אני חושב שאת הפוסט הקרוב אני אכתוב לראשונה בלשון נקבה רבים, ואני די בטוח שאתן מבינות למה.
אם אתן יודעות מראש שאתן בדרך לבקר בפמברלי, ביתו של מר דארסי הנודע (מהסידרה כמובן, לא מהסרט המצ’וקמק), והציפיות עולות להן לשמיים, תתכוננו לאכזבה. טוב, סוג של אכזבה… הדרך הארוכה והמתפתלת בתוך האחוזה מעלה לכן את מפלס ההתרגשות, ואז פתאום מופיע לו הבית, ואין לכן מושג איך הוא קשור לסרט הנודע.
ליים פארק יהיה לנצח ביתו של מר דארסי, וכל מי שאי פעם צפתה כמו אישתי בסידרה הזו שמונה או תשע פעמים, רוצה רק לראות אותו מגיח ספוג במים מהאגם, נכון? אבל בכדי לזכות בתענוג הזה (לפחות בצורה חלקית) תצטרכו להגיע לגב של הבית, ורק אז בבת אחת יחסיר ליבכן פעימה והנה המחזה שרציתן לראות. ככה זה, התעתועים של תעשיית הבידור, הכל הולך קשה…
אם לא די בכך, ברגע שתדברו עם אחד מהמדריכים בבית תגלו טריק הפקתי נוסף. למרות שלכאורה קולין פירת’ מגיח מתוך האגם בגב הבית, את השחייה שלו הוא דווקא עושה באגם אחר שנמצא באחוזה, אז אם אתן חייבות לגלות גם את האגם הזה, אז תתכוננו להליכה לא קצרה.
הנשיונל טראסט ממש טובים בלנהל בתים, אבל לפעמים קצת קשה להם לחבר אותם לאלמנטים הפופולריים שלהם (ראו דוגמא את הכפר של הארי פוטר) שבו אין ממש פעילות שקשורה לעולם הסרטים. כאן, אפילו החבר’ה היבשושים של הטראסט לא הצליחו לפקשש ובליים תוכלו למצוא חדר מלא בתלבושות תקופתיות שיאפשרו לכן להתלבש ולטייל בגני פמברלי כמו שתמיד רציתן.
ליים פארק הוא הבית הגדול ביותר במחוז צ’שייר, והוא יושב בלב אחוזה מדהימה בשולי הפיק דיסטריקט, הפארק הלאומי הכי עתיק באנגליה. בניגוד לשמו של הפארק, אין פה בדיוק הרים, אלא רק גבעות, אבל זה מספיק בכדי לפסל את הנוף של האחוזה ולהפוך אותו למושלם.
האחוזה העצומה מחולקת היום לשניים. יש את הבית והגנים הפורמליים שסביבו שהם מנוהלים היום על ידי הנשיונל טראסט, ולצידם שוכן פארק גדול עם מתקני משחקים לילדים ומסעדה שהם פתוחים לציבור ללא תשלום. זה יוצר סוג של פיצול בביקור, כי אם תגיעו עם כל המשפחה, יש מצב שאתן תנסו למשוך לכיוון הבית, והם ינסו למשוך לגני המשחקים, וזה לא יהיה קרב שקל להכריע.
למרבה ההפתעה, ההיסטוריה של ליים פארק התחילה קצת לפני גאווה ודיעה קדומה. זה היה ביתם של משפחת לי במשך למעלה מ-600 שנים, ויש לו כמו שאתם יכולים לנחש אינספור סיפורים שקשורים במשפחה הזו.
השושלת הזו התחילה באביר בשם תומס דנירס בתקופת מלחמת מאה השנים. כמה מהקרבות המוצלחים ביותר של האנגלים באותה תקופה התרחשו בימי המלך אדוארד השלישי, ואחד מהם הוא קרב קרסי (crecy) שנערך בסוף אוגוסט 1346.
לאנגלים הייתה באתן שנים שיטה קבועה. היה להם יתרון קבוע על הצרפתים בקרבות בשטח פתוח בזכות העובדה שהיו להם את הקשתות הארוכות. קשת ארוכה ממש כמו שמה, היא קשת שאורכה יכול להגיע למטר ושמונים. כדי להיות מסוגלים למתוח את המיתר שלה, הקשתים של אנגליה ווילס היו מחוייבים בחוק להתחיל להתאמן כבר מגיל חמש ולעשות שיעורים בכל יום ראשון. האימונים האלו חיזקו את השריר של היד המותחת, והשפיעו על השלד של הקשת עצמו. עד היום כשמוצאים שלדים מאותה תקופה אפשר לדעת האם הם אומנו כקשתים או לא.
הטווח של הקשת הזו היה מעל 300 מטרים, וקשת מאומן יכול היה לשגר 10 חיצים בדקה. תעשיית הכנת החיצים האנגלית הייתה אחת מקווי היצור הראשונים בעולם, כיון שהכנת כל חץ דרשה מספר סוגים של מיומנויות, מה שאומר שאלפי פועלים באנגליה היו אמונים על הכנת מליוני חצים כאלו.
לצרפתים לעומת זאת היו רק רובי חצים, שיכלו לירות חץ אחד למרחק של כ- 150 מטרים פעם בשתי דקות בערך. כל מפעיל רובי חיצים היה זקוק לעוזר שיישא מגן ענק שישמור על שניהם בזמן שהוא מותח את רובה החיצים, בקיצור כמו שאתם מבינים יש פה נחיתות אוטומטית.
בקרב בקרסי נלחמו האנגלים בכוח כמעט צרפתי גבוה כמעט פי שלושה משלהם. אבל גשם החיצים שהם ירו על הצרפתים גרם לכך שעל כל אנגלי שמת בקרב מתו קרוב למאה צרפתים ושכירי חרב זרים. באותו קרב לחם גם הבן של אדוארד השלישי ויורש העצר, מי שמכונה היום הנסיך השחור. גם לו כמובן קראו אדוארד והוא כנראה זכה לשם הזה כי בשלב מאוחר יותר של חייו הוא עטה שריון בצבע שחור, אבל בקרב הזה הוא היה בסך הכל בן 15.
אם נחזור לתומס דנירס, הוא היה אחד מהאבירים שהקיפו את הנסיך הצעיר. הצרפתים ניסו להגיע אל אדוארד בכל הכוח, ואביר צרפתי אפילו הצליח להשתלט על הדגל של הנסיך. זה לא היה רק עניין של כבוד, השימוש בבאנרים ודגלים היה סוג של אמצעי תקשורת בין הכוחות, ולכן איבוד הדגל של יורש העצר היווה סכנה גדולה. דנירס לא התבלבל והוא הסתער על האביר הצרפתי שאחז בדגל ופשוט כרת לו את היד שאחזה בדגל. על הפעולה ההירואית הזו, החליט המלך אדורד השלישי לתגמל את דנירס ולתת לו את אחוזת ליים. זו גם הסיבה שעד היום הסמל של המשפחה הוא יד כרותה מחזיקה דגל…
תומס הרוויח המון כסף מהקרבות אבל לא הספיק לייצר משפחה, ולכן האחוזה עברה לאחיו ודרך בנותיו למשפחת לי שהמשיכה להחזיק באחוזה ולשלוח אבירים לכל הקרבות בימי הביניים. כל ראשי המשפחה נקראו בשם פירס, ולכן היה אביר בשם פירס לי גם בשדה הקרב באג’ינקורט בתקופת הנרי החמישי. זה כמובן היה הניצחון האנגלי הכי מפורסם באותן מלחמות, אבל לפירס לא היה קרב נהדר כל כך, הוא נפצע במהלך הקרב והתמוטט בשדה הקרב. לפירס הייתה כלבת מסטיף שהוא אימץ בצרפת, והיא נעמדה לצידו ושמרה עליו עד תום הקרב, אחרי הקרבות הכלבה הועברה אל אחוזת ליים ויצרה גזע מיוחד של כלבי מסטיף יחודיים לאחוזה. הכלב האחרון בשושלת הזו מת באמצע המאה ה-20.
משפחת לי הפכה את אחוזת ליים למבנה מפואר בתקופה האליזבתנית, והעבירה אותו שני סבבים של שיפוצים. הסבב המשמעותי ביותר היה במאה ה-18 ומי שניהל אותו היה אדריכל איטלקי בשם גי’אקומו ליאוני. באותה תקופה האופנה באנגליה הייתה של בנייה בסגנון שנקרא ניאו-פלדיין, וליאוני יצר את אחד המבנים הכי נערצים באותה תקופה (לא סתם מר דארסי רצה לגור שם). כל כך הרבה בתים ניסו להעתיק את התכנון שלו, עד שבתקופה הויקטוריאנית כשהמשפחה החליטה לעשות עוד סבב שיפוצים הם התמקדו בעיקר בשיפוץ פנימי ולא פגעו בעבודה של האיטלקי.
יש המון אוצרות שחייבים לגלות בליים. יש שם למשל ספר תפילות יפהפה שהודפס בשנת 1487 על ידי וויליאם קקסטון, שהיה האנגלי הראשון שהביא את מכונת הדפוס לאנגליה. מה שמדהים בקשר לספר הזה הוא שהוא הצליח לשרוד את הרפורמציה של הנרי השמיני שבמסגרתה נדרשו האצילים להשמיד את ספרי התפילה הישנים ולהחליף אותם בחדשים. משפחת לי הצליחה להסתיר את הספר שלה, וכיום הוא אחד הספרים הבודדים שניתן למצוא באנגליה.
בין גלריית הדמויות המדהימה שתוכלו לשמוע עליה בליים בולט לדעתי קולונל תומס פיטר לי, שירש את הבית מדוד שלו שהיה הברון ה-13. הקולונל זכה בדרגה שלו בזכות העובדה שהשקיע סכום של כ- 10 מליון שקלים של היום בבניית גדוד שעליו הוא יוכל לפקד, ואז גם כמובן הוא יהיה חייב לקבל את הדרגה הזו. הקולונל מעולם לא התחתן אבל היו לו שיבעה ילדים משבע נשים שונות שעבדו באחוזת ליים, ותאמינו או לו, לא פחות מחמישה מאותם ילדים נולדו בשנת החיים האחרונה (והסוערת שלו) שניים מהם אפילו נולדו כמה חודשים אחרי מותו. הקולונל היה בסך הכל בחור הגון, אז הוא דאג לירושה הגונה לכל אחד מהילדים שלו שהוסיפו להחזיק בבית ואפילו הצליחו להחזיר לעצמם את תואר האצולה בתוך דור אחד.
אם אתן ממעריצות גאווה ודיעה קדומה, ועכשיו ברור לכן שאתן חייבות להגיע לבית הזה, בוודאי תשמחו לשמוע שהוא שוכן במרחק של 40 דקות נסיעה ממנצ’סטר, אז בהחלט אפשר לארגן איזה דיל עם בן הזוג, הוא יקבל משחק כדורגל ואתן תקבלו את דארסי (או ההפך, אני נגד סטריאוטיפים).
אם אתם רוצים לגלות את עשר הטירות הכי שוות לביקור באנגליה לחצו כאן
אם אתם רוצים לגלות את הסיפורים הכי טובים בבלוג לחצו כאן
אם אתם רוצים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה לחצו כאן
