קיץ אנגלי הוא לא ביטוי שגור במיוחד. בעיקר שכשאני כותב את הפוסט הזה בחודש יוני ויש גשם שוטף בחוץ, אבל הקיץ הראשון שלנו במירדף היה בהחלט לוהט. כשביקרנו באחוזת דירהאם עוד התפעלנו מהחום והשמש, אבל כמה שבועות לאחר מכן החום כבר התחיל לעלות לנו לראש. לאחוזת צ’רלקוט פארק הגענו בתחילת יולי אחרי שכבר חודש ימים לא ירדה טיפת גשם, והגנים שלה התחילו להיות מושפעים. יתירה מזאת, אחד האלמנטים הכי מרשימים של האחוזה זו העובדה שהיא שוכנת לגדות נהר האבון המפורסם, אבל באותו ביקור, הנחל היה בערך חצי מגודלו הרגיל.
אחוזת צ’רלקוט נמצאת בבעלותה של אותה משפחה החל מהמאה ה-14 (ובכן היא נמצאה בבעלותה של אותה משפחה, עכשיו היא כבר בבעלותה של הנשיונל טראסט). בית האחוזה הראשון בצ’רלקוט נבנה בימי המלכה אליזבת’ באמצע המאה ה-16 אבל כמו בהרבה בתים אחרים שביקרנו בהם רוב מה שאפשר לראות כיום בתוך המבנה ומחוצה לו הוא תוצר של הרבה מאוד פעילות של הדורות הויקטוריאנים של משפחת לוסי, האחרונים שהיה להם בעצם כסף לעשות שינויים… למעשה רוב השינויים מיוחסים כולם לאישה אחת שכבר ניתקלנו בסיפור שלה פעם אחת, ממש לא מזמן כשביקרנו “בטירה” של אבא שלה, טירת בודלווידאן, ואם אתם זוכרים נכון, הוא התנהג ההפך מעלילת דאונטון אבי, ואהב אותן יותר ממה שהוא אהב את חוקי הירושה…
אליזבת היתה אחת משתי הבנות של הברון וויליאמס והיא התחתנה עם ג’ורג’ המונד לוסי ב-1825, כשממש באותה תקופה אחותה מרגרט מתחתנת עם הברון באחוזה השכנה. אליזבת נחרדה לגלות שבשעה שאחותה מתגוררת בבית אחוזה מהודר, האחוזה שהיא התחתנה אליה היא מבנה אליזבתני קודר והיא מיד פצחה במיקצה שיפוצים מטורף שהתוצאות שלו הן מה שאנחנו רואים היום. בזמן שאליזבת התעסקה בשיפוץ של האחוזה בעלה היה עסוק במילוי האחוזה באוצרות אומנות ולמזלו הרב בדיוק באותה תקופה אחד מאספני האומנות הגדולים של אנגליה פשט את הרגל, אתם בוודאי זוכרים את הסיפור שלו, מייקל ג’קסון של התקופה הוויקטוריאנית, וויליאם בקפורד, האיש שאהב לבנות מגדלים ולאסוף נערים צעירים לאחוזה הסודית שלו… ג’ורג’ המונד היה אחד מהקונים הפעילים ביותר במכירה הפומבית שבקפורד ערך. הרבה מאוד חפצים של בקפורד כולל המיטה שלו מהמאה ה-17 נמצאים היום באחוזת צ’רלקוט כולל שולחן סוג פיאטרה דורה ששוקל טון ושעל מנת לרכוש אותו הוא “נאלץ” לנצח במכירה את המלך ג’ורג’ הרביעי עצמו. מחיר השולחן אגב היה בערכים של היום חצי מליון פאונד.
כמו הרבה אחוזות באנגליה, גם ההיסטוריה של האחוזה הזו משולבת בסיפורה של משפחה אחת, משפחת לוסי, אבל סביב האחוזה הזו צמח גם מיתוס משמעותי. מערכת היחסים העכורה בין סר לוסי ובין וויליאם שייקספיר, היא הסיבה שוויליאם הצעיר נאלץ לברוח מסטרטפורד אל לונדון, מה שבעצם הזניק את הקריירה שלו והפך אותו למחזאי החשוב ביותר בהיסטוריה האנגלית ואולי אפילו בעולם.
משפחת לוסי שלטה בשטחי האחוזה מהמאה ה-13 אבל את בית האחוזה הראשון בנה סר תומס לוסי בתקופת המלכה אליזבת באמצע המאה ה-16. תומס היה שופט השלום של מחוז וורוויקשייר שבו שכנה גם העיירה סטרטפורד שבא גדל וויליאם שייקספיר. אם אכן היה קרב כזה בין שייקספיר לבין לוסי, הרי שהוא לא היה קרב הוגן. צדק לא היה מושג מוחשי כל כך באותה תקופה, ולוסי היה האיש שהיה אמון עליו.
אז על מה נסוב הסכסוך? ובכן על פי המיתוס, שייקספיר הצעיר, כמו כל בני המעמד הנמוך באנגליה סבל מביטחון תזונתי לקוי, ועל מנת להגדיל את היצע המזון בבית הוריו הוא נהג להסתנן לצ’רלקוט פארק וללכוד פסיונים וצבאים. מר לוסי כמובן שלא היה מרוצה מהמצב הזה, ולאחר שאנשיו לכדו את שייקספיר הצעיר מספר פעמים הם היכו אותו ועצרו אותו לתקופה קצרה. שייקספיר הבין שהאדמה תחת רגליו מתחממת, ולא ירחק היום שלוסי לא יסתפק בכמה הצלפות, והוא נאלץ לעזוב את סטרטפורד ולנדוד אל לונדון הרחוקה שבה כוחו של לוסי לא היה דומיננטי כל כך. על פי המיתוס, שייקספיר לא היה מרוצה כל כך מכל הסיפור. קודם כל הוא התחיל בכך שהוא חיבר שיר היתולי ותלה אותו על שער ביתו בלונדון של לוסי, השיר מזכיר במידה רבה את “עוד לבנה בחומה” של הפינק פלויד אם אתם שואלים אותי, העדפתי לא לתרגם אותו אז הנה הוא במלואו (זה לא ארוך)
‘A parliament member, a justice of peace,
At home a poor scarecrow, at London an ass,
If lousy is Lucy as some folks miscall it
Then Lucy is lousy whatever befall it.’
ככל הנראה הנקמה הזו לא הייתה מספקת, ושייקספיר החליט ליצור דמות שתתבסס על לוסי במחזות שלו “הנרי הרביעי” ו-“נשות ווינדזור העליזות”, קראו לה השופט הרדוד.
עכשיו הגיע הזמן לעסוק בשאלה האם כל זה באמת קרה? קודם כל צריך לשאול את השאלה מתי ואיך הסיפור הזה החל להיווצר, ואם מסתכלים על ספרי ההיסטוריה מסתבר שהראשון שהחל לקדם אותו הואספר ביוגרפי על שייקספיר שיצא 90 שנים לאחר מותו. הספר ציין את כל הפרטים שכתבתי קודם וגם הוסיף שבמחזה אודות נשות ווינדזור העליזות השופט מתלונן שגיבור המחזה צד צבאים בפארק שלו, ובהזדמנות אחרת במחזה מצויין סמל המשפחה של השופט שמזכיר מאוד את הסמל של משפחת לוסי. האם זה מספיק בכדי להוכיח את הסיפור? ובכן מישהו אחד השתכנע מאוד מהספר וזה היה לא פחות מאשר הנכד של הנכד של תומס לוסי שהחליט לחגוג באירוע מיוחד את חגיגות ה-100 לסכסוך המדובר וערך נשף גדול באחוזת צ’רלקוט. מאותו רגע הסיפור המשיך להתגלגל והיום כשתגיעו לאחוזה עדיין תמצאו באולם הגדול שלה פסל של המחזאי המפורסם.
אבל יש כמה בעיות בסיפור הזה. על מנת שתומס לוסי יוכל ללכוד את שייקספיר בשטחי הפארק שלו הוא היה זקוק לאישור מלכותי לגדר לעצמו פארק כזה, אישור כזה אכן ניתן לו אבל רק בשנת 1615, שייקספיר כבר לא היה נער פוחז בזמן הזה, למעשה הוא נפטר שנה לאחר מכן… תומכי הסיפור החליטו לשנות גירסא ועכשיו הם טענו שכל הסיפור לא התרחש בפארק של אחוזת צ’רלקוט עצמה אלא בפארק סמוך שנקרא פולברוק שהיה בבעלותה של משפחת לוסי. ובכן עד כאן הסיפור היה יכול להיות נכון כיון שהפארק הזה באמת היה קיים באותה תקופה, רק שהוא הגיע לבעלות של משפחת לוסי כמה שנים אחרי מותו של שייקספיר.
בקיצור לא ברור האם הסיפור התרחש במציאות או שמא הוא רק אגדה מודרנית, אבל לפעמים זה לא באמת משנה, נכון? העיקר שמדובר בסיפור טוב. בכל מקרה, גם אם בסיבוב הזה נידמה שמר לוסי ניצח ושייקספיר נאלץ לעזוב את מקום הולדתו, אפשר לומר בקלות שבספרי ההיסטוריה כולנו נזכור את שייקספיר, ורק אתם שקראתם את הבלוג אולי תזכרו שפעם חי לו גם אדם בשם תומס לוסי…
בפוסט הבא אני אספר לכם מה עשתה משפחת לוסי אחרי שהיא גמרה לעצב את האחוזה שלה והחליטה לצאת לטיול באירופה. הם יצאו לטיול עם שישה ילדים וחזרו עם שישה, אבל לא אותם ילדים…
עד אותו בלוג אתם מוזמנים ליהנות משאר הסיפורים בבלוג שאולי פיספסתם.
רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
