בשבועות האחרונים אנחנו חוזרים אחורה אל הסיפורים הגדולים ביותר שנתקלנו בהם בבלוג. זה הוביל אותנו לבקר מחדש את מערכות היחסים הכי מוזרות שפגשנו בארמונות ובטירות (חלק א, חלק ב) ומשם התקדמנו אל המלכה של מערכות היחסים המוזרות – המלכה ויקטוריה.
הפוסט הקודם התמקד בצירוף הנסיבות המוזר שבו ויקטוריה נולדה והפכה להיות בתוך שנה מנסיכה שולית ליורשת העצר. ובפוסט הזה נמשיך לעסוק במערכות היחסים המוזרות שעיצבו את ויקטוריה, ויש שיאמרו שעיוותו את ויקטוריה, אתם תחליטו…
המקום הכי טוב לגלות בו את סיפור ילדותה של ויקטוריה חייב להיות ארמון קנזינגטון. היום מדובר בארמון להיט במיקום אטרקטיבי במרכז לונדון בליבו של פארק קנזינגטון, והוא עדיין ביתם של חלק מבני משפחת המלוכה החשובים יותר (וויליאם וקייט והילדים) והחשובים פחות (מי שמע על הנסיך מייקל מקנט?) אבל בתחילת המאה ה-19 זה עדיין היה חור חבוי יחסית, ואחד מהנמוכים ביותר “בשרשרת המזון” של הארמונות המלכותיים.
אם תבקרו בארמון תוכלו לקחת סיור מיוחד שעוקב אחרי סיפור חייה של ויקטוריה, אבל הסיפור עצמו צריך להתחיל במה שאפשר לכנות “אייר בי אנ בי” במחוז דבון בדרום אנגליה, במקום אליו עבר הדוכס מקנט עם אישתו וביתו התינוקת. לדוכס מקנט היו חובות עצומים, והמעבר לבית קיט מחוץ לעונה היתה הדרך שלו לנסות לחסוך כסף. התוצאה הטרגית של המעבר הייתה העובדה שהוא חטף דלקת ריאות ומת, כשהוא משאיר את אישתו והתינוקת לבדם.
יש מספר דרכים שבהן ניתן לספר את הסיפור של מה קרה אחר כך, ואני אנסה לנתב את הסיפור בינהן, ואתן לכם להחליט מי הגיבור ומי הנבל. אימא של ויקטוריה, הנסיכה הגרמניה שאת שמה צריך לבטא כי ויקטואר, הייתה אישה פשוטה עם חינוך בסיסי, היא נהגה לתאר את עצמה בתור “אווזה קשישה וטיפשה.” וכשהדוכס מקנט נפטר היא נותרה בודדה במדינה שהיא לא מכירה, לא דוברת את השפה שלה, בלי גרוש, ובלי תוכנית מוסדרת. חצר המלוכה, שהבינה את חשיבותה של ויקטוריה קיוותה לקבל את הנסיכה הצעירה לידיה על מנת להיות אחראים על חינוכה, ואולי הם אפילו קיוו שאימא שלה תחליט לחזור לגרמניה “לעולם שהיא מכירה”, אבל הדברים התנהלו אחרת.
לואקום שנוצר עם המוות של אבא של ויקטוריה נכנס ג’ון קונרוי ששירת עם אבא של ויקטוריה בצבא הבריטי. קונרוי היה אדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות (משהו מאוד לא מכובד בעיני האריסטוקרטיה הויקטוריאנית כמובן), והוא זיהה מיד את ההזדמנות הגדולה שניצבת בפניו. דוד של ויקטוריה, המלך וויליאם הרביעי, היה שיכור מזדקן, אם הוא ימות לפני שהנסיכה תהיה בת 18, היא תצטרך למלוך באמצעות עוצר, וזו אמורה להיות אימא שלה, אישה קלה להשפעה. במילים אחרות, קונרוי ראה את המסלול שייקח אותו להיות המלך של בריטניה, וזה היה מסלול מפתה מכדי לוותר עליו.
תפקידו הרישמי היה המזכיר של הדוכסית מקנט, אבל בפועל קונרוי השתלט על הדוכסית וביתה, והתחיל ליישם את התוכנית שלו. הוא הצליח להשיג הלוואה לדוכסית המרוששת והעביר את המשפחה חזרה לארמון קנזינגטון. שם בארמון הוא בנה שיטה חדשה שעל פיה הנסיכה תגדל ותתחנך, לשיטה הזו קראו “שיטת קנזינגטון”.
יכול להיות שראיתם סרטים או איזו סידרה שעוסקת בחייה של ויקטוריה, אז אתם כבר שמעתם דבר או שניים על השיטה הלא שיגרתית הזו. אבל, כמו שכבר אמרתי, אני מנסה לספר את הסיפור הזה דרך כל הזוויות האפשריות, ולכן ננסה להבין מה ניסה קונרוי לעשות. הרעיון של קונרוי היה מורכב משני חלקים עיקריים. החלק הראשון ואולי זה שקל לנו יותר להבין היה שויקטוריה תיגדל הרחק מחצר המלוכה של הדוד שלה וויליאם שהיה מאוד לא פופולרי. הרעיון של קונרוי היה שויקטוריה תיתפס בתור “התחלה חדשה” ולא בתור עוד חוליה בשרשרת של ג’ורג’ וויליאם הרביעיים. החלק השני של התוכנית, שהיה קצת פחות “חיובי” היה לשעבד את הנסיכה ולשלוט בכל אלמנט בחיים שלה כדי שבסופו של יום, כשהיא תהפוך למלכה, הוא יהפוך לאיש החזק שמאחריה. ולכן חוקי “שיטת קנזינגטון” כללו סעיפים כמו שאסור היה לנסיכה לרדת במדרגות בלי לתת יד למבוגר (חוק שנמשך עד ליום שבו היא הוכתרה למלכה), אסור היה לה לישון לבד בחדר, היא לא הייתה יכולה לבחור מה היא תאכל, ואסור היה לה לאכול קינוחים ומתוקים. מדי יום היא הייתה חייבת לכתוב ביומן שלה את כל מה שעבר עליה ואת כל המחשבות שלה. היומן הזה כמובן לא היה סודי, והוא ואימא שלה קראו אותו כל הזמן. לויקטוריה אסור היה להיפגש עם כל אדם מחוץ “לשיטה” בלי מישהו שיפקח עליה. אסור היה לה לצאת מארמון קנזינגטון אלא לביקורים מוגדרים ומתוכננים על ידי קונרוי. ויקטוריה הייתה צריכה לצאת הרבה לגני הארמון ולהתאמן באוויר הפתוח, זה היה משהו שנשאר איתה עד הסוף, ושנים רבות אחרי כן היא הייתה מתעקשת להשאיר חלונות פתוחים מה שגרם למשרתים לרעוד מקור לא אחת.
ויקטוריה גדלה לבד. הילדים היחידים שהיא יכולה הייתה לשחק איתם כללו את הבת של קונרוי, ואת אחותה למחצה (אימא שלה כבר הייתה הרי נשואה קודם) שהייתה מבוגרת ממנה ב- 12 שנים. היום ארמון קנזינגטון נראה לנו נוצץ ומודרני, אבל באותה תקופה הארמון היה הרוס ומזוהם, למעשה כששאלו את ויקטוריה מה היא רוצה לקבל ליום ההולדת שלה היא ביקשה שינקו את החלונות של החדר שלה כדי שהיא תוכל לראות את הגינה.
הדוד של ויקטוריה שנא את קונרוי ואת הדוכסית מקנט. הוא החליט שמשימת חייו תהיה לא למות עד שויקטוריה תהיה בת 18, וככל שנקפו השנים, כך גדלה חרדתו של קונרוי מפני הסכנה שאולי הוא יצליח להגשים את השאיפה שלו. למרות שיטת קנזינגטון, ויקטוריה התבררה כנערה קשוחה שלא מוכנה להיכנע לרצונותיו של קונרוי כמו אימא שלה הדוכסית. זה הוביל את קונרוי לעשות צעד ממש קיצוני. ב- 1835 ויקטוריה בת 16 סבלה ממחלה כלשהי. קונרוי החליט לנסות לנצל את העובדה שויקטוריה הייתה חלושה וחולה ולהחתים אותה על מסמך שהופך אותו למזכיר האישי שלה ואת אימא שלה להיות העוצרת שלה לא עד גיל 18 כמקובל אלא עד גיל 21. ויקטוריה הייתה חלשה וכנראה שגם סבלה מהזיות, אבל היא עדיין לא הסכימה לחתום על המסמך.
הסוף של הסיפור ידוע. וויליאם הרביעי הצליח להגשים את משאלתו, הוא חי עד לאחרי יום ההולדת ה- 18 של ויקטוריה, מה שהפך אותה למלכה בזכות עצמה ללא צורך בעוצר. ההחלטות הראשונות של ויקטוריה היו לעלות במדרגות לבד, לעזוב מיידית את קנזינגטון ולעבור לבאקינגהאם, ולא לאפשר לקונרוי ואימא שלה להתקרב אליה יותר. בנוסף היא שינתה את השם שלה, כשהיא נולדה היא נקראה אלקסנדרינה ויקטוריה, וכשהיא גדלה היא נקראה “דרינה” אבל מהרגע שהיא הפכה להיות מלכה היא השילה את השם הישן שלה, ונולדה מחדש בתור המלכה ויקטוריה.
לקח לויקטוריה הרבה שנים “לסלוח” לאימא שלה על האופן שבו גדלה, אבל בערוב ימיה היא הודתה שאימא שלה אהבה אותה מאוד וניסתה לעשות את מה שהיא חשבה שיהיה נכון עבורה.
אם אתם חושבים שאחרי ילדות כזו ויקטוריה הייתה מסוגלת להתעלות ולבנות לעצמה מערכות יחסים נורמליות תחשבו שוב, בפוסט הבא אנחנו עוברים לפרק הבא בחיים של המלכה, ולמערכה היחסים המוזרה שלה ושל אלברט…
