כתבתי פעם, שבכל פעם שאני מתכנן באנגליה נסיעת טירות, תמיד יש לי מקום אחד שסביבו אני מתכנן את כל הטיול, כשכל שאר הטירות ובתי האחוזה הם רק התוספת, ובנסיעת הטירות הזו לחבל הארץ הקרוי Peak District היהלום שבכתר היה חייב להיות צ’טסוורת’. בית כל כך ענק, עם גנים כל כך ענקיים ואינסוף סיפורים. היום הסיפור הראשי שלנו יהיה על ג’ורג’יאנה, הדוכסית מדבונשייר, שהתפרסמה מאוד בזכות הסרט עם קיירה נייטלי על חייה ב- 2008, אבל קודם כל חייבים לספר קצת על הבית, נכון?
נתחיל ונספר קצת על האיזור. הפיק דיסטריקט הוא הפארק הלאומי הראשון שהוקם באנגליה. מדובר בשטח ענק שיושב ממש בלב של אנגליה בין שפילד ומנצ’סטר שמפורסם בטרקים המרהיבים ובכפרים הציוריים שלו. למרות השם של המקום, אין בו ממש הרים (אחרי הכל אנחנו באנגליה…) והפיסגה הגבוהה ביותר בו היא בגובה של 600 מטרים, אבל צריך לקחת מה שנותנים לכם…הבית עצמו יושב בקצה הדרום מזרחי של הפארק לא רחוק מהעיר צ’סטרפילד.
צ’טסוורת’ הוא אחד מבתי האחוזה הגדולים ביותר באנגליה, זה הבית של הדוכסים מדבונשייר, וכיום חיים בו הדוכס ה-12 ואישתו. אני מודע לעובדה שהוא לא נמצא על המפה הטבעית של התיירים הישראלים, וזו החמצה ענקית, כי באמת שאין הרבה בתים כמוהו. זה בית שאין בו שום דבר קטן… יש בו 300 חדרים 17 גירמי מדרגות וצבא של כמעט 1000 עובדים כולל 21 גננים ו-17 בנאים במישרה מלאה שכל הזמן עסוקים בלשמור שהכל יישאר במקום. המיקום של צ’טסוורת’ הוא מושלם, ואם הבית נראה לכם נוצץ זו לא טעות, אחרי חישוב קר הבינו במשפחת קבנדיש שהדרך הכי טובה לשמור על הצבע של החלונות של הבית הוא לצבוע אותם בזהב אמיתי, מסתבר שהוא מחזיק יותר זמן מכל צבע אחר… אולי כדאי גם לנו לחשוב על זה בשיפוץ הבא?
האחוזה עצמה כוללת עשרות קילומטרים של שבילים, ומאחר וזה איזור גבעתי, זה יכול להיות מאתגר, אני אתחיל ואומר שאחרי יום הביקור שלנו ראינו רק חלק מסויים מהגנים ומהבית ועדיין היינו ממש סחוטים (ונשארנו עד הסגירה). אפילו לא הספקנו להגיע לאיזור הייעודי לילדים (שהוא כמובן איזור נפרד מכמה איזורים אחרים בגנים שמלאים באטרקציות לילדים כולל מבוך).
יש כל כך הרבה מה לראות בבית הזה כיון שלא פחות מ-100 מתוך 300 החדרים שלו פתוחים לציבור, והם עמוסים בלא פחות מ- 1250 תמונות ופסלים, וזה אתגר לא קטן. אני הצטרפתי לסיור המאורגן (שמשום מה גובים עליו סכום נוסף לכרטיס הכניסה, מאוד לא מנומס לדעתי), וזה היה סיור ממש מפרך כיון שהם התעקשו להוביל אותנו כמעט דרך כל החדרים, וזה לקח שעתיים. אם תשוו את הסיור בבית הזה לארמון בלנהיים למשל, שם הסיור לוקח אולי 50 דקות וכולל בערך 12 חדרים רישמיים.
אני יודע שאנחנו אמורים לדבר על הדוכסית, אבל חייבים להתחיל את ההיסטוריה של הבית הזה ולהזכיר את האישה המאוד מיוחדת שהתחילה אותו. קראו לה אליזבת, אבל אתם יכולים לקרוא לה בס והיא מוכרת בשם: Bess of Hardwick אני אכתוב עליה פוסט מיוחד בשבועות הקרובים כיון שאישה כמוה זקוקה ליותר מאשר כמה מילים, אבל בגדול בס הצליחה לעשות את הבילתי אפשרי ובסידרה של ארבע חתונות הצליחה להפוך מבת של בעל אדמות צנוע לאישה הכי עשירה והכי משפיעה באנגליה האליזבתנית של סוף המאה ה-16.
בס אף פעם לא הייתה האישה הקטנה במערכות היחסים האלו, ולמעשה זה כמעט הוביל אותה לגירושים מבעלה הרביעי, הרוזן משרוסברי שהרגיש שהיא אפילו מסרסת אותו… אבל בס הייתה פשוט תותחית בעסקים כמו מכרות או הפקת זכוכית, ואלופה בנדל”ן. היא זו שרכשה את האחוזה שעליה יושבת צ’טסוורת’ היום בזמן הנישואים השלישיים שלה והתחילה לבנות את הבית. זה לא היה בית האחוזה היחיד שהיא בנתה, ואם הקורונה תאפשר זאת אני אמור באוגוסט לבקר בבית הנוסף שלה Hardwick Hall שנמצא חצי שעה נסיעה משם. על הבית הזה נכתב השיר Hardwick hall Hardwick hall more glass then wall…
הבעל השני של בס היה סר וויליאם קבנדיש, ומהבן הרביעי המשותף שלהם התחילה בעצם השושלת שתהפוך להיות שושלת הדוכסים.
הפרוייקט של צ’טסוורת’ היה פרוייקט הדגל של בס, וכמובן שבית כזה בונים בכדי לארח, אבל במשך 14 שנים האורחת העיקרית שלו הייתה בעצם אסירה. מרי מלכת הסקוטים ברחה לאנגליה ב- 1568 ומצאה את עצמה כלואה בסידרה של טירות ובתי אחוזה. בעלה הרביעי של בס, הרוזן משרוסברי, היה הסוהר שלה במשך רוב אותה התקופה ולכן מרי נעה בין אחוזת צ’טסוורת וטירת שפילד (שהייתה הבית המקורי של המשפחה שלו). זה היה קשר לא ברור ובס חשדה בבעלה והתחילה אפילו להפיץ שמועות שבינו ובין המלכה הסקוטית יש רומן, והיא בקישה אפילו לסיים את הנישואים. מי שהייתה צריכה להרגיע את כולם הייתה לא פחות מהמלכה אליזבת, שהיחסים בינה ובין בס יכולים בקלות להפוך לסידרת טלנובלה, כי הן היו צ’ילבות לא קטנות, בס אפילו הצליחה להרגיז את אליזבת שחיתנה את אחת מהבנות שלה עם האחיין של מרי מלכת הסקוטים ושל אליזבת עצמה, ובכך כמעט שהכניסה את עצמה לבית המלוכה, נישואים בכזו רמה דרשו את האישור של המלכה, ובס לא הרגישה שהיא צריכה את זה. אליזבת רתחה וזרקה את האימא של החתן למצודת לונדון, בס זומנה ללונדון לעמוד לחקירה, אבל לא הרגישה שהיא צריכה לציית, ופשוט נשארה בבית עד שהבלגאן הסתיים.
צ’טסוורת’ הוסיף להיות ביתם של משפחת קבנדיש, שהפכו לברונים ולאחר מכן לרוזנים של דבונשייר. לקראת סוף המאה ה-17 וויליאם קבנדיש הרוזן באותה תקופה היה אחד מ- “שבעת הניצחיים”, שזה שמם של שיבעת אנשי האצולה שכתבו לוויליאם השלישי וביקשו ממנו לפלוש לאנגליה להדיח את המלך הקתולי האחרון של אנגליה ג’יימס השני. המהלך מוכר היום בהיסטוריה בתור המהפכה המהוללת, שקיבעה בעצם את הפרוטסטנטיות במונרכיה האנגלית. כפרס על תפקידו במהפכה הזו וויליאם זכה להיות הדוכס הראשון מדבונשייר. אותו דוכס גם היה אחראי על הרבה מאוד מההגדלה של צ’טסוורת’ וגם על יצירת מדרגות המים בגני האחוזה שעד היום הם כנראה האטרקציה מספר אחת לילדי המבקרים במקום. על המהפכה המהוללת אני צריך מתישהו בהחלט לעשות הרצאה זום, כיון שהיא כללה גלריה מדהימה של דמויות ובגידות, מעניין מתי יעשו גם על זה דרמה תקופתית?
את הבית הזה כמו שאנחנו מבקרים בו היום בנה בעיקר הדוכס הרביעי באמצע המאה ה-18, ואם אתם קוראים נאמנים של הבלוג אז אתם בוודאי כבר מנחשים שאם מישהו עושה פרוייקט שיפוצים בתקופת הזמן הזו אז הוא ישכור לשרותיו גם את קייפביליטי בראון שיבנה לו את הגנים של האחוזה. כמו תמיד קייפבליטי מתחיל לפסל בנוף, וכמו שהוא אוהב לעשות, בשביל ליצור את המראה המושלם הוא צריך להעיף בדרך גם את אחד הכפרים ששכנו ליד הבית. אבל הסיפור הגדול שלנו מתחיל בדוכס החמישי. שזה כמובן המרכז של הפוסט שלנו היום.
אלו הם הימים של הדוכס החמישי (1748-1811) שגם לו באופן מפתיע קראו וויליאם (כמו לכל הדוכסים והרוזנים לפניהם עד לימיו של הדוכס השמיני…). בגיל 25 הוא כבר היה הדוכס מדבונשייר אחרי שירש את התואר והכסף מאבא שלו כבר בגיל 16. זה הפך אותו לרווק הכי מבוקש באנגליה, וזה רק היה הגיוני שהוא יתחתן עם הרווקה הכי מבוקשת, לא? ג’ורג’יאנה משושלת ספנסר היתה אולי רק בתו של רוזן ולא של דוכס, אבל היא הייתה הבת הבכורה, והרוזן היה עשיר כקורח, וחוצמיזה מדובר על שושלת שקשורה במשפחת הדוכסים של מרלבורו משפחת צ’רצ’יל. מאותה שושלת גם תצוץ יום אחד הנסיכה דיאנה.
חוץ מלהיות בת אצולה, ולהיות בעלת נדוניה עשירה, ג’ירג’יאנה גם נחשבה לאחת הנשים הכי יפות באנגליה. ג’ורג’יאנה התחתנה עם הדוכס בשנת 1774 בדיוק ביום הולדתה ה-17, והזיווג שהיה אמור להוליד את ה- Power couple של השמנה והסלתא האנגלית התברר תוך זמן קצרצר כמדכא ומריר. ג’ורג’יאנה גילתה במהירות שבעלה שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים הוא איש מנוכר וביישן. הוא לא ניסה להתקרב אליה בשום צורה פרט לניסיון הפיזי להביא לעצמו יורש. הדוכס גם לא ניסה להפוך את המעמד שלו למנוף פוליטי, הוא דחה לא פחות מ-3 הזמנות להצטרף לממשלה של המלך ג’ורג’ השלישי, והעדיף לבלות את זמן עם קבוצה של חברים בציד שתייה והימורים.
ג’ורג’יאנה מצאה את עצמה לבד בבית ענק, בלי חברה, ובלי דרך להעביר את הזמן. היא חיפשה משהו לעשות, והחליטה להשקיע את הזמן בפוליטיקה. היא לא הייתה יכולה להצביע, כי זכות ההצבעה הייתה נתונה רק לגברים ממעמד כלכלי מסויים באותה תקופה, אבל היא בהחלט יכול הייתה להשפיע, ובתוך כך הפכה לאחת הנשים הכי משמעותיות בפוליטיקה של תקופת המלך ג’ורג’ השלישי. כחלק מהקמפיינים שלה ג’ירג’יאנה התערבבה גם עם “האנשים הפשוטים” בניסיון לשכנע אותם להצביע למפלגה הוויגית, והמבקרים שלה טענו שהיא מחלקת טובות הנאה מיניות בתמורה לקולות, ונכתבה עליה אפילו סאטירה שבה היא נישקה כל אחד שהצביע למפלגה. כנראה שהיא חילקה מספיק נשיקות, כי המפלגה שהייתה באופוזיציה ניצחה בבחירות.
כשהיא לא עסקה בפעילות פוליטית, היא הייתה גם הדמות המשפיעה ביותר בתקופה הזו בכל מה שקשור לאופנה. היא הכניסה לאנגליה שתי אופנות משמעותיות לאותו הזמן. קודם כל היא התפרסמה בתסרוקות הגבוהות שלה שהיו יכולות להתנשא לגובה של מטר ולכלול בתוכן קישוטים כמו פירות, פרחים ונוצות יען. הנשים שמייד חיקו אותה מצאו את עצמן נוסעות לנשפים כשהן יושבות על ריצפת הכרכרה כדי שהתסרוקת שלהן לא תתנגש בתקרת הכרכרה ותיהרס. ג’ורג’יאנה שהייתה חברה טובה (ואולי גם מאהבת) של מארי אנטואנט, המלכה הצרפתית, ייבאה לאנגליה גם את האופנה של השמלות הדקיקות, והיממה את לונדון שהייתה רגילה לכך שנשים אצילות לובשות עודף ניכר של בדים כבדים.
למרות הזוהר וההערצה החיים של ג’ורגי’אנה לא היו מאושרים. היא הייתה רוב הזמן מדוכאת וניהלה אורח חיים הרסני ומתיש, היא הייתה מבלה במסיבות והימורים במשך ימים שלמים עד אפיסת כוחות, לפעמים היא העבירה ימים מבלי לאכול ואז הייתה נתקפת בהתקפים בולימיים. היא הצליחה לבטא את הכאב שלה גם בכתיבה, כשפירסמה באופן אנונימי בשנת 1778 רומן בשם The Sylph (סוג של ציפור שיר) שפחות או יותר תיאר את הנישואים הלא מאושרים שלה. היא שילמה על אורח החיים הזה מחיר כבד, היא שקעה בחובות כבדים, וסבלה מסידרה של הפלות. אגב, אחת הסיבות לכך שהדוכס לא התייחס לג’ורג’יאנה הייתה העובדה שהוא היה מאוהב במוכרת בחנות כובעים שהייתה למאהבת שלו, לשניים נולדה בת מחוץ לנישואים, וכשהמאהבת נפטרה, הדוכס הודיע לג’ורג’יאנה שתכין חדר לבת החורגת החדשה שלה… באופן מפתיע ג’ורג’יאנה דווקא נקשרה לילדה וגידלה אותה ממש כמו אם.
ב- 1782 בעת חופשה בעיר באת’ פגשה ג’ורג’יאנה לראשונה את אליזבת פוסטר. עוד דמות שהחיים שלה היו יכולים לשמש לאופרת סבון ממש כמוה. היא היתה בת של רוזן שהייתה מסובכת אף היא בנישואים לא מאושרים ובפרידה קשה. אליזבת ובעלה נפרדו והוא מנע ממנה לראות את הבנים שלה. השתיים שיכלו להבין אחת את הכאב של רעותה, הפכו להיות BFF והחלו לבלות יותר ויותר זמן ביחד, עד שג’ורג’יאנה החליטה שאליזבת צריכה לבוא לגור איתה ועם הדוכס, אחרי הכל יש בצ’טסוורת’ 300 חדרים, לא? מספר היסטוריונים מעריכים בעקבות תחלופת המכתבים של השתיים שגם התנהלה בינהן מערכת יחסים מינית, אבל כשאליזבת הגיעה לצ’טסוורת’ המין עבר לשלב אחר… ולא השלב שג’ורג’יאנה קיוותה לו כי…
לאליזבת פוסטר ולדוכס לא לקח הרבה זמן לפני שגם הם פצחו ברומן ממש מתחת לאף של ג’ורג’יאנה אבל גם כשהיא גילתה את זה היא העדיפה לשתוק, ולא כי היא חששה לנישואים שלה עם הדוכס אלא בעיקר כי היא פחדה לאבד את החברה היחידה שהייתה לה (ואולי גם המאהבת).
הדוכס לא הפסיק את נסיונותיו להשיג יורש לגיטימי, ואחרי תשע שנים שחונות האחוזה נולדה לזוג בת ראשונה, ולאחר מכן בת נוספת ורק אחרי 16 שנות נישואים נולד להם בן. לפי חוקי התקופה ג’ורג’יאנה הייתה אמורה להימנע מרומנים עד שיוולד היורש וזה אומר שב-1790 הגיעה סוף כל סוף תורה של ג’ירג’יאנה לחגוג, והמאהב שהיא בחרה היה צ’רלס גריי, פוליטיקאי וויגי צעיר שלימים יהפוך להיות רוזן וראש הממשלה, ויתפרסם עד היום בזכות התה המיוחד שקרוי על שמו… (כן, ארל גריי) הרומן של השניים הוליד הריון לא מתוכנן שהרתיח את הדוכס ששלח את ג’ורג’יאנה ללדת את הילד בסתר בצרפת. ג’ורג’יאנה הייתה בטוחה משום מה שהיא תמות בלידה והיא כתבה מכתב פרידה לבן שלה ושל הדוכס שהיה רק תינוק. ג’ורג’יאנה בחרה להשתמש בדם שלה בתור דיו לחתום בו את שמה…קצת קיצוני, לא?
המשולש הרומנטי של צ’טסוורת’
אחרי שג’ורג’יאנה ילדה בת, הדוכס הכריח את אישתו להיפרד מהבת ולתת אותה למשפחה של צ’רלס גריי, ואסר עליה לספר לה שהיא אימא שלה אחרת הוא יתגרש ממנה והיא לא תיראה את שלושת הילדים שלה, קצת צבוע כשחושבים על זה שהבת הלא חוקית שלו חיה איתם בצ’טסוורת’, לא? הוא גם הכריח את ג’ורג’יאנה להישאר בצרפת עוד שנה שלמה לפני שהוא התיר לה לחזור לאנגליה. אליזה, הבת של ג’ורג’יאנה גדלה אצל משפחת גריי וחשבה כל חייה שג’ורג’יאנה היא סוג של דודה שלה, ושצ’רלס גריי הוא האח הבכור שלה. ילדה מסכנה. רק אחרי מותה של הדוכסית נודעה לאליזה האמת ויום אחד היא תקרא לבת שלה על שמה.
השנים האחרונות של ג’ורג’יאנה הפילו עליה כמה אסונות, היא סבלה ממחלה שגרמה לה כמעט לעיוורון, וממגיפה שהותירה את הפנים שלה מצולקות, כעת היא כבר לא הייתה סמל אופנה, והדבר האחרון שנותר לה להעביר בו את הזמן היו הימורים,ב- 1809 ג’ורג’יאנה נפטרה והדוכס לא חיכה יותר מדי לפני שהתחתן מחדש עם אליזבת פוסטר, אבל יכול להיות שהנקמה הגדולה של ג’ורג’יאנה הייתה שרק אחרי מותה חובות ההימורים שלה נודעו לדוכס שנאלץ לנסות לפרוע אותם, אבל הם היו כה עצומים שמי שסיים לשלם אותם היה הבן שלה, הדוכס השישי…
אנחנו לא יכולים להיפרד מבית כמו צ’טסוורת כל כך מהר, ובשבוע הבא נחזור קצת בזמן ונדבר על בס מהארדוויק. עד אז אתם מוזמנים להצטרף להרצאת הזום שלנו היום (שבת ה- 20 ליוני בשעה שמונה שעון ישראל) על מלחמות השושנים, או להמשיך לעקוב אחרי הבלוג שלנו
אם אתם רוצים לגלות את עשר הטירות הכי שוות לביקור באנגליה לחצו כאן
אם אתם רוצים לגלות את הסיפורים הכי טובים בבלוג לחצו כאן
אם אתם רוצים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה לחצו כאן
