבוצרות). קולונל בירץ’ כנראה לא התלהב מהרעיון לשבת מסביב לטירה כמה שבועות, אז בפרץ של יצירתיות הוא החליט לנסות לעשות משהו שלא נעשה קודם. הוא ניגש לכפר הסמוך ויחד עם הנפח המקומי הוא יצר סוג של תותח מרגמה (mortar) עם קנה ברוחב של 40 סנטימטר שירה פגזים מלאים באבק שריפה במשקל 90 קילוגרמים. זה היה נשק חדש לחלוטין וקולונל בירץ’ כל כך התלהב ממנו עד שהוא התעקש להיות זה שיורה בו לבד. הוא ירה לא פחות מ- 19 פגזים שכוונו כולם לאחד מהצריחים האימתניים של טירת גודריך והפגז ה- 19 מוטט אותו ופרץ את החומה.

החיילים הנצורים הבינו שאין להם סיכוי והם נכנעו. גודריך לא היתה הטירה הראשונה שנכנעה לארטילריה, אבל היא הייתה הראשונה שנכנעה לארטילריה בצורה כל כך מהירה. כמה ימים מאוחר יותר כשהתותח החדש שזכה לכינוי “מג הרועמת” הובא לטירת רגלן הסמוכה, המגינים שלה, שסיפורי גודריך כבר הגיעו לאוזניהם, נכנעו מייד עוד לפני שנורה אפילו פגז אחד. כמו שאמרתי…קץ עידן הטירות.

נהניתם מהפוסט? למה שלא תשתפו אותו בפייסבוק? כפתור השיתוף נמצא ממש לידכם…

לחצו פה כדי לקרוא על אדוארד השני, המלך הכי גרוע באנגליה.

רוצים לעבור לפוסט הבא? לחצו כאן

רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון

רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*