אחד הסיפורים שאוהבים לספר על טירת פנרין, עוסק באקט של נדיבות שתקף את בעל הטירה בשעה שכמה מהאומנים האיטלקיים שהוא “ייבא” לאנגליה לגלף לו את גרם המדרגות (עבודה שלקחה להם 10 שנים) נפלו יום אחד מהפיגומים ונפצעו. הברון “הנדיב” מימן לאיטלקים את הטיפול הרפואי באדיקות, והמשיך לשלם להם את משכורתם גם כשהיו בתקופת ההחלמה הארוכה שלהם, עד שיכלו לחזור לעבודה. נשמע כאילו הברון הוא סוג של מאמא תרזה מקסים, אבל כשמגלים קצת יותר לעומק את הסיפור של המשפחה, את מקורות ההכנסה שלה, ואת האופן שאותו ברון ריסק את הקהילה הוולשית המקומית שהייתה תלויה במכרה שלו…ובכן הדברים מתחילים לקבל משמעות אחרת…

גרם המדרגות שחצוב כולו משיש

נתחיל מההתחלה. כשמבקר ממוצע מגיע לצפון ווילס, אני לא בטוח שטירת פנרין היא היעד הראשון שלו, הטירות של אדוארד בהחלט גונבות את ההצגה באיזור, אבל כמו שכבר בטח הבנתם, לראות אותם מבחוץ זה מדהים, אבל להיכנס פנימה ולבקר אותן זו לא חוויה ממש מלהיבה (למעט קנרבון). טירת פנרין, לעומת זאת,היא מקום מדהים, וביקור בה עוזר בעצם להבין את אחת מהנקודות שניסיתי להעביר בבלוג כשכתבתי על טירות קנילוורת’ או רגלן, וניסיתי להסביר שלמרות שכיום הן נראות סוג של מבצרים, חייבים לראות אותן כארמונות מימי הביניים ולא כמבנים מלחמתיים.

טירת פנרין היא לא ימי ביניימית, היא מפלצת גותית ויקטוריאנית כמו טירת בודלווידאן או כמו טירת הייליר (אחוזת דאונטון). לויקטוריאנים הייתה אובססיה לרומנטיזציה של העבר, ופנרין תוכננה להיראות כמו טירה נורמנית מאיימת. הטירה נבנתה בין השנים 1820-1837 על שטח שגודולו 4 מגרשי כדורגל ובעלות של כ- 250 מליון ש”ח בערכים של היום. הקטע המדהים ביותר הוא שהטירה לא נבנתה למטרת מגורים אלא רק בתור בית נופש למשפחת פננט, ויותר נכון, כאטרקציה שתמשוך אליה את כל המי ומי של החברה הויקטוריאנית במטרה להעניק למשפחה תואר אצולה…

כמו שאתם מבינים, הסיפור של טירת פנרין הוא בעיקר הסיפור של החברה המאוד מקוטבת של המאה ה-19, שבה מצד אחד מתקיים עוני נוראי וניצול (בתוך אנגליה ומחוצה לה) ומצד שני קיימות משפחות שמסוגלות להוציא סכומים דמיוניים על בתי נופש. משפחת פננט השיגה את השטח שאליו היתה בנויה הטירה דרך נישואים. באותה תקופה היה בנוי במקום בית אחוזה שההיסטוריה שלו הגיעה עד לימי הביניים, וכשהמשפחה בנתה לעצמה את הטירה שלה הם בעצם בלעו אותו, ועדיין ניתן לראות חלקים ממנו במרתפי הטירה כיום.

ההון של המשפחה הגיע ממטעי סוכר בעולם החדש, וכמו שאתם יכולים לנחש, כוח האדם שעבד באותם מטעים היו עבדים. אבי המשפחה היה קצין בצבא של אוליבר קרומוול ששלט באנגליה אחרי מלחמת האזרחים האנגלית. בשנת 1655 קרומוול יצא למלחמה נגד ספרד, כשעיקר הפוקוס שלו היו המושבות הספרדיות. גיפורד פננט היה אחד מהחיילים בכוח של קרומוול שכבשו את ג’מייקה מידי הספרדים. קרומוול רצה להפוך את ג’מייקה לאימפריה חקלאית ולכן הוא החליט להעניק לכל אחד מהחיילים שיישארו בה שטח אדמה שבו הם יוכלו להקים חווה. גיפורד הפך במהירות להיות ספקולנט רציני, ובסידרה של מהלכים הוא הצליח לקנות ולמכור שטחים משאר החיילים עד שהוא בנה לעצמו אימפריה בגודל של פי 18 מהשטח המקורי שהוא קיבל. כדי לעבד את השטח הזה הוא היה זקוק לכוח אדם. כשג’מייקה נכבשה הספרדים כבר החזיקו בה 400 עבדים, אבל בתוך פחות מ-20 שנים המספר של העבדים הגיע לעשרים אלף, ובשיאו הוא הגיע ל-200 אלף.

אם קראתם את הפוסט שלי על אחוזת דירהאם או על וויליאם בקפורד, אתם כבר יודעים שהפרלמנט האנגלי ביטל את המסחר בעבדות בתחילת המאה ה-19 ואת העבדות באימפאיה כולה כמה שנים לאחר מכן, אבל משפחת פננט מצאה לעצמה תחליף לא רע…

לג’ון פננט, לורד פנרין, היו שתי בנות ג’וליאנה ואמה, שמות החיבה שלהן היו Slate and Sugar “סוכר” ו”ציפחה” שייצגו את שתי דרכי יצירת העושר של המשפחה, כיון שאחרי תום העבדות החלה המשפחה להשקיע במכרות בציפחה בשיטחי האחוזה שלהם עד שהיו הבעלים של המכרה הגדול ביותר בעולם לסלעים הללו.

בווילס לא היתה כמובן עבדות, אבל היחס של משפחת פננט לאלפיים הכורים המקומיים לא היה טוב בהרבה וב- 1900 הם נאבקו בכורים שניסו להתאגד, וכתוצאה מכך פרצה במקום השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה הבריטית שארכה שלוש שנים. בתחילת השביתה זכו הכורים לכמות עצומה של אהדה באנגליה ובחג המולד הראשון הם קיבלו מתנה בצורה של 2.5 טון פודינג שזיפים, אבל התארכות השביתה הביאה לאלימות, עוני, ולבסוף להגירה עצומה. כשהשביתה הסתיימה (בהפסד של הכורים) חזרו לעבוד במכרה 300 כורים בלבד, והקהילה של בנגור בצפון ווילס מעולם לא הצליחה להתאושש.

אם נחזור לטירת פנרין, אז כאמור סבו של אותו ג’ון פננט היה זה שבנה את הטירה, והמטרה המוצהרת שלו היתה לפתות את המלכה ויקטוריה להגיע לביקור. אם להיות כן, הוא יצר את הפיתיון המושלם. בשניה הראשונה כשאתם חוצים את דלת הכניסה ומגיעים לאולם המבוא של פנרין הלסת שלכם תיפול (שלי נפלה…) עד היום ראיתי למעלה ממאה טירות ובתי אחוזה, ואולם הכניסה בפנרין בקלות עומד באותה ליגה של בלנהיים, טירת ארונדל או טירת רבי. במקרה של פנרין, הם עורכים סיורים מיוחדים בטירה לפני פתיחת השערים הרישמית, מה שאיפשר לי להתרשם מהאולם ומשאר החדרים המשמעותיים (staterooms) כשאני פחות או יותר נמצא בהם לבד. לורד פננט לא חסך בשום הוצאה. גרם המדרגות שתיארתי בתחילת הפוסט הוא דוגמא מצויינת לכך, והעבודה עליו הסתיימה הרבה מאוד זמן אחרי שהטירה הייתה כבר גמורה. בנוסף המשפחה השקיעה כמות עצומה של כסף גם בריהוט ובקישוט של האחוזה, ומה שהופך את הביקור בטירה למיוחד היא העובדה שכמעט כל מה שהושקע בה נותר והועבר לנשיונל טראסט למעט ציור אחד של רמברנדט שהיה תלוי בחדר האוכל, ונמכר על ידי הברון הרביעי של פנרין בעבור 35 מליון יורו…

הפיתיון לויקטוריה עבד, והמלכה אכן באה לבקר. לורד פננט הכין לה הפתעה מיוחדת וייצר עבורה מיטה שעשוי מאבן הציפחה מהמכרה שלו. המיטה שוקלת לא פחות מחצי טון. המלכה לא התרשמה וויתרה על הכבוד לישון במיטה הזו שהזכירה לה קבר… הבן של המלכה מי שיהיה המלך אדוארד השביעי דווקא שמח לישון במיטה הזו, שעדיין מוצגת למבקרים היום. אם הצלחתם להתאושש מהביקור בטירה עצמה ולהחזיר את הלסת שלכם למקום, אני בטוח שהיא שוב תיפול כשתתחילו לבקר בגנים שלה.

מיטת הציפחה של ויקטוריה (או יותר נכון, המיטה שויקטוריה סירבה לישון בה)

הביקורים עשו את שלהם, ומשפחת פננט זכתה לתואר ברונות בשנת 1866. הברון השני מפנרין היה זה שבתקופתו נערכה השביתה הגדולה של הכורים, וכתוצאה “מהאווירה העוינת” הוא בחר להפסיק להגיע לטירת פנרין, שהפכה להיות ביתן של אחיותיו הלא נשואות (היו לו 11 אחיות, ולא כולם נישאו). היחלשות תעשיית המכרות הוולשית (וכמובן שהשביתה עצמה) דילדלה את ההון המשפחתי, ואחרי מותו של הברון הרביעי ב-1949 המשפחה לא היתה מסוגלת לעמוד בתשלום מיסי הירושה וטירת פנרין עברה לרשות הנשיונל טראסט. אחת הסיבות לכך שהטראסט הסכים לקבל לידיו את הטירה הייתה אוצרות האומנות האדירים (מינוס הציור של רמברנדט) שהגיעו יחד עם הטירה ומוצגים בה עד היום.

הבלוג שלנו הופך להיות יותר ויותר פופולרי, ובכל פעם שאתם משתפים אתם נותנים לנו את הכוח להמשיך ולכתוב, אז תמשיכו ככה! אם אתם מחפשים עוד סיפורים שאולי החמצתם, הנה כמה סיפורים מוצלחים מהבלוג:

בימי הביניים אפילו ההורוסקופ שלך יכול היה לגרום לעונש מוות…

כשכל התיירים נוסעים לוורונה לפגוש את רומיאו ויוליה, אנחנו מציעים לכם לנסוע למקום האמיתי שבו הכל קרה…

את דיאנה ספנסר שהתחתנה עם הנסיך יורש העצר אתם בטח זוכרים, אבל האם יצא לכם לשמוע על דיאנה ספנסר שכמעט התחתנה עם יורש העצר?

מי אמר שבמאה ה-17 לא הייתה רפואה מתקדמת? הנה סיפורו של הרוזן שהחליט יום אחד לפתוח מרפאת פוריות בלונדון

מעוניינים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה? הפוסט הראשון נמצא כאן

מעוניינים לקרוא על כל הטירות שביקרנו בהן? כולן נמצאות באתר האנגלי שלנו

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*