בעבור רוב התיירים, ווילס מחולקת לשני חלקים – האיזור שמבקרים בו וזה שלא. בשנים האחרונות יצא לי לי לייעץ ללא מעט ישראלים שתכננו לטייל בווילס, ותמיד המטרה שלהם הייתה לבקר במדינה מהמרכז שהוא איזור הררי קסום שנקרא ברקון ביקון, ועד לצפון שלה לחבל סנודוניה. דרום ווילס, שבו שוכנת גם הבירה קרדיף, איכשהו אף פעם לא היה בתוכניות של אף אחד.
אם להיות כן, אז גם אני לא הייתי שונה יותר מדי. היינו צריכים לארגן לא פחות מארבע חופשות במרכז וצפון ווילס לפני שהחלטנו לערוך מסע טירות בדרום ווילס, וגם אז הסיבה לכך הייתה שתכננו טיול חורפי. כאשר מתכננים חופשה חורפית בבריטניה, ההיגיון אומר שכדאי לעשות אותה באיזור עירוני, כיון שהשמש שוקעת כל כך מוקדם, שכדאי להיות מוקפים בקצת אור מלאכותי. זה אומר שאת הבקרים אפשר למקד באיזו טירה או אטרקציה אחרת, ולקראת שלוש ארבע כבר לתכנן את הסיור העירוני. זה הפך את קרדיף ליעד הכי הגיוני שלנו לטיול הטירות הזה שבו תכננו לראות את הטירה האדומה, טירת קרפילי, טירת קרדיף וטירת מרגם שבהם נעסוק בפוסטים הקרובים.
הטירה הראשונה במסע שלנו היא בעצם הטירה היחידית מכל הטירות שציינתי שהייתה באמת טירה (אפשר להתווכח גם על טירת קרדיף, אבל על זה בפוסט נפרד), ולא סתם טירה, קרפילי היא אחת מהטירות הכי גדולות ומרהיבות שנבנו אי פעם באי הבריטי, והמקום שבו תוכלו לפגוש את המגדל הנטוי של קרפילי ששם (רק מבחינת הזווית שלו) את מגדל פיזה בכיס הקטן שלו.
כמו תמיד, הכל התחיל עם הכיבוש הנורמני. וויליאם הכובש החליט לעצור את הצבא שלו ממש על גבול ווילס. היה לו יותר מדי עבודה באנגליה בשביל להסתבך עם עוד מדינה, אבל זה לא אמר שלא היו לו תוכניות לגביה… במקום להילחם בה בעצמו, הוא מינה מספר ברונים, והעניק להם שטחים בגבול של שתי המדינות, עם הוראה ברורה – תתחילו להתקדם ולכבוש שטחים במערב.
דרום ווילס שהיה שטח מישורי יחסית, היה שטח שהיה הרבה יותר קל לנורמנים לכבוש. הברון שקיבל את המשימה היה הרוזן דה-קלר, והוא ובניו התמידו במסעות הכיבוש באיזור. הרוזן השישי בשושלת עשה את העבודה הכי טובה כשהוא כבש את כל השטחים מקרדיף דרומה והפך להיות אדון גלמורגן (השם של השטח שדרומית לקרדיף). הבן שלו גילברט, או כמו שהיה ידוע יותר בכינוי הרוזן האדום, היה זה שבנה את טירת קרפילי על מנת לשלוט על השטח שאביו כבש.
הבנייה של הטירה החלה בשנת 1268 ונמשכה לא פחות מעשרים שנים. ההשראה של הבנייה (אז לא היו זכויות יוצרים) הייתה טירת קנילוורת, שבה תוכננה עבור המלכה אליזבת הראשונה הצעת הנישואין הכי יקרה (והכי כושלת) בהיסטוריה. מה שאומר שהפיצ’ר העיקרי של הטירה היה אגם מלאכותי עצום שהפריד אותה מהסביבה ובזכותו חומות הטירה היו חסינות מפני הקטפולטות שהיו הנשק העיקרי באותה תקופה נגד טירות.
הטירה הושלמה ב- 1290 ותוך ארבע שנים נכנסה לפעולה כשהוולשים יצאו להילחם באדוארד הראשון במרד כלל ארצי ובין השאר הגיעו גם לקרפילי. לוולשים לא היה שום סיכוי לכבוש את הטירה עם הביצורים המדהימים שלה, אז הם פשוט פנו לעיירה הלא מוגנת שהייתה צמודה אליה, וכבשו ובזזו אותה, ואחר כך כבשו ובזזו את כל השטח שמשפחת דה קלר כבשה מהם עם השנים. לגילברט לקח הרבה מאוד זמן להחזיר לעצמו את כל השטח שהוא איבד, אבל לפחות הוא ידע שהטירה שלו עושה את העבודה שלשמה היא הוקמה.
הבן של גילברט האדום היה הזכר האחרון בשושלת של משפחת דה קלר. הוא מת בקרב מול הסקוטים כשלחם תחת פיקודו של המלך הגרוע ביותר באנגליה (טוב, אחד הכי גרועים) אדוארד השני. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג מתחילתו בוודאי יצא לכם לקרוא על המלך הזה, כיון שהסיפור שלו היה מוטיב שחזר על עצמו בסיפורים של די הרבה טירות מאותה תקופה, ונחשו מה? גם לטירת קרפילי יש בו תפקיד…
אדוארד השני היה אכזבה עצומה, בעיקר בגלל העובדה שאבא שלו נחשב היה למלך ימי ביניימי מעולה. הוא ידע להילחם, הוא ידע לשלוט בברונים שלו וידע להביא בנים לעולם, שלושת המשימות שהופכות אותך למלך אידיאלי באותה תקופה. אדוארד השני לעומת זאת ידע להביא בן לעולם, וזהו.
היו לאדוארד השני הרבה מאוד מגרעות, אבל המרכזית שבהן הייתה בחירה לקויה של יועצים/ מאהבים. כן, אדוארד היה הומוסקסואל, אבל זה לא היה מה שהרגיז את הברונים שלו, אלא העובדה שהוא העניק יותר מדי השפעה וכוח לאלו שהוא אהב, והכי גרועים ברשימה היו יו דיספנסר האב והבן, צמד ברונים ששלט במערב אנגליה. למען הכנות יש לומר שבמקרה של יו דיספנסר הבן, שאיתו אדאורד התחבר ראשון, אין הוכחות מרשיעות לכך שבינו ובין המלך היו גם יחסים פיזיים, אבל מה שברור היה הוא שלדיספנסר הייתה השפעה טוטאלית על המלך.
אדוארד והדיפנסרים השליטו שלטון טרור באנגליה, וגרמו לכך ששאר הברונים ייצאו למלחמה כושלת נגדם. אחרי שהברונים הובסו, הדיספנסרים יכלו לעשות מה שהם רצו באנגליה, אפילו לחטוף יורשות עשירות ולסחוט מהן כסף ואדמות כמו שהם עשו עם היורשת של טירת גודריך. אם הן לא חטפו יורשות עשירות, הן פשוט התחתנו איתם, וכך כשהבן של גילברט האדום מת ללא יורש וטירת קרפילי וכל השטחים שסביבה עברו לידיה של ביתו אלינור, הזדרז יו דיספנסר הבן להתחתן איתה ולהשתלט על הכל. יו דיספנסר כל כך התלהב מהטירה החדשה שלו שהוא הוציא כמויות אדירות של כסף והפך אותה מסתם מבצר לארמון, כולל בנייה של אולם ענק עם חלונות מעוטרים.
אחד אחרי השני כל הברונים של אנגליה נכנעו לשילוש הזה של אדוארד והדיספנסרים, אבל מישהי אחת לא. מדובר כמובן במלכה של אדוארד השני, איזבלה, שהגיעה להתחתן איתו כשהייתה בת 12, וראתה כבר בטקס החתונה שלה איך אחד המאהבים של המלך כבר לובש את התכשיטים שהיא הביאה איתה כנדוניה. בשנת 1326 איזבלה כבר לא הייתה ילדה. היא הייתה בת 31, ונחשבה על ידי הדיספנסרים למרגלת צרפתיה. הם הצליחו לשכנע את המלך לקחת ממנה אדמות שהיו שייכות לה, ואפילו את הילדים שלה ממנה. איזבלה הזועמת הצליחה בתורה לשכנע את אדוארד לתת לה לנסוע לאחיה שהפך להיות מלך צרפת על מנת לשאת ולתת איתו על שלום בין המדינות, ובנוסף לקחת איתה את הבן שלה שגם לו קראו כמובן אדוארד, אחרי הכל, הוא צריך להכיר את דוד שלו, נכון?
לאיזבלה לא היו שום תוכניות לחזור ככה סתם. במקום זאת היא התחילה רומן עם אחד מהברונים שגלו מאנגליה ויחד איתו בנתה צבא וכשהיא חזרה לאנגליה, היא לא סתם חזרה למדינה… היא פלשה אליה.
אדוארד המבוהל מיהר לקרוא לברונים שייבנו לו צבא, אבל בשלב הזה כולם שנאו אותו והוא הצליח לגייס פחות מעשרים חיילים. הוא ויו דיספנסר החליטו לברוח לאירלנד. הם לקחו את כל האוצר המלכותי איתם ויצאו מערבה. הם עשו חנייה בטירת קרפילי, ולמחרת בבוקר גילו שהצבא של התומכים של המלכה נמצא ממש קרוב. יו ואדורד נבהלו, השאירו את האוצר המלכותי בטירה וניסו לברוח רגלית, ונתפסו לא רחוק ממנה.
לאיזבלה והמאהב שלה הברון מורטימר היו תוכניות מפורטות מה לעשות עם יו דיספנסר הצעיר, השליט של טירת קרפילי. הם רצו לקחת אותו למסע השפלה סביב אנגליה ולשפוט אותו במשפט ראווה בלונדון. יו ידע כמובן מה הולך לקרות לו והחליט לקלקל להם את החגיגה בצורה חלקית. הוא הפסיק לאכול ולשתות וקיווה להצליח למות בצורה נעימה יותר ממה שהם תכננו לו.
מאחר ולא היו אז כבישים או רכבות, איזבלה חשש שיו דיספנסר יצליח להרוג את עצמו לפני שהיא תעשה את זה, ולכן במקום לשפוט אותו בלונדון היא “נאלצה” להעביר את המשפט שלו לעיר הגבול הרפורד.
המשפט היה כמובן חגיגה. יו דיספנסר בשלב הזה כבר היה פצוע וחבול מהמסע המשפיל שהוא עבר עד אותו הרגע, וכדי להיות בטוחים שהוא לא יהרוס את החגיגה, הפה שלו היה חסום כל זמן המשפט, כך שהוא לא יכול היה אפילו להגן על עצמו (כאילו שהייתה לזה משמעות בזמן שעוד במהלך המשפט התחילו ההכנות להוצאה שלו להורג).
ההוצאה שלו להורג התקיימה ב- 24 בנובמבר 1326 והייתה אכזרית במיוחד אפילו במושגים ימי ביניימים. הוא זכה כמובן לגזר דין מוות בוגד שהיה מאוד פופולרי באותה תקופה (כלומר תלייה עד שאתה כמעט מת, ואז פותחים לך את הקרביים עם סכין ונותנים לך לראות את האיברים הפנימיים שלך עד שאתה מדמם למוות). על מנת שאף אחד לא יפספס את ההוצאה להורג הזו הכל התבצע על סולם בגובה של כעשרים מטרים. איזבלה ומורטימר חגגו במשתה על במה שנתנה להם את זווית הצפייה הכי טובה. יו דיספנסר נגרר לסולם ערום, ואחרי שחרטו לו על הגוף פסוקים מהברית החדשה שתיארו את הפשעים שלו (בין השאר הוא הואשם גם בכך שניהל רומן מיני עם המלך). אחר כך הוא ניתלה מבמה גבוהה, הורד מעמוד התלייה כשהוא עוד חי, והמוציא להורג התחיל לחתוך לו איברים אינטימיים ולנגד עיניו לזרוק אותם למדורה גדולה בתחתית הסולם. בהחלט לא דרך נעימה למות.
אחרי שנפטרה משני היו דיספנסרים (גם האב הוצא להורג כמובן) המשיכה איזבלה אל טירת קרפילי במטרה לחסל את שארית המשפחה, וכמובן להשתלט על האוצר המלכותי. למשפחת דיספנסר היו בסך הכל 120 חיילים. הצבא המלכותי שלה הגיעה לשערי קרפילי, ואולם שם התייצבה אלינור, הנכדה של גילברט האדום שלא התכוונה לוותר על החיים של הילדים שלה. המצור על הטירה נמשך ארבעה חודשים, וכמובן ששום קטפולטה לא הייתה יכולה להגיע אל חומות הטירה, עד שלבסוף לאיזבלה ומורטימר לא הייתה ברירה אלא לשאת ולתת עם אלינור. היא הסכימה להיכנע בתנאי שאף אחד מהילדים שלה לא יוצא להורג, וכך היה.
משפחת דיספנסר הוסיפה להחזיק בטירה, אבל עכשיו כבר לא הייתה להם את העוצמה ממקודם, וכך אחזקת הטירה החלה להתדרדר. בסוף המאה ה-15 כשעלתה שושלת טיודור לשלטון, הטירה כבר לא הייתה ראויה למגורים, ונזנחה לחלוטין. היא לא הייתה ראויה לשימוש במהלך מלחמת האזרחים, אבל רק ליתר ביטחון הצבא של הפרלמנט החליט לפוצץ את החומות שלה. התוצאה הייתה שאחד המגדלים בטירה החל לנטות בזווית מסוכנת, אבל באופן פלאי מעולם לא קרס (היום כמובן השקיעו הרבה מאוד כספים ופלאים הנדסיים לדאוג לכך שהוא גם לא יקרוס).
קרפילי הייתה אמורה למות ולהישכח, אבל למזלה הופיעה דמות מאוד אקצנטרית באנגליה הויקטוריאנית שעוד נפגוש כמה וכמה פעמים בטירות הבאות. קראו לו ג’ון סטיוארט, המרקיז השלישי מבות’. הוא היה אחד מהאנשים הכי עשירים באנגליה, והיסטוריון/ארכיאולוג חובב. הייתה לו תאוות בנייה עצומה שהתוצאות שלה ניכרות בטירה האדומה ובטירת קרדיף, אבל בטירת קרפילי היו לו תוכניות אחרות. כאן, המטרה שלו הייתה לנסות לבנות את הטירה מחדש, תוך שימוש באמצעי ושיטות הבנייה המקוריות. היו לו כמובן הרי של כסף לשפוך על קרפילי, אבל זה היה פרוייקט שהיה גדול אפילו עליו. המרקיז השלישי אולי לא הצליח לבנות מחדש את קרפילי ולהחזיר אותה לימי הזוהר שלה במאה ה-14, אבל הוא בהחלט הציל אותה והותיר לנו הרבה מאוד שטחים לחקור.
למעשה, מכל הטירות הלא מיושבות של ווילס, זו הטירה שהכי מעניין לבקר בה, ובזכות העובדה שביקרנו בה בחורף הספקנו לראות אותה גם מוארת כשהשמש שקעה, מה שהפך את הביקור לאפילו מיוחד יותר (יש פאב נחמד מאוד עם חלון ענק שפונה אל האגם ואל הטירה, ומהווה את המקום המושלם להיות בו בזמן השקיעה). בשבוע הבא נעסוק קצת בקרדיף עצמה לפני שנגיע לטירה שלה. אחרי הכל, אי אפשר לבקר בעיר בירה בלי להתייחס קצת אליה, נכון?
אם אתם רוצים לגלות את עשר הטירות הכי שוות לביקור באנגליה לחצו כאן
אם אתם רוצים לגלות את הסיפורים הכי טובים בבלוג לחצו כאן
אם אתם רוצים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה לחצו כאן
