לפעמים שימחה לאיד היא כל מה שיש, נכון? וצרות של אחרים עוזרות לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם הבעיות שלנו. מי שמסכים עם הקביעה הזו, בוודאי יהנה לצפות במחזה שנפרש לפנינו לקראת סוף השנה הנוכחית כשבריטניה ואירופה מסיימות את השיחות בינהן בכישלון מפואר שיוביל את היבשת ואת האי למה שמכונה – No Deal Brexit
מחרחרי המדון מהעיתונות הימנית הפופוליסטית של אנגליה (כן, יש לנו את ישראל היום שלנו, רק שפה הוא עולה כסף) התחרו הבוקר בניסוח כותרות בסגנון – תשלחו את ספינות הקרב! כשכמובן הכוונה היא לכך שאחת מהסיבות שהשיחות בין האי ליבשת עומדות להיכשל היא אי היכולת למצוא פיתרון “לבעיית הדייג” בין בריטניה לצרפת. שמתי את המילה בעיה במרכאות מכיון שתעשיית הדייג מהווה כיום 0.1 אחוז מהכלכלה הבריטית ו- 0.06 מהכלכלה הצרפתית (לפי הפרשנים, לא הלכתי ומדדתי בעצמי אני מודה), אבל איכשהו אותם דייגים מסוקסים בחליפות הצהובות שלהם, הצליחו להוציא מהחורים את כל הפטריוטים משני צידי התעלה, וליצור סערה בכוס תה.
הכותרות המילטריסטיות הללו, והעובדה שדיברנו בפוסט הקודם על טירת דובר, גרמו לי לחשוב שאולי עוד לא צריך להיפרד מהטירה הזו, מאחר ויש חלק משמעותי מאוד בביקור בטירה עצמה שבו עוד לא עסקנו. הוא אולי לא קשור למבנה של הנרי השני מהמאה ה-12, אבל בהחלט קשור להיסטוריה של הטירה ושל בריטניה כולה.
בדרך כלל שאנחנו מבקרים בטירות שנבנו לצרכים מבצעיים, אנחנו מבקרים בחורבות שנזנחו עם השנים, ככה זה כשהצרכים המבצעיים היו קשורים במלחמות מול הוולשים או הסקוטים, ובשלב מסויים הצרכים האלו הפכו לא רלוונטיים. זה לא הסיפור כשאנחנו מבקרים באותם מבצרים שנבנו בנקודות מפתח לאורך חופי הממלכה במטרה לבלום פלישות מהים. אם עקבתם אחרי הבלוג מהתחלה, אתם אולי זוכרים את הביקורים שלנו בקרונוול בשני מבצרים מרהיבים שבנה הנרי השמיני (ואם לא, אז תהיו מוכנים לפוסטים הבאים, כי הם יעסקו במבצרים דומים, עם סיפור מעט שונה).
בתור מי שהתיימרה (ואכן הייתה במשך כמה מאות שנים) להיות מעצמה ימית, אנגליה טיפחה צי מבצעי מפואר שלצידו צבא יבשה מאומן מאוד, אבל די קטן בגודלו. מה שהגן על אנגליה מפני פולשים היתה רצועת המים שהקיפה את האי וספינות התותחים ששייטו בה. אבל, אי אפשר היה לסמוך על אותן ספינות ב- 100 אחוזים ולכן היה חשוב גם לבנות קו הגנה על החופים עצמם במטרה ליירט ספינות פולשות.
טירת דובר נבנתה כאמור בתור ארמון שנועד לבדר את אורחיו של המלך הנרי השני, אבל כבר בימיו הלא מוצלחים של בנו הצעיר, המלך ג’ון, היא נאלצה לעבור הסבה למבצר צבאי שמטרתו להגן על נמל דובר – שער הכניסה לאנגליה. זה אומר שבכל פעם שאנגליה חשה מאויימת על ידי כוחות אירופאים, שבה ועלתה חשיבותה של טירת דובר, ונערכו בה עדכונים ושיפורים. אחת התקופות שהשפיעו הכי הרבה על הטירה הייתה בסוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה ה-19 במה שמכונה המלחמות הנפוליאוניות.
העלייה המטאורית של הגנרל הצרפתי, שינתה את המפה של אירופה מקצה לקצה. עד מהירה נוצר מאזן כוחות חדש ביבשת. בריטניה שלטה בימים והצליחה לבלום את ההתפשטות והמסחר הצרפתי כלפי חוץ, וצרפת חסמה (כמעט הרמטית) את היכולת של האנגלים לסחור עם הנמלים האירופאיים. מבחינה צבאית האנגלים גילו עליונות מוחלטת בים (טרפלגר) ולנפוליאון היה צבא יבשתי חזק פי כמה. הכיוון של פלישה צרפתית כוללת לאנגליה הלך ונעשה מוחשי יותר ויותר. בצרפת הוקם “צבא אנגליה” כוח בן 200 אלף חיילים שמטרתו הייתה לנחות בחופים האנגלים, כשהמועד הראשון נקבע כבר ל-1798 (ונזנח בעקבות המאמץ הצרפתי במצרים) בין השנים 1803-1805 שבו הצרפתים והתכוננו לפלישה הגדולה, תוך שהם בונים צי שלם של ספינות שמטרתו יהיה לשאת את הצבא הצרפתי לאנגליה.
אנגליה לא תכננה לתת לפלישה להיערך ללא קרב ראוי וביצורי החוף עברו שידרוגים מרשימים כשטירת דובר נמצאת במרכז העבודות. בניגוד לפלישה הצרפתית הקודמת של ימי המלך ג’ון, תוכניות ההגנה של האנגלים כללו פרישה מאוד משמעותית של אריטלריה כבדה בסוללות לאורך הצוקים הלבנים של דובר. הטירה הימי ביניימית שימשה בעיקר למגורי החיילים. הצרה הייתה שעל מנת לאייש את כל סוללות התותחים, ואת כוחות הרגלים שהיו אמורים להגן עליהן ועל נמל דובר נדרש מקום לשיכונם של אלפי חיילים, והארמון של הנרי השני היה דל מלהושיע. זה הוביל את האנגלים לעשות מה שתושבי דובר עשו במשך אלפי שנים, לחפור תעלות בגיר הרך של הצוקים. ב- 1794 נחפרו ארבע התעלות הראשונות שהגיעו לעומק של כ- 15 מטרים והתפרשו עד לדופן הצוקים עצמם. בהמשך נחפרו תעלות נוספות.
היום, מערכת התעלות של טירת דובר, שמתפרשת על פני חמש “קומות” מזוהה בעיקר עם המאמץ המלחמתי האנגלי כנגד הנאצים. כאן ישבה המפקדה האנגלית שאירגנה את מה שמכונה “הנס של דנקירק” שכלל את חילוץ הכוחות שנלכדו בתחילת מלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר את ניהול המלחמה הבריטית נגד הפלישה הנאצית המיועדת. עם זאת, הסיפור האמיתי, והדי קודר, של התעלות האלו, מתחיל באותן הכנות לפלישה הצרפתית. האנגלים חפרו אל תוך הגיר הרך במטרה כפולה. גם כדי ליצור פלטפורמות נוספות לארטילריה הכבדה, וגם בכדי לספק מגורים לאלפי החיילים.
אם תבקרו בתעלות היום בוודאי תתרשמו ממערכות האוורור ומהתאורה, אבל כמו שאתם יכולים לשער, בסוף המאה השמונה עשרה התעלות האלו היו במצב אחר לחלוטין. כמו שאתם יכולים לשער, מי שמילאו את רוב התעלות היו החיילים הזוטרים ביותר, כשהקצינים שלהם אפילו לא “חלמו” להכניס את עצמם לשם (תעלה מיוחדת נחפרה עבור מגורי קצינים, ואני רק יכול להניח שהחיים בה היו הרבה יותר נוחים). נסו לדמיין את החיים בתוכן, כשהחיילים חיים בהם בצפיפות נוראית, בלי תנאים היגייניים בסיסיים? מעבר לזוהמה, האוויר הדחוס והמחלות, חיו החיילים בחשש מתמיד מפני ההתמוטטות של התעלות שיקברו אותם חיים, חשש שאכן התממש לפחות פעם אחת.
הפלישה הצרפתית מעולם לא התרחשה, ואני בטוח שלחיילים ששהו בתעלות רווח מאוד לעזוב אותן ומעולם לא לשוב… למשך תקופה קצרה הן שימשו למלחמה בהברחות, אבל לשם כך לא היה צורך במערכת כל כך גדולה ומורכבת וחלק ניכר ממערכת התעלות נזנח ונחסם למשך יותר ממאה שנים, עד לתחילת המאה ה-20 ולצמד מלחמות העולם. אפשר רק לשער מה אפשר יהיה לגלות אם ייערכו בתעלות האלו משלחות חפירה ומיפוי מסודרות. ההימור שלי הן ימצאו כמה וכמה גופות קבורות של חיילים מסכנים. אגב, תפקידה של טירת דובר לא הסתיים עם תום מלחמות העולם. בימי המלחמה הקרה עשתה הממשלה הבריטית שימוש מחודש בטירת דובר ובתעלות שלה כשהיא הסבה חלק מהן להפוך להיות בונקר אטומי שבו יוכלו זרועות הממשל השונות לתפקד אחרי מתקפה גרעינית, התעלות המודרניות הללו נחשבות היום לתעלות העמוקות ביותר במתחם, כשהתעלות הנפוליאוניות, זוכות לשם העצוב – התעלות האמצעיות.
היום הסיור בתעלות מהווה את אחת האטרקציות הגדולות ביותר בביקור בטירת דובר, אחרי הכל מדובר במערכת הביצורים התת קרקעיים היחידה באנגליה, אבל הוא כאמור ממוקד במלחמת העולם השנייה ובנס של דנקירק, ולא בחיילים המסכנים של המלחמות הנפוליאוניות. הביקור נערך בקבוצות קטנות עם מדריכים צמודים מאחר וכאמור חלק גדול מהתעלות חסום ולא בשימוש, ואף אחד לא רוצה להגיע למצב שאיזה תייר סקרן ימצא את עצמו באיזה חלק של התעלות שלא היה בשימוש כבר מאתיים שנים.
