זה היה הבית האחרון במירדף הטירות שלנו בחבל צ’שייר הסמוך לעיר מנצ’סטר, ובחרנו לסיים אותו עם המקום הקסום הזה. היה לי דחף מוזר איכשהו לשייך את הבית הזה לעולמו של הארי פוטר, כי הרגיש לי שיוצרי הסרט ביקרו בו לפני שהם תכננו את הבית המוזר של משפחת וויזלי, שנראה כאילו הורכב על ידי ילד יצירתי במיוחד ולא על ידי ארכיטקט.
Little Moreton Hall נחשב לאחד מהבתים הטיודוריאניים הכי חשובים באנגליה. הסיבה לכך באופן פרדוכסלי היא הזנחה. למה אני מתכוון?
ובכן, האחוזה עצמה החלה להיבנות בתחילת 1500 (ועוד נחזור לתהליך הבנייה שלה) והמשיכה להיבנות על ידי דורות שונים עד ל-1600 שהיא בעצם סוף התקופה הטיודוריאנית, שכן המלכה אליזבת נפטרה ב- 1603, ואז החלה התקופה היעקובינית (השם שניתן לשושלת לבתים שנבנו בשושלת סטיוארט עד לימי וויליאם ומרי). מה שמעניין הוא שבאמצע המאה ה-17 משפחת מורטון שחיה בבית החליטה לעזוב אותו ולהשכיר אותו. מאחר וכולנו גרנו פעם בדירה שכורה, אנחנו יודעים שאין שום סיכוי שבעל הבית יעשה איזושהי השקעה הגונה בנכס שלו, נכון? (בעיקר אם הוא בתל אביב) זה אומר שהבית בעצם קפא על שמריו במשך 400 שנים ולכן הוא נותר כשם שהיה, שזה כמובן דבר מאוד נדיר. בדרך כלל בתי אחוזה מהסוג הזה המשיכו לגדול ולגדול לאורך התקופות, ויש להניח שאם זה היה קורה פה, אז היום היינו מקבלים מבנה אחר לחלוטין שלא היה משמר את סגנון הבנייה הטיודוריאני בכלל.
כשמגיעים לאחוזת מורטון הקטנה, קל לחשוב (בעיקר בזכות השם) שלא מדובר בבית אחוזה בסטנדרטים של רודפי הטירות, אלא באיזה קוטג’ מקסים או משהו כזה, וזה האתגר הגדול שלקחו על עצמם המתנדבים של הנשיונל טראסט במקום, שעושים את כל מה שהם יכולים בשביל להבהיר למבקרים, שלמרות שאיכשהו השתרבבה המילה “קטן” לשם המקום, זה לא המצב, ועל בית האחוזה הזה צריך להסתכל בעיניים אחרות לחלוטין.
בזמן בניית בית האחוזה הזה, הכלכלה באנגליה התבססה על דבר אחד בלבד, שטח אדמה. כל אחוזה הייתה ניזונה מכמות האנשים שהיא כללה וששילמו לבעל האחוזה את שכר הדירה שלו. ולמשפחת מורטון הייתה אחוזה בגודל של 5500 דונם, שזה אולי לא האחוזה הכי גדולה באנגליה, אבל לא קטנה במיוחד ולשם ההשוואה, זה היה גם הגודל של אחוזת ליים פארק השכנה, הבית של מר דארסי, שכמובן נראית היום הרבה יותר מרשימה ממנה.
משפחת מורטון הייתה משפחה שידעה לנצל משברים על מנת לגדול ולהתעשר. זה היה גן שעבר אצל בני המשפחה בתורשה כנראה כיון שאת שני הזינוקים הכלכליים הגדולים ביותר שלהם הם ביצעו בשתי מאות שונות, בעקבות הזדמנויות אחרות לחלוטין. הקפיצה הראשונה שלהם הייתה באמצע המאה ה-14 בעקבות המוות השחור. מנהיגים מסויימים בעולם ניסו להשוות את הקורונה למגפה הזו, אבל בואו לא נגזים, הקורונה לא תהרוג אפילו חצי אחוז מאוכלוסיית העולם, בעוד שהמוות השחור באנגליה חיסל יותר מחצי מהאוכלוסייה. זה כמובן יצר הזדמנות לא קטנה למי שנותרו בחיים, ומשפחת מורטון רכשה במחירי ריצפה שטחים רבים מסביב לאחוזה שלהם, שכנראה התרוקנו לחלוטין מיושביהם.
את הזינוק הבא הכלכלי הבא שלהם, ביצעה משפחת מורטון מאתיים שנים מאוחר יותר תוך שהיא מזהה הזדמנות נדירה אחרת – הרפורמציה של המלך הנרי השמיני. התהליך הזה שהתבצע בעקבות הרצון של הנרי להתגרש ולהתחתן עם אן בולין גרם לכך שאדמות הכנסייה הקתולית (ששלטה אז על בערך משליש משטח אנגליה) עמדו למכירה במחיר מבצע. כמו רבים אחרים גם בני המשפחה הזו עטו על המציאה ורכשו עוד ועוד שטחים שעזרו להם להגדיל את ההכנסה השנתית שלהם בטירוף.
אז איך בנו בתי אחוזה טיודוריאניים? הבסיס של אחוזת מורטון הקטנה היה מלבנים שהקנו למבנה יציבות. לאחר מכן נבנתה שדירת המבנה מקורות עץ, והחללים שבין הקורות מולאו באמצעות עיסה שכללה פחות או יותר כל דבר שאפשר היה למצוא באיזור שיקנה לה נפח. זה אומר שהחלק הלבן שנמצא היום בין הקורות מורכב בעצם מאלמנטים כמו שבבי עץ, צואה ודם של בעלי חיים וכדומה… אחרי שהעיסה הזו התייצבה היא הייתה מכוסה בטיח לבן, והנה לכם המראה הקסום שכולנו אוהבים היום (תחשבו על זה כשאתם מלטפים בהערצה את הקירות). ריצפה עוד לא הייתה מצרך כל כך נפוץ ולכן רוב הבתים לא כללו שום משטח ריצפתי אלא את האדמה שעליה הם נבנו שעליה פוזרה שיכבה של קש ושל צמחי תבלין שהיו אמורים לתת לבית ריח קצת יותר טוב (אחרי הכל מקלחות לא היו נפוצות כל כך).
אחוזת מורטון גדלה והתפתחה לאורך מאה שנים ועל ידי דורות שונים, שנידמה שלא הצליחו לפתח קשר ריגשי אחד עם השני, כיון שכל התפתחות של הבית התרחשה בצורה לא סימטרית לדור הקודם. השיא הגיע כמובן לקראת סוף המאה ה-16 בסבב הבנייה האחרון של הבית שכלל את בניית הגלריה הארוכה שלו, הקומה השלישית בבית. גלריה ארוכה הייתה האופנה האחרונה באנגליה של אותה תקופה. הרעיון שלה היה שאחרי האוכל בני המשפחה יוכלו לעלות לחדר הזה, שכמו שהשם שלו מרמז, היה ארוך, וללכת לאורכו על מנת להוריד את האוכל. הגלריה הארוכה שימשה גם את המשפחה לספורט בימי גשם וחורף עזים, שבצפון אנגליה הגיעו לא מעט.
בניית הקומה השלישית באחוזה התבצעה ללא שום התחשבות במשקל של המבנה, או ביכולת של היסודות של הבית לשאת אותן, ולכן הקומה הזו החלה לשקוע, וסביר להניח שהיא גם הייתה בסופו של דבר ממוטטת את הבית, לולא חיה בבית משפחה של קוסמים. טוב, שוב לא התאפקתי והכנסתי את הארי פוטר, אבל במקרה הזה, מי שהצילה את הבית כמו תמיד הייתה הנשיונל טראסט, שבמהלך שנות התישעים במהלך ארכיטקטוני מורכב “השתילה” בבית קורות פלדה במשקל של מאות טונות שייצבו את המבנה ויאפשרו לו לשרוד עד המאה ה-21.
מאחר והאחוזה “הושכרה” החל מאמצע המאה ה-17, אין בה יותר מדי חפצים אישיים של בני המשפחה, למעט שולחן האוכל שנמצא באולם הגדול של האחוזה. מה שמדהים, הוא שמדובר בשולחן מהמאה ה-16 שנבנה מגזע של עץ אלון אחד שהיה אף הוא בן מאות שנים ביום שבו הוא נכרת וגולף לשולחן, כך שכשאתם נוגעים בשולחן, תנו לו קצת קרדיט הוא בן איזה שבע מאות או שמונה מאוד שנים…
את העושר העצום שלהם ביטאה המשפחה בכך שהוסיפה את אחד הפיצ’רים הכי יקרים שאפשר היה להוסיף בתחילת המאה ה-16 והוא חלון זכוכית גדול. זכוכית הייתה אז עדיין מצרך יקר ונדיר, ולבנות חלון זכוכית גדול היה חתיכת סטייטמנט עצום, המצחיק הוא שבני המשפחה כמובן לא רצו שמישהו יגנוב להם את החלון, ולכן הם בנו אותו בצד שפונה אל החצר הפנימית של האחוזה, כך שבעצם הם לא “הרוויחו” נוף, ומטרת החלון הייתה פשוט להרשים את האנשים שהגיעו לבקר את המשפחה שנייה לפני שהם נכנסו אל האולם הגדול, שהיה מרכז החיים של האחוזה הימי ביינימית (כן, אני יודע שתקופת שושלת טיודור נחשבת כבר לאחרי ימי הביניים, אבל החידוש הזה לא קרה במכה, ולא סיפרו עליו לכל בעלי האחוזות בבת אחת).
אז מה גרם לנפילה של משפחת מורטון, “ועצירת” ההתפתחות של האחוזה? התשובה נעוצה בהחלטה פוליטית מוטעית שראש המשפחה ביצע במהלך מלחמת האזרחים. מחוז צ’שייר היה מחוז שתמך ברובו המוחלט בפרלמנט, החלטה די נבונה בהתחשב בתוצאות המהפכה, אבל משפחת מורטון נותרה נאמנה למלך צ’רלס הראשון, וכך הפרלמנט כבש את האחוזה והפך אותה למפקדה שלו. בני המשפחה עצמה זכו גם לקבל קנס עצום מהפרלמנט על תמיכתם במלך, והקנס הזה בעצם שיתק אותם וחיסל להם את אפשרות ההתקדמות. כשוויליאם מורטון, ראש המשפחה באותה תקופה נפטר, החובות שלו עמדו על בערך חמישים מליון שקלים בערכים של היום.
העלייה של המלך צ’רלס השני החזירה את הבית לרשות המשפחה, אבל הם לא קיבלו כל פיצוי על הקנסות שהם שילמו וכך הם נאלצו לעזוב אותו ולהשכיר אותו. עולם השכירויות של אותה תקופה היה טיפה שונה ממה שאנחנו מכירים היום, ואחת המשפחות ששכרו אותו נשארה בבית קצת יותר ממאה שנים.המזל של הבית התחיל להשתנות במאה ה-19. הסופרת אמיליה אדוארדס פירסמה ספר בשם “לורד ברוקונברי” שהתרחש כביכול בבית האחוזה, מה שגרם לבית להפוך להיות סוג של אטרקציית תיירות ויקטוריאנית. באותה תקופה ירשה את הבית אליזבת מורטון שהייתה נזירה, אבל חוץ מלהקדיש את עצמה לאלוהים, היא גם הקדישה את עצמה לבית והתחילה לערוך בו עבודות שיפוצים ותחזוקה. הפרוייקט הזה המשיך גם אחרי מותה כשאחייה ירש את הבית, והוא היה זה שהעביר אותו בסופו של דבר לנשיונל טראסט.
מאחר ואין לבית יותר מדי סיפורים משלו לספר, הביקור בבית כיום בנוי יותר בתור חווייה טיודוריאנית, שמתארת בצורה נאמנה את החיים בתקופה הזו. הסיור שמוצע למבקרים (ושמתאים מאוד לילדים דוברי אנגלית) מזכיר קצת את הסידרה “horrible history” כי הוא כולל כל מיני פרטים שמלמדים אותנו כמה טוב שאנחנו חיים בעידן שיש בו בתי שימוש ואנטיביוטיקה.
בסופו של דבר, למרות כל הנסיונות שלהם לשנות את דעתנו, מה שנהדר באחוזה הזו (בכל מה שקשור לתיירים) היא שהיא קומפקטית, ואפשר בהחלט לסיים אותה בביקור של שעה או שעה וחצי אם הצלחתי לעשות לכם חשק לבקר…
