אני מניח שרבים מהקוראים של הבלוג הזה הם גם צופים נלהבים של הסידרה “הכתר”, שמשודרת בנטפליקס. כמו שאתם יכולים להניח גם אישתי ואני נמצאים בחבורה הזו, ואנחנו בהחלט משתדלים למתוח את ההנאה הזו על כמה שיותר זמן (ולכן אנחנו צופים בכל יום בפרק אחד בלבד אז עוד לא סיימנו את העונה).

העונה הזו התחלתי להרגיש מעט מוזר בקשר לסידרה. תחושה מעיקה ולא נעימה שהתסריטאים של הסידרה לא רק שלוקחים לעצמם מספר חירויות נרחבות באופן שבו הם כותבים את הפרקים, אלא שהם גם מתחילים להכניס לסידרה אג’נדה מאוד מוגדרת. כמו שאתם יכולים להניח, אני לא היחיד שחש ככה, ואכן, הטלוויזיה המקומית עוסקת רבות בביקורות השונות של היסטוריונים ומומחים אודות חוסר הדיוקים של הסידרה.

יכול להיות שכל הויכוח הזה הוא אקדמי אם הסידרה הזו הייתה עוסקת בהנרי השמיני, אך מאחר וכמעט כל הדמויות בעונה הזו (למעט דיאנה ומרגרט) עדיין בחיים, ולחלק מהן (צ’רלס) עוד אמור להיות מתישהו טקס הכתרה, ללקיחת הצד הזו, ועוד בסידרה שהרבה אנשים תופסים ככמעט דוקומנטרית, יש משמעות מאוד מרחיקת לכת. בתור תסריטאי בעצמי (טוב, בהיסטוריה שלי) אני יכול להבין את הצורך בלספר סיפור טוב, אבל בתור חובב היסטוריה מאז ומעולם, אני מבין את החשיבות שבדיוק בפרטים.

אני לא רוצה לעשות לאף אחד ספויילרים מיותרים, אז אם לא צפיתם עדיין בעונה הנוכחית אולי כדאי שתדלגו על הפוסט הזה, אבל אם כן יצא לכם לצפות בכמה פרקים, אתם בוודאי מבחינים בנימה ביקורתית מאוד קשה על משפחת המלוכה שלא הייתה נוכחת בסידרה בעונות הקודמות. לעיתים התסריטאים כל כך מתאמצים לשלב את הביקורת שלהם בסיפור של הסידרה שהם בוחרים לשלב אותם ולהעצים אותם בסיפור עצמו.

לפני שנה, כשהעולם היה עוד נורמלי ביקרנו בארמון בקינגהם ביום ההולדת שלי, והצלחנו להתאכזב מהרדידות של הביקור בארמון ביחס למקומות אחרים שביקרנו בהם. בפוסט אודות הארמון סיפרתי לכם כמה סיפורים לא כל כך מוכרים אודות הארמון הזה, כמו למשל את הסיפור אודות מייקל פייגן שפרץ לארמון בקינגהאם פעמיים. אם צפיתם בפרק, אז אפשר לומר שהתסריטאים עשו עבודה נפלאה בלהראות את הניתוק בין בית המלוכה למשבר החברתי העמוק שיצרה ראש הממשלה מרגרט תאצ’ר כשהיא הפכה את בריטניה מחברה תעשייתית לחברה שמתמקדת בתחום השירותים. הויכוח על המהלכים של ראש הממשלה הזה עדיין מתנהל, אבל ברור שלמהלך הזה היו קורבנות, והתסריטאים של הסידרה ניסו להפוך את מייקל פייגן, צבעי פשוט מלונדון, לסוג של דמות פוליטית שניסתה להגיע למלכה על מנת להתריע בפניה על הנזק של המדיניות התאצ’ריסטית.

ראשת הממשלה תאצ’ר בעונה הרביעית של הכתר – האם בגללה פרץ פייגן לארמון?

מייקל פייגן הוא אנגלי ממעמד נמוך שנולד במזרח לונדון בשנת 48 ועדיין חי בעיר. בשנת 1982 הוא החליט שזה יהיה ממש נחמד לבקר בארמון בקינגהאם. הוא טיפס מעל החומה ואז על אחד המרזבים ו…הופה, הוא היה בפנים. האמת שזה לא היה בדיוק ככה. מייקל עצמו הסביר שהפעם הראשונה שבה הוא פרץ לארמון הייתה ביום שבו אישתו עזבה אותו. הוא היה מדוכא, שתה הרבה וחיפש חדר שירותים. הוא הביט בארמון והחליט שבטוח שיהיה שם חדר כזה, ולכן הוא פרץ אליו.

מייקל פייגן בסידרה – האם הוא פעיל פוליטי?
מייקל פייגן האמיתי בפוזה אופיינית

מייקל החל להסתובב במסדרונות ובין השאר הוא הצליח להבהיל חדרנית שמיד רצה לדווח לאנשי הביטחון שלא האמינו לה. מייקל המשיך לשוטט בחדרים. לפי הראיונות שנתן מאוחר יותר הוא סיפר שכמו בסיפור של זהבה ושלושת הדובים הוא ניסה לשבת על כל מיני כיסאות הכתר לראות מי מהם יותר נוח. אחר כך הוא המשיך לחפש שירותים. הוא ראה דלתות שעליהם היה כתוב החדר של דיאנה או החדר של צ’רלס, הוא גם נכנס לחדר שבו הנסיכה דיאנה שמרה מתנות שהתקבלו לרגל הולדתו של הנסיך וויליאם שנולד חודש לפני כן (ולא את חדר המתנות הרישמי של המלכה שבו לכאורה הוא שבר וואזה בסידרה). מה שהוא לא הצליח למצוא היה חדר שירותים. לבסוף הוא נכנס לחדר של צ’רלס שכמובן לא היה שם, ובחדר הזה הוא שתה מבקבוק היין הזול שהיה על המדף והוא הוסיף לכך ארוחה קלה של קרקרים וגבינת צ’דר לפני שהוא יצא מדלת אחורית שהובילה לגינה.

אנשי הביטחון של הארמון גילו את הבקבוק החצי ריק והבינו שהחדרנית לא שיקרה, אבל זה לא גרם להם להיות יותר עירניים כיון שחודש לאחר מכן מייקל שוב פרץ לארמון. שוב פעם, התסריטאים של הסידרה ניסו להפוך את הפריצה השנייה לסוג של אקט פוליטי שהשתלב ביום הניצחון של בריטניה במלחמת פוקלנד, אבל במציאות פייגן פרץ לארמון כמה שבועות לאחר מכן, ועד היום הוא לא יודע להסביר למה הוא עשה את זה. בראיון אחד הוא אפילו האשים את העובדה שהוא לקח מנה גדולה במיוחד של פטריות הזיה כמה שבועות קודם לכן ושהוא לא היה לגמרי בפוקוס, מה שבטוח, הוא לא היה עסוק במחאה פוליטית. לפני הפריצה השנייה הוא גם ביקר בפאב ושתה לא פחות מעשר מנות של וויסקי.

הפעם הוא הגיע מהגג, ומאחר והגג היה חלקלק, מייקל הסיר את נעליו וגרביו והשאיר אותם שם. הפעם מייקל הסתובב באיזור אחר לגמריי של הארמון ומצב הרוח שלו היה אחר לחלוטין. עלה לו רעיון לחתוך לעצמו את הוורידים מול העיניים של המלכה, ולכן הוא שבר מאפרה ולקח את הזכוכית איתו.

המלכה התעוררה באותו בוקר בשעה 7 ורבע בבוקר וגילתה גבר זר שיושב על קצה המיטה שלה. כמובן שהחדר של המלכה מוגן בשורה של אזעקות. חלקן לא פעלו, ואלו שכן עלו לא הטרידו את השומרים שהיו בטוחים שמדובר בתקלה (למרות שרק לפני חודש הם גילו שמישהו פרץ לארמון) בנוסף זה היה הזמן שבו אנשי הביטחון החליפו משמרות, ולכן שהמלכה לחצה על פעמון האזעקה אף אחד לא שמע אותה. לפי פייגן, בניגוד לחירות האומנותית של התסריטאים, הוא והמלכה לא ניהלו שום שיחה, ובמקום זה המלכה פשוט רצה החוצה בהיסטריה אל מחוץ לחדר, והוא עדיין זוכר את כפות רגליה הקטנות מטופפות על הריצפה בדרך אל הדלת החוצה.

לא נעים להתעורר בבוקר ולגלות אדם זר יושב על המיטה שלך

אתם בוודאי חושבים שמייקל קיבל עונש מאסר ארוך, נכון? ובכן בשנות ה-80 פריצה לארמון לא נחשבה לפשע מסוכן ומייקל הואשם אך ורק בגניבה (של בקבוק היין הלבן, כמובן), אבל מאחר והוא נשלח למחלקה פסיכאטרית לאבחון, האישומים נגדו הוסרו. מייקל יצא מהמחלקה כעבור כמה חודשים ומיד השתתף בהקלטה של גירסא חדשה לשיר god save the queen של הסקס פיסטולס יחד עם להקת הפאנק The Bollock Brothers . בשנת 2011 הופיע מייקל בסרט דוקומנטרי שביים בנקסי, צייר הגרפיטי הכי מפורסם והכי סודי בעולם. הסרט עסק באנשים שמתנהגים בצורה מוזרה בציבור…

כמובן שהסיפור של הפריצה הכפולה נחשב לאחד מכשלי האבטחה הכי חמורים בהיסטוריה של המלוכה הבריטית במאה ה-20, ובעקבותיו שונו נהלים רבים, וגם חוקק חוק חדש שהופך את הארמון לאתר רגיש, כך שאם מישהו יחשוב לחקות את מייקל היום, שיצפה לעונש הרבה יותר חמור.

פייגן האמיתי והמלכה הלא אמיתית

אני חייב להודות שהדמות של פייגן בפרק בכתר באמת יותר מעניינת מהמציאות, ואין ספק שהחיבור בין הפריצה שלו לארמון למלחמת פוקלנד והתסיסה החברתית באנגליה של אותה תקופה הוא אקט תסריטאי מבריק, אבל השאלה שעולה היא האם זה הוגן שתסריטאים ייקחו סידרה כל כך משמעותית בתקופה כל כך רגישה ויעוותו את האמת ההיסטורית כדי לספר סיפור יותר טוב? אני משאיר את השאלה הזו לכם. אתם מוזמנים לכתוב את ההערות שלכם בתחתית הפוסט. מעניין אותי לשמוע מה אתם חושבים וחושבות.

אם הקורונה לא ריפתה את ידיכם מלבקר באנגליה, כדאי שתדעו שארמון בקינגהם פתוח למבקרים מה- 20 ביולי בכל שנה למשך 60 ימים (אלא אם יש איזה אירוע רישמי שמחייב את סגירתו) מומלץ להזמין כרטיסים מראש וכדאי גם לדעת שהיציאה בסיום הסיור היא מאיזור אחר לגמרי (כרבע שעה הליכה מהמקום שבו נכנסים אל הארמון), אז לקחת גם את זה בחשבון.

אם אתם רוצים לקבל עדכון בכל פעם שאנחנו מוסיפים סיפורים או ביקורות בבלוג, אתם מוזמנים ללחוץ לייק ולקבל עדכונים דרך הפייסבוק. אם תלחצו כאן למטה (ולא בעמוד רודפי הטירות) על כפתור השיתוף, גם החברים שלכם יוכלו ליהנות…

מחפשים עוד סיפורים היסטוריים בבלוג שלי? הנה כמה שכדאי לכם לקרוא:

הכפפות של האיש הכי עשיר באנגליה – ג’יימס מוריסון מצא דרכים מאוד מקוריות להפוך להיות האיש הכי עשיר במדינה.

ליידי דיאנה הראשונה: הנסיכה מווילס לא היתה דיאנה ספנס הראשונה שמצאה את עצמה בנישואים ללא אהבה…

הברונית, ראש הממשלה הצייר ואוליבר טוויסט: משולש רומנטי שהסתבך, הגיע לעיתונות הארצית, ובסוף הוליד את אחת מהדמויות הכי פורסמות בספר של צ’רלד דיקנס

ג’ורג’ וורנון מחפש מזכירה, אבל שתהיה בת 13: מה קורה “שג’נטלמן” בן 58 שחי בנפרד מאישתו משתעמם ומחפש ריגושים?

לפתוח מרפאת פוריות במאה ה- 17: מה עושה רוזן כשהמלך מגרש אותו מחצר המלכות? מתחזה לרופא פוריות כדי “לרפא” נשים צעירות כמובן.

כשאדולף היטלר רוצה את הבית שלך: מחברת שהתגלתה בבונקר של היטלר חשפה את התוכניות של הנאצים לבריטניה אחרי הכיבוש כולל את המקום שאותו תכנן לקחת היטלר לעצמו…

הקללה של האישה הכי יפה באירלנד: שתי אחיות עניות מאירלנד הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולהפוך לסלביטאיות בקנה מידה ארצי, אז איך זה נגמר כל כך מהר וכל כך רע?

רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון

רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן

 

 

 

 

3 comments

  1. “האם זה הוגן שתסריטאים ייקחו סידרה כל כך משמעותית בתקופה כל כך רגישה ויעוותו את האמת ההיסטורית כדי לספר סיפור יותר טוב?” לא בטוחה שזה עיוות. כן בטוחה שזה חלק מאג’נדה סוציאליסטית שהיא גם נקודת מבט של היוצר על התקופה ועשה שימוש ביצירה שלו כדי להעביר ביקורת. קשה לומר מה היו המניעים של אותו פורץ, אפשר לומר שהמצב הנפשי שלו לא היה להיט ויש סיכוי לא קטן שלמדיניות הכלכלית הנוקשה של ת’אצ’ר היה קשר למצב הנפשי שלו- וגם אם לא- אז המצב הנפשי הלא מטופל שלו היה בהחלט קשור למדיניות הכלכלית של אשת הברזל, כי בראייה סוציאליסטית אולי היה לו פחות סיכוי להתפספס מול המערכת העיוורת והאטומה

    1. מחשבה מעניינת. הבעיה הגדולה היא שלא מדובר בסידרה שמספרת סיפור היסטורי מהמאה ה-16 אלא סיפור שרבות מהדמויות בו עדיין בחיים, ושאלת הלגיטימיות העתידית שלהן היא רלוונטית. בגלל שהסידרה משתמשת באירועים שהתרחשו במציאות ואז מתבלת אותם בתוספים תסריטאיים נוצר לדעתי החומר שממנו עשוי הפייק ניוז. ההשלכות של זה על אנשים ומוסדות קיימים יכולים להיות מרחיקי לכת. אי אפשר להסתתר תחת ההגנה של “אני רק מספר סיפור”.

  2. לצערי הרב שמתי לב שבסדרות שאמורות להיות כבכול הסטוריות הן אינן. לוקחים פרק הסטורי ומשפצים אותו ומי שלא קורא הסטוריה לומד על הסטוריה מזוייפת, פייק היסטוריה. צריך להות חוק נגד זה לא? אין הבדל בין במאי ותסריטאי לכל זב חוטם אחר שמפרסם דיסאינפורמציה בפרהסיה כמו פייסבוק ואחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*