אם אתם עוקבים אחרי המסע שלנו, בוודאי יצא לכם להיפגש עם כמה וכמה מפלצות ויקטוריאניות שבהן ביקרנו. המפורסמת ביותר היא כמובן טירת הייקלייר שבה צילמו את הסידרה דאונטון אבי. אחוזת נבוורת’ (נכתבת במקור: Knebworth) היא עוד חברה במועדון, אבל הסיפור שלה עתיק יותר, וצבעוני יותר בעיקר בזכות אימא ובן שיצאו למסע של שינויים ושיפוצים.
ההיסטוריה של האחוזה מתחילה בקרב בוסוורת’, אותו קרב מפורסם שבו ניצח הנרי טיודור את המלך ריצ’רד השלישי, והחל את שושלת טיודור. לצידו של הנרי לחם רוברט לייטון שהיה קרוב רחוק שלו (מצד האימא של הנרי), והניצחון של הנרי הקפיץ גם את רוברט שהחל לטפס במהירות בסולם החברתי האנגלי, הפך להיות סר רוברט לייטון וב-1490 רכש את אחוז נבוורת’. משפחת לייטון ממשיכה להחזיק את האחוזה מאז, אבל באופן מרתק, ומאוד לא אנגלי, הרבה פעמים האחוזה עוברת דווקא לבנות המשפחה ולא לגברים של המשפחה, וזו הסיבה שכיום הרוזן לייטון החמישי לא חי באחוזה, שבה חי ענף אחר של המשפחה.נשות המשפחה היו לא פעם גם הדמויות הדומיננטיות והרציונליות יותר. קחו למשל את וויליאן לייטון שחי בבית בתקופת המרד היעקוביני (לכל מעריצי ומעריצות הסידרה “זרה” זה המרד שבו הובס ג’יימי יחד עם שאר הסקוטים). וויליאם היה תומך נלהב של בית בטיוארט והוא החליט שהוא רוצה להצטרף למרד. אישתו שהייתה יצור הרבה יותר רציונלי ממנו, התעצבנה עליו ועל הסכנה שהוא עלול להפיל על המשפחה, והיא הורתה למשרתים לכלוא אותו באורווה, ושם הוא נשאר כשבוע עד שהמרד נכשל…
הבית המקורי של משפחת לייטון היה גדול פי כמה ממה שנותר היום. כמו רוב האחוזות הטיודוריאניות (ולדוגמא אתם יכולים לראות את ארמון המפטון קורט) גם אחוזת נבוורת’ הייתה מבנה ריבועי עם חצר פנימית. רוב האחוזות בבריטניה עברו קפיצת גדילה בתקופה הג’ורג’יאנית, אבל במקרה של אחוזת נבוורת’ זו הייתה דווקא תקופה של הזנחה כי בעל הבית נמשך הרבה יותר לתרבות הצרפתית, והוא השקיע את הונו בבית אחוזה בצרפת. לצערו הוא נאלץ לנטוש אותו בבהלה כשהמהפכה הצרפתית פרצה, וכמו אריסטוקרטים רבים גם הוא איבד את כל הרכוש שלו בצרפת.
כשהבת שלו אליזבת לייטון ירשה את אחוזת נבוורת’ בתחילת המאה ה-19, המצב של הבית היה כל כך עגום, עד היא החליטה פשוט להרוס שלושה רבעים ממנו ולהציל רק חלק קטן ממנו. אליזבת הייתה נשואה לגנרל בולר, שלקח לעצמו גם את שם המשפחה שלה. מה שיצר את שושלת בולר-לייטון שאחראית בעצם על הפנטזיה הויקטוריאנית שאנחנו רואים היום.
אליזבת הייתה אישה קשוחה שלא הייתם רוצים לריב איתה, ואם אתם לא מאמינים לי תשאלו את הכומר שלה. בתור בעלת האחוזה הייתה לה את הזכות למנות כומר לקהילה באיזור. היא בחרה באחד, אבל התחרטה על ההחלטה שלה זמן קצר אחרי. כשהיא ניסתה לפטר אותו היא גילתה לתדהמתה שיש לה רק את הזכות למנות כומר, אבל אין לה את היכולת לפטר אותו. אליזבת העצבנית הבינה שאין לה דרך להיפטר ממנו, אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה למרר לו את החיים, נכון?
בהתחלה היא פשוט אסרה על כל בני ביתה, ועל הפועלים בחוות של האחוזה להגיע לטקסים בכנסייה של נבוורת’, במקום זה היא ערכה בעצמה טקסים דתיים בבית עצמו, אבל זה לא הספיק לה. עצם העובדה שהיא הייתה יכולה לראות את הכנסיה של הכומר מהחלון בחדר השינה שלה עיצבן אותה, אז היא החליטה לטעת טבעת של עצים סביב הכנסיה על מנת שהם יסתירו אותה. כיום רק מספר מועט מהם נותר… בשלב הבא אליזבת החליטה שהיא לא תיתן לכומר אפילו את העונג לנהל את הלוויה שלה, ולשם כך היא הקימה בית קברות חדש באחוזה שבו היא קבורה עד היום.
אגב, כמו שציינתי בפוסט בשבוע שעבר שעוסק בהופעות המוזיקליות ובסרטים המפורסמים שצולמו בנבוורת’, אליזבת בולר לייטון המשיכה להיות אישה עקשנית וקשוחה גם אחרי מותה. חדר השינה שלה נחשב לחדר רדוף, ואורחים שישנו בו דיווחו שחשו שמישהו מנסה לחנוק אותם במהלך הלילה. אחת היחידות שלא התלוננה הייתה השחקנית הלנה בונהם קרטר ששיחקה בסרט “נאום המלך” עם קולין פירת’ וישנה בחדר הזה במשך מספר ימים.
אליזבת הייתה זו שבעצם התחילה את השיפוץ של הבית והפיכתו למה שאנחנו רואים היום, אבל את העבודה סיים מישהו אחר, מישהו שסבל לא מעט מקשיחותה של אליזהת.
זה היה הבן שלה, אדוארד בולר לייטון. אדוארד היה אמור להיות היורש של האחוזה, ואליזבת רצתה ליצור עבורו שידוך מתאים. בשנת 1827 הוא החליט דווקא להתחתן מאהבה ובחר ביפהפהיה אירית בשם רוזינה. אימא שלו התעצבנה והחליטה להפסיק לו את הקיצבה החודשית. אדוארד לא הסכים לוותר על רוזינה והחליט להתפרנס מכתיבה. למעשה, המלחמה עם אימא שלו גרמה לו להיות אחד מהסופרים הויקטוריאניים הכי פוריים ופופולריים. אדוארד פירסם כשבעים ספרים, ובתקופתו הוא מכר אפילו יותר עותקים מצ’רלס דיקנס, שהיה חבר קרוב שלו. היום אנחנו בעיקר זוכרים מאדוארד את “ימי פומפיי האחרונים” וגם זה בגלל שהפכו אותו לסידרת טלוויזיה, וכמה מהמשפטים הנודעים שהוא כתב כמו: העט חדה מהחרב. אדוארד בולר לייטון היה גם הסופר הראשון שהשתמש במשפט “It was a dark and stormy night” שכיום נחשב המשפט הנדוש ביותר לפתיחה של רומן (אבל הוא היה הראשון אז אי אפשר לקרוא לו נדוש, נכון?). אגב, עד היום מחלקים בארצות הברית “פרס” לסופר עם משפט הפתיחה הכי גרוע, ולפרס קוראים פרס “לייטון”.
במקביל לקריירת הכתיבה שלו, פיתח אדוארד גם קריירה של מדינאי. אני לא כל כך מבין מתי הוא הצליח למצוא לעצמו זמן לזה, אבל בין השאר הוא היה שר המושבות בממשלה.
הייתם חושבים שמערכת יחסים שנובעת מאהבה, ושאדוארד נאלץ להילחם עבורה כל כך הייתה אמורה להיות מדהימה, אבל זה ממש לא היה המקרה. רוזינה ואדוארד ממש לא הסתדרו, ובשלב מסויים נפרדו אך לא התגרשו. הם המשיכו להיאבק זה בזו והשיא הגיע כשרוזינה התפרצה לאחת מאסיפות הבחירות של אדוארד וקראה נגדו קריאות גנאי. אדוארד הזועם החליט לנקום ודאג לאשפז אותה בבית משוגעים (הם הרי היו עדיין נשואים, ואישה הייתה רכושו של הבעל). רוזינה הייתה עלולה להישאר כל חייה בבית המשוגעים כמו שקרה להרייט מרדונט המסכנה שניהלה רומן עם הבן של המלכה ויקטוריה, רק שלמרבה מזלה, הסיפור שלה עלה לכותרות העיתונים, ולחץ ציבורי עצום גרם לאדוארד לוותר ולהניח לה לצאת לחופשי. רוזינה החליטה להתחיל לכתוב בעצמה, ולהתחיל להיאבק למען זכויות נשים, והפכה להיות לסמל של מאבק הסופרג’יסטיות.
בשנת 1842 אליזבת בולר לייטון נפטרה, ואדוארד סוף כל סוף יכול היה לחזור לאחוזת נבוורת’. בשלב הזה הוא ורוזינה כבר לא חיו ביחד, ואדוארד החליט להפוך את הבית לסוג של פנטזיה. הוא סיים את השיפוץ של אימא שלו בכך שקישט אותו והפך אותו לגותי. כמו שתיינתי בשבוע שעבר, אדוארד עבד הרבה על הקטע ששם המשפחה שלו באנגלית עתיקה היה שילוב בין המילה עטלף וחבית, כך שחלק גדול מהמפלצות הגותיות שמקשטות היום את האחוזה הם עטלפים שיושבים על חביות.
אדוארד לייטון היה כאמור סופר מאוד פורה, ומן הסתם זה גרם לו להיות בברנג’ה… אחד הדברים הכי מרתקים שגיליתי בנבוורת’ היה בקומה השנייה בחדר שמוגדר ה- Drawing room (שזה לא מגיע מהמילה ציור, אלא מהמילה הסבה- to withdraw וזה החדר שאליו הנשים היו עוברות אחרי ארוחת הערב).
אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי מהתחלה אולי יצא לכם לקרוא את הסיפור על הברונית, ראש הממשלה ואוליבר טוויסט, אחד מהסיפורים הכי עסיסיים שגיליתי. אז למי שמכיר את הסיפור, יש באותו חדר מספר רמזים שמשתלבים בו וביגבורים הראשיים שלו. קודם כל יש בחדר ציור מקורי של הצייר דניאל מקליס, מי שהפך להיות המאהב של הברונית. לאחר מכן יש בחדר פורטרט של בנימין דיזראלי, ראש הממשלה הויקטוריאני שהיה אף הוא המאהב של הברונית. בנוסף, לפי סיפורי המדריך, זה היה החדר שבו צ’רלס דיקנס נהג לשעשע את האורחים במחזות שהוא כתב. צ’רלס דיקנס הוא כמובן הסופר שכתב את אוליבר טוויסט… אף אחד חוץ ממני בערך (אפילו לא המדריך) לא הכיר את הסיפור או את ההקשר שלו, וזה כנראה אחד הבונוסים המיוחדים של להיות רודף טירות.
הקריירה הפוליטית של אדוארד בולר לייטון הצליחה גם לשדרג את המשפחה ולהעניק לה תואר אצולה כשאדוארד הופך להיות הברון לייטון הראשון. הבן של אדוארד יצליח לשדרג את התואר המשפחתי ויהפוך להיות הרוזן לייטון. הבן שלו, הרוזן השני, יתחתן עם פמלה פלודן, האישה הראשונה שצ’רצ’יל ניסה לשאת לאישה ודחתה אותו. למרות הדחייה ווינסטון נשאר חבר טוב של שני בני הזוג והיום אם תגיעו לבקר בנבוורת’ תוכלו למצוא באולם הכניסה ציור של האחוזה שווינסטון צ’רצ’יל צייר באחד הביקורים שלו בשנות השלושים.
בשבוע הבא אנחנו נתחיל במירדף טירות חדש, הפעם נעסוק בנסיעת הטירות שלנו בדרום ווילס שכללה את טירת קרדיף, קרפילי ועוד… יהיה ממש מעניין. עד אז:
אם אתם רוצים לגלות את עשר הטירות הכי שוות לביקור באנגליה לחצו כאן
אם אתם רוצים לגלות את הסיפורים הכי טובים בבלוג לחצו כאן
אם אתם רוצים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה לחצו כאן
