אם אתם תוהים למה הפוסט השבועי הופיע בשעה כל כך מאוחרת, אז יש לי תירוץ מעולה שלא קשור בקורונה. השבוע עברנו סופסוף לבית חדש (באותה עיר, אבל בשכונה אחרת). הרבה מהחוקים בישראל מבוססים על ספר החוקים האנגלי, אבל תרשו לי לספר לכם שאחד הדברים הכי חכמים שעשה המחוקק הישראלי היה להתנתק משיטת רכישת הבתים האנגלית. בלי להיכנס אליה יותר מדי לעומק אני אספר לכם שבאנגליה מקובל מאוד לרכוש בתים בשרשרת, כלומר שמישהו רוכש את הבית שלי, אני רוכש בית של מישהו אחר, הוא רוכש בית של מישהו אחר וכך נוצרת שרשרת שמחליפה ידיים בדיוק באותו יום. הקטע המטורף הוא שעד לשבוע האחרון לפני המעבר כל גורם בשרשרת יכול להחליט לשנות את דעתו ולבטל את העיסקה וכך אתה וכל השרשרת שסביבך נופלים ביחד. השבועות האחרונים היו פשוט מטורפים, ועד לפני שבועיים, עוד לא היינו יכולים להיות בטוחים שאכן נצליח לקבל בסוף את המפתחות לבית הזה, אבל עכשיו הצלחנו, וממש ברגע האחרון לפני שנקבל עוד סגר אחרי חג המולד…
אבל את מירדף הטירות שלנו (שזה סוג אחר של נדל”ן) אסור לעצור, ולכן נמשיך ונספר לכם על מסע הטירות שלנו למרחב דובר.
המסע שלנו עד כה לקח אותנו לעשרות רבות של טירות ואחוזות בכל רחבי בריטניה. הבעיה היא שהמילה “טירה” לא תמיד מתארת את אותו מבנה. יש טירות, שהן בעצם בתי אחוזה ויקטוריאניים מפלצתיים. יש טירות שהפכו להיות ארמונות שמשכנים עד היום את האצולה האריסטוקרטית של אנגליה, ויש טירות שמעולם לא היו טירות. טירת דיל היא אחת מהן.
בפוסטים הקודמים עסקנו בטירת דובר המרשימה, הטירה הגדולה ביותר באנגליה (השטח הכולל שלה עובר אפילו את זה של טירת ווינדזור המלכותית). דובר נחשבה תמיד לשער הכניסה לאנגליה, אבל היא לא הייתה השער היחיד.
צפונית לדובר שוכנת רצועת חוף ארוכה שנקראת “The Downs” שמהווה מקום נהדר לנחיתה של צי פלישה. פלישה כזו אכן התרחשה ב- 1495 בימיו של המלך הנרי השביעי, כשהפולש היה “המתחזה” פרקין וורבק (על הפלישה השנייה של פרקין כתבתי בפוסט נפרד), אז כשאנגליה החלה לחשוש שוב מפני פלישה, זה רק היה הגיוני להתחיל לבצר את האיזור.
החשש הזה התחיל בשנות השלושים של המאה ה-16, בימיו של הנרי השמיני, המלך המפורסם ביותר בהיסטוריה האנגלית. זה התחיל (כמו תמיד) ברצון של המלך להתגרש, וכחלק מכך, גם להתנתק מהכנסייה הקתולית. מעצמות אירופה הקתולית לא אהבו את הכיוון החדש של אנגליה, ולכן החששות לפלישה היו די מוצדקים. הנרי החליט לצאת לפרוייקט בנייה מאסיבי, מעשה לא שיגרתי בשביל ממלכה שהשלטון בה היה מאוד מבוזר, וכחלק מכך הוא הקים את מה שחלק מההיסטוריונים קוראים לו “החומה הסינית של בריטניה”, מערכת ביצורים לאורך החופים שכללה סידרת מצודות וביצורי עפר נרחבים.
צורת הלחימה השתנתה מאוד בין אמצע המאה ה-15 והמאה ה-16. רובי המוסקט והתותחים החליפו במהירות את הקשת הארוכה ואת הקטפלוטות, וזה אמר שגם הטירות של הנרי צריכות להשתנות איתם. כשהנרי ירש את הכתר מאבא שלו, שהיה קמצן כרוני, אנגליה עדיין הייתה עדיין אי זוטר וחסר חשיבות מול אימפריות גדולות כמו ספרד או צרפת. הנרי לא אהב את המחשבה הזו, ולכן הוא ביזבז במהירות את הכסף שאבא שלו השאיר אחריו, בכדי להראות לכולם שהממלכה שלו הרבה יותר חשובה ממה שהם חושבים, ואחת מהדרכים שלו להראות את זה הייתה לפתח לעצמו את האוסף תותחים השני בגודלו באירופה (רק לקיסרות הרומית הקדושה הייתה יותר ארטילריה מאשר להנרי).
טירת דיל, נבנתה בעצם יחד עם עוד טירות רבות דומות לה (ואם עקבתם אחרי הבלוג מהתחלה אתם אולי זוכרים שביקרנו בשתי טירות דומות לטירת דיל בקורנוול. טירת פנדניס וטירת סנט מאוויס) במטרה להוות מצודות ארטילריות. החימוש של דיל ב- 1540 כלל לא פחות מאשר 140 תותחים, והמבנה המעוגל שלה שמזכיר עוגת חתונה, איפשר לה בעצם להתמודד עם פלישה ימית ויבשתית כאחת.
מאיפה היה להנרי השמיני כל כך הרבה כסף לבנות את כל הביצורים האלו, ולצקת את כל התותחים? מהכנסיה כמובן. כשהנרי פירק את המנזרים מכר את האדמות, ולקח את האוצרות שלהם, הוא מילא את הקופה שלו בכמות לא נתפסת של כסף (הכנסייה החזיקה בשליש מהאדמות של אנגליה). בנוסף הפירוק של המנזרים סיפק לבנאים של הנרי הרבה מאוד חומרי בנייה, וטירת דיל עצמה נבנתה מאבנים שנלקחו ממנזר שפורק לא רחוק ממנה. מיחזור נוסח המאה ה-16.
בסופו של דבר שום פלישה לא התרחשה. כל פרוייקט הבינוי האדיר הזה היה לשווא, אך בניגוד לטירות בקורנוול, לטירת דיל הייתה הזדמנות להשתמש בתותחים שלה במהלך המאה ה-17. זה קרה כשספינות הולנדיות תקפו ספינות ספרדיות שמצאו מקלט באיזור ה- Downs אגב, התוצאות של התקיפה לא היו מרשימות במיוחד, מה שגורם לנו להרהר בהיתכנות של כל פרוייקט ההגנה של הנרי כולו.
כשטירות יוצאות משימוש הן מתחילות להתדרדר. למצודות הארטילריה של הנרי הייתה תמיד עדנה יחסית מאחר ובכל פעם שעלה חשש של פלישה לאגליה, הן בוצרו מחדש, והתחמשו בנשק מודרני יותר. טירת דיל לא הייתה שונה, וגם בזכות המלחמות הנפולאוניות וגם בזכות מלחמות העולם היא הצליחה לשמור על סוג של רלוונטיות. אבל היה לה עוד משהו, שלא היה לטירות הארטיליריה של קורונוול, היה לה לוקיישן הרבה יותר שווה…
במאה ה-18 טירת דיל, יחד עם טירת וולמר השכנה, החלו לעבור שינוי מהותי, כשקצינים בכירים בצבא זיהו את הפוטנציאל הנדל”ני של הטירות. המיקום שלהן על החופים הזהובים של דרום אנגליה היה פנטסטי, ובניגוד לקורנוול שהיא בסך הכל חור, מדיל אפשר היה להגיע ללונדון בקלות יחסית. פתאום, להיות הקפטן של הטירות הללו הפך להיות תפקיד נחשק, ושתיהן עברו מקצה שיפורים ושדרוגים כמו הרבה טירות אחרות בבריטניה (רק שבמקרה הזה השיפוצים היו על חשבון משלם המיסים) כך שהקפטנים של הטירות האלו היו יכולים להביא לטירה את המשפחות שלהן, וליהנות מחיי בטלה נעימים במשכורת מלאה. למעשה, הפיקוד על הטירה הפך להיות סוג של פרס שהמלך העניק למי שהוא חפץ ביקרו. אם תסתכלו על רשימת המפקדים של הטירה, אז במאה ה-17 הם כולם היו קצינים פשוטים, ופתאום במאה ה-18 השמות כוללים אנשים כמו הדוכס החמישי מלידס, הרוזן השלישי מגילפורד או המרקיז מדלהויז. למרבה הצער של כל בעלי התארים האלו, מפציץ גרמני בודד במלחמת העולם השנייה הטיל את הפצצות שלו, דווקא על מתחם המגורים המפואר של הקפטן של הטירה, ובבת אחת התפקיד הפך להיות לא מעניין בעליל.
אחרי מלחמת העולם השנייה טירת דיל ננטשה, ומאוחר יותר היא הועברה לידי משרד העבודות הציבוריות שהפך בהמשך להיות האינגליש הריטג’. הוחלט להשקיע בטירת דיל במטרה “להחזיר אותה בזמן” למאה ה-16 לתקופה שבה היא הייתה מצודה ארטילרית ותו לא. אגב, טירת וולמר ששוכנת במרחק הליכה מטירת דיל, זכתה להתעלמות מצד המפציצים הגרמניים, מה שגרם לכך שהיא הוסיפה לשמש כפרס מלכותי, ובין הקפטנים האחרונים שלה אפשר היה למצוא את ווינסטון צ’רצ’יל, ואת המלכה האם (האימא של המלכה אליזבת) שפיקדה עליה בין 1978 ל-1986. אגב, בכל פעם שהמלכה האם הייתה מגיעה לביקור, מה שבעיקר היה קורה בסופי שבוע, היא הייתה זוכה על הבוקר לקונצרט מיוחד של חמת חלילים סקוטי שהיה מעיר את כל העיירה.
הביקור בטירת דיל לא אמור לקחת הרבה מדי זמן, למרות שאחת מהקומות שלה הוסבה למוזיאון אינטראקטיבי נהדר, אבל מאחר ואפשר לשלב אותו בביקור בטירת וולמר הסמוכה, זה יוצר לכם את אחד מימי הטיול הכי שווים שהיו לנו בכל מירדף הטירות (ואם נפלתם על יום עם מזג אוויר נעים שמאפשר לכם גם לטבול בים, אז הרווח שלכם כפול ומכופל).
בשבוע הבא נעבור כאמור לטירת וולמר, שבשלב מסויים הפכה להיות “טירת האורגיות” של אנגליה. אני בטוח שלא תירצו לפספס את הפוסט הבא.
