בשנת 1801 העיר קרדיף הייתה עיירה קטנה ושולית עם פחות מאלפיים תושבים. רק לשם ההשוואה בלונדון בירת אנגליה היו מליון תושבים ובבירה הסקוטית אדינבורו היו כ-85 אלף תושבים. המהפכה התעשייתית הייתה הזרז ששינה את מעמדה של העיר כשבמסגרתה הוקם בעיר נמל שברבות הימים הפך להיות מוקד היצוא הגדול ביותר בעולם של פחם. אוכלוסיית העיר גדלה במהירות, ותוך כדי כך העיר התחילה לבלוע כפרים ועיירות שסביבה, אבל את התואר “עיר הבירה” של ווילס היא קיבלה רק בשנת 1955.
זה אומר שיש פער מאוד גדול בקרדיף בין חדש וישן. ערי הבירה האחרות בבריטניה היו ערים חשובות מאוד לאורך כל ההיסטוריה, ולכן השילוב בין חדש לישן שבתוכן הוא עשיר יותר. בעיר קרדיף החדש “בלע” את הישן בעיקר, והדוגמא המושלמת לכך היא טירת קרדיף.
במבט ראשון טירת קרדיף על חומותיה העצומות היא מחזה מרשים במיוחד, אבל אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג, ואולי אפילו שמעתם איזו הרצאה או שתיים בזום, אתם בטח זוכרים שכשמשהו נראה יפה ומושלם מדי, זה סימן שהוא לא אמיתי (קצת כמו בוטוקס או ניתוח פלסטי), ואכן טירת קרדיף כפי שרואים אותה מבחוץ היא עוד דוגמא למפלצת ויקטוריאנית.
עם זאת, בתוך המפלצת הויקטוריאני שבנה המרקיז מבות ביחד עם השותף שלו וויליאם בורג’ס, הצמד שהביא לנו גם את הטירה האדומה (טירת קוך) המצוייצת, מסתתרת עוד טירה, ומבט אחד עליה אמור להבהיר לכם – זאת טירה אמיתית, ולא סתם טירה אמיתית, זו טירה נורמנית קלאסית שמסתירה בתוכה סיפור אפל על בגידה בין אחים.
העיר קרדיף שוכנת על שפך נהר בשם טף (taaf) בלב המחוז הוולשי הדרומי של גלמורגן. הרומאים בנו בה מבצר או Caer בוולשית, והשיבוש האנגלי של השם המבצר שעל נהר הטף Caer Taaf יצר את השם קרדיף. כשהנורמנים פלשו לאנגליה בשנת 1066 הם המשיכו כמעט אוטומטית לדרום ווילס שניתנה לאחד הברונים של וויליאם הכובש – רוברט פיצהמון. הוא בחר את הלוקיישן הרומאי לבנייה של טירה נורמנית מסורתית, שהיא כמובן הדוגמא הראשונית לאיקאה מאחר וכל העצים ששימשו לבנייתה הגיעו מסומנים ומוכנים על גבי הספינות הפולשות.
טירות נורמניות נבנו בצורה מאוד יעילה. שבויים מקומיים אולצו לבנות גיבעה מלאכותית, ותוך כדי בנייתה נוצרה גם תעלת מגן יבשה (ממנה בעצם נלקח העפר לבניית הטירה). בראש הטירה הוצב מבנה עץ שנקרא ביילי ולכל המבנה הזה קוראים היום מוט אנד ביילי (motte and baily) זה אולי לא נשמע לכם מרשים, אבל תאמינו לי שלוולשים המסכנים שגרו באיזור המבנה הזה נראה מפחיד בטירוף. במאה ה-12 רוב הטירות הנורמניות החליפו את טירת העץ שלהם בטירת אבן והתחילו להרחיב אותה, אחת הדוגמאות הכי מפורסמות לכך היא כמובן הטירה המלכותית בווינדזור שהתחילה אף היא באותה צורה ועד היום אפשר בקלות לזהות את המגדל המעוגל שלה שהיה המקור של הטירה.
במאה ה-11 ירושה מלכותית לא עברה לבן הבכור בצורה אוטומטית אלא חולקה בין הבנים. לפי הנוהג הבן הבכור זכה לקבל את הממלכה המקורית של האב, והבנים הצעירים יותר זכו לקבל טריטוריות חדשות יותר שהגיעו לרשות האב. כך יצא שאחרי מותו של וויליאם הכובש, הועברה המלוכה על אנגליה לבנו האמצעי וויליאם השני בעוד שבנו הבכור רוברט קיבל את הממלכה המקורית של ווילאים הכובש, כלומר נורמנדי. בנו הצעיר של וויליאם, הנסיך הנרי קיבל סכום כסף אך לא אדמה (כמו שיקרה למלך ג’ון כמה שנים מאוחר יותר). וויליאם השני היה מלך איום ואכזר עם מזג הפכפך שיכול היה להפוך לאלים בקלות. הוא מעולם לא התחתן ולא היו לו ילדים מה שהעלה את החשד שהוא היה הומוסקסואל. השלטון שלו לא היה ארוך והסתיים בצורה מאוד מחשידה. בשנת 1100 וויליאם בלווית אחיו הצעיר הנרי ועוד כמה חברים יצאו לצוד “ביער החדש” בדרום אנגליה, וויליאם הוביל את מסע הציד, אך לפתע “נפגע” מחץ בגב שלו. השאלה מי ירה את החץ עדיין לא זכתה לתשובה עד היום. באופן רישמי, אחד האצילים שהיו במסע הציד, וולטר טירל, הואשם במעשה, והוא אכן נמלט מאנגליה, אבל אין לכך הוכחה. לעומת זאת לשאלה מי הרוויח “מהתאונה” הכי הרבה יש תשובה ברורה. הנרי, האח הצעיר ללא האדמה, לא חיכה לרגע, ומאחר ואחיו רוברט לא היה באנגליה, הוא מיהר לווינצ’סטר ותבע את המלוכה לעצמו.
רוברט, האח הבכור לא היה מרוצה, והתחיל לנסות להמריד את הברונים כנגד אחיו הצעיר, וב-1105 נמאס להנרי והוא גייס צבא ופלש לנורמנדי להילחם באחיו. בשנת 1106 העימות בין האחים הסתיים בקרב עקוב מדם שבו ניצח הנרי בצורה משכנעת. רוברט נמלט משדה הקרב אך נתפס במהירות. הוא בילה 20 שנים בכלא בטירה בנורמנדי לפני שהועבר אל טירת קרדיף שבה המשיך להיות כלוא עד יום מותו. הוא נקבר במנזר שמאוחר יותר הפך להיות קתדרלת גלוסטר, והיום כשאתם מבקרים בקתדרלה המדהימה הזו אתם עדיין יכולים לראות את האפיגי שלו שעשוי מעץ אלון, וכשאתם קולטים שמדובר במצבה מהמאה ה-12 אתם חייבים לתת לעץ האלון הזה הרבה מאוד כבוד.
טירת קרדיף עברה עם השנים הרבה ידיים, ולא פעם היא זכתה להיות טירה מלכותית שהועברה בין מלכי אנגליה עד לימי הנרי השמיני. הוא לא כל כך התלהב מהטירה או מקרדיף, שבה הוא מעולם לא ביקר (המשפחה מצד אבא שלו דווקא הגיע מווילס, אבל מהאי אנגלסי בצפון). בנו, אדוארד השישי, החליט להעביר את הטירה למשפחת הרברט, וכשלמשפחה הזו לא נותרו יורשים זכרים היא עברה למשפחת סטיוארט, המרקיזים מבות. המרקיז הראשון היה זה שהחליט לשדרג את הטירה לפי צו האופנה המודרני. הוא התחיל פרוייקט בנייה עצום, כולל בניית גנים חדשים לטירה תוך שהוא משתמש בכוכב הגננות הבריטי של כל הזמנים קייפביליטי בראון שייצר מהפכה בנוף שסביב הטירה. המרקיז השני לא התעניין כל כך בטירה, אבל הוא בהחלט התעניין בפוטנציאל הכלכלי של העיר. הוא היה זה שהשקיע בנמל של העיר ותוך כדי כך התחיל את המהפכה שתוביל את העיר להיות עיר הבירה של ווילס. כל זה השתנה ב- 1848 כשהמרקיז השלישי ירש את הטירה ואת הכסף של משפחת סטיוארט. אם קראתם את הפוסט שלי על טירת קוך, אתם כבר יודעים שהמרקיז פיתח אובססיה לדת, ולנוסטלגיה פנטזיונרית, על מה נחשב ל “בריטניה האמיתית”. הוא הרס כמעט את כל מה שקייפביליטי בראון בנה, והחליט להפוך את הטירה, לפנטזיה גותית מימי הביניים. תוך כדי עבודה על החומות החדשות שיקיפו את הטירה, העובדים של המרקיז חשפו חלק מקורי של החומה הרומאית, מה ששימח מאוד את המרקיז הנוסטלגי שהחליט לשנות את תוואי החומה החדשה שלו כך שתתאים לתוואי של החומה הרומאית. כחלק מבניית החומה יצר המרקיז השלישי מבות מערך של תעלות עמוקות ששירתו את תושבי קרדיף בתור מקלטים נגד ההפצצות הגרמניות במלחמת העולם השנייה.
כמו בטירת קוך גם הביקור בטירת קרדיף יכול לגרום לכם לכאבי עיניים. למרות שההיסטוריה כמובן שהתרחשה בטירה העתיקה, אבל הביקור הנוכחי מתמקד בפנטזיה של המרקיז השלישי. כל חדר בטירה מקושט ומאובזר בצורה יותר ססגונית, וישראלים שיגיעו לגג, אפילו יישמחו לגלות קרמיקה עם כתובות בעברית (צורת קישוט פופולרית באנגליה הויקטוריאנית).
למען האיזון הפוליטי המרקיז גם יצר את החדר הערבי שמכיל את אחת התקרות הכי מדהימות שבהן נתקלתי במסע הטירות. עם זאת, ואולי בגלל החיבה שלי לכתיבה, אחד החדרים הכי מרשימים בטירה מבחינתי היה דווקא חדר הילדים שקושט בציורים מדהימים שמבוססים על אגדות וסיפורי הילדים המפורסמים ביותר.
טירת קרדיף המקורית, זו שבה מת מי שהיה אמור, או יכול היה להיות מלך אנגליה, נותרה סוג של קישוט, או פולי (folly) לטירה החדשה. בשנת 1947 החליט המרקיז החמישי מבות להעביר את הבעלות של טירת קרדיף שייכת לעירייה שמתפעלת אותה עד היום, בצורה כל כך מוצלחת שבקלות ניתן להעניק לה את התואר האטרקציה הכי מעניינת בעיר קרדיף.
בשבוע הבא נסיים את מסע הטירות כשנבקר בעוד פנטזיה ויקטוריאנית עם סיפור אפל במיוחד שהתרחש ממש לא מזמן.
עד אז אתם כמובן מוזמנים לחזור ולקרוא את הסיפורים הכי טובים של הבלוג, או לגלות את עשר הטירות הכי שוות באנגליה.
