מבנים יכולים לשנות שם, לשנות צורה ואפילו לשנות תפקידף ואין מקום מוצלח יותר מהעיירות וולמר ודיל (Walmer and Deak) שבחבל קנט בכדי לראות את האבולוציה הזו. שני קילומטרים בלבד מבדילים בין הטירה של דיל לטירה של וולמר, אבל מכל בחינה אחרת מדובר במליוני קילומטרים.
זה לא תמיד היה המקרה, עד למלחמת העולם השנייה, שתי הטירות התפתחו יחסית באותה צורה. הן החלו את חייהן כמבצרי ארטיליריה בתקופתו של המלך הנרי השמיני. המלך חובב הנישואין חשש מפלישה אירופאית, והקים מערכת של ביצורי חוף שנודעה בכינוי “החומה הסינית של אנגליה”. שתי הטירות לא ראו כמעט אקשן למעט אפיזודה אחת במלחמת האזרחים האנגלית, והחל מהמאה ה-18 הן החלו לעבור טרנספורמציה ממבצרי ארטליריה קרים ומדכאים לטירות נופש מפנקות עבור אלו שהמלכים ההנוברים חפצו ביקרם, אבל לטירת וולמר היה יתרון עצום לגבי טירת דיל, כיון שהיא הפכה להיות הבית של מי שנשא בתפקיד “The Lord Warden of The Cinque Ports” או במילים אחרות, מי שהיה אחראי על מערך ההגנה של החוף הדרומי באנגליה. התפקיד הזה נולד במאה ה-12 ועבר מספר גלגולים, וגם מספר טירות. במשך מאות שנים מי שנשאו בתפקיד חיו בטירת דובר הענקית, אבל במאה ה-18 הטירה כבר לא הייתה מקום נוח למחייה, וטירת וולמר ששכנה ממש על קו החוף קסמה הרבה יותר (וגם לא היתה ממש סכנת פלישה לעסוק בה).
עם השנים, התפקיד הזה הפך להיות סימלי מבחינת המשמעות הצבאית שלו, אבל לא מבחינת הפינוקים שמאחריו. מי שהחזיקו בו זכו במשכורת נדיבה על חשבון המדינה, ובמגורים מרהיבים בטירת וולמר “בריביירה של קנט”. מה הפלא שהביקוש לתפקיד הזה היה עצום, ובין השאר זכו למלא אותו הדוכס מוולינגטון (האיש שהביס את נפוליאון) שזכה בתפקיד ב- 1829 והחזיק בו עד 1852 (למעשה הוא מת בטירה, אז אם אתם עושים בה סיאנס ופתאום מופיע קצין בדרגה גבוהה במיוחד, אז שתדעו מי זה יכול להיות). סלבריטאי היסטורי אחר שהחזיק בתפקיד היה ווינסטון צ’רצ’יל (שכיהן בו בין השנים 1941-1965 מה שאומר שחלק מהפיקוד שלו על הצבא במהלך מלחמת העולם השנייה נערך מהטירה), ואפילו המלכה האם, האימא של המלכה אליזבת “שפיקדה” על הטירה בין השנים 1978 ל-2002. כמו שאתם יכולים לנחש, מהמצר הארטילרי לא נותר הרבה זכר, והטירה והאיזורים שסביבה עברו טרנספורמציה מלאה.
אבל הסיפור שלנו היום עוסק בדמות אחרת, מרתק ושנויה במחלוקת. הוא היה המפקד של הטירה בין השנים 1913 ל-1934, שמו היה וויליאם לייגון, הרוזן השביעי מביושמפ.
הרוזן היה אחד ממנהיגי המפלגה הליברלית בבריטניה, וחביבו של המלך ג’ורג’ החמישי. הוא אפילו זכה לשאת את “חרב הממלכה” בטקס ההכתרה של המלך. הוא נשא בשורה של תפקידים בחצר המלוכה של המלך, ובין תפקידיו הרבים הוא גם היה המושל של דרום מזרח אוסטרליה. הרוזן היה איש מקסים ופופולרי, אבל הייתה בעיה אחת, סוד שהיה ידוע להרבה מאוד אנשים – הוא היה הומוסקסואל.
נכון, אנחנו לא עוסקים בהיסטוריה עתיקה בפוסט הזה, אבל החברה הבריטית של תחילת המאה ה-20 שונה בכל כך הרבה בחינות לחברה שאנחנו חיים בה היום, הומוסקסואליות הייתה בה עבירה פלילית, ולמעשה היא הפסיקה להיות כזו בבריטניה באופן רישמי בשנת 1967. אבל זו הייתה בעיה רק אם הוציאו אותך מהארון באופן רישמי. הרוזן עצמו היה נשוי ואב ללא פחות משיבעה ילדים, כך שהוא הצליח לחיות את חייו הכפולים יחסית בקלות (במיוחד שחיי הנישואים של המעמד הגבוה באותה תקופה, כללו קשר רופף בלבד ומעט מאוד מגע).
הרבה אנשים ידעו, או חשדו בנטיותיו המיניות של הרוזן, אבל רק אחד מהם רצה לחשוף אותו. קראו לו, יו גרוסבנור, הדוכס השני מווסטמיניסטר, אחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם, והגיס של הרוזן.
גרוסבנור היה בדיוק ההפך מהרוזן הפופולרי. למרות העושר העצום שלו, הוא היה שיכור גס רוח, בלי תפקיד משמעותי אחד בניהול הממלכה (כמובן שהוא ישב בבית הלורדים בזכות התואר שלו, אבל זהו בערך). גרוסבנור היה איש נורא שהיה נשוי לא פחות מארבע פעמים. אישתו השלישית עזבה אותו אחרי שהוא הכריח את בנם היחיד לצאת איתו לציד בזמן שהילד היה חולה, מה שהוביל למותו. הדוכס שנא את וויליאם לייגון, והחליט להתחיל לאסוף עליו מידע על מנת להוציא אותו מהארון.
בשנת 1913, כשהמלך ג’ורג’ מינה את לייגון לתפקיד הנחשק שהעניק לו את טירת וולמר, הרוזן השקיע בשיפוץ של הטירה על מנת להפוך אותה לבית נופש משפחתי שאליו הוא לקח את שיבעת ילדיו בסופי שבוע שמשיים. אבל לטירה היה עוד שימוש באותה תקופה. הרוזן היה מגיע אליה לבדו גם באמצע השבוע, ביחד עם ידידים נוספים, והיה עורך בה מסיבות אורגיה פרועות. בני דייגים באיזור ידעו שהם תמיד יהיה מוזמנים למסיבות האלו, אם הם רק “ישתפו פעולה”.
כמו שאתם מבינים, זה לא היה קשה לאסוף מידע על הרוזן, וזה אפילו הפך קל יותר בשנת 1930 כשהרוזן יצא למסע לאוסטרליה השימשית מתוקף תפקידו. הרוזן בן ה-58 נסע עם חבר פרלמנט נוסף, ועם המשרת האישי בן ה-19 שהיה גם המאהב שלו. השמש האוסטרלית, והמרחק מאנגליה גרמו לרוזן להפר כמעט את כל כללי הסודיות שאפיינו את חייו עד כה. האוסטרלים המארחים כל כך נבהלו מגילויי החיבה בין הרוזן והמשרת, עד שהם הכריחו את הרוזן להשאיר את המשרת מאחור בכמה מהנסיעות שנערכו באותה שליחות. הרוזן לא ידע זאת, אבל באותה נסיעה עקבו אחריו גם מספר בלשים מטעם הגיס שלו, שאספו מידע והוכחות, וכשהרוזן חזר לאנגליה ב- 1931 היה לדוכס מווסטמיניסטר כל מה שהוא היה צריך בשביל להוציא אותו מהארון.
המלך ג’ורג’ היה כל כך מזועזע שהוא נחשף לכל החומרים על הרוזן. הוא הכריז בפומבי שהוא היה בטוח שאנשים כמו לייגון היו צריכים להרוג את עצמם, והעביר לרוזן אולטימטום. יש לך יום אחד לעזוב את אנגליה או שתיאסר. מי שמאוד הופתעה מכל המאורעות הייתה אישתו של הרוזן. היא הייתה אישה תמימה מאוד שלא ידעה אפילו מהי הומוסקסואליות, וכשסיפרו לה על הנטייה המינית של בעלה היא חשבה בתחילה שמדובר בסוג של כלי נגינה. בהשפעת אחיה היא עזבה את האחוזה של הזוג, וחזרה לבית המשפחה שלה תוך שהיא מגישה בקשה לגירושים. לייגון המבוהל אסף את חפציו ונמלט לייבשת, לא לפני שהוא לקח איתו גם כמות הגונה של גלולות שינה. הדוכס מווסטמיניסטר חגג את נצחונו ושלח ללייגון מכתב קצר:
‘’Dear Bugger-in-law, you got what you deserved. Yours, Westminster”.
היעד הראשון של הרוזן היתה עיירת מרפא בגרמניה, שבה הוא תכנן להוציא לפועל את ההתאבדות שלו. בערב הראשון שלו הוא הזמין לחדר בקבוק יין שאיתו הוא תכנן לבלוע את הכדורים, ואולם הרופא של המלון שבו הוא התארח חשד בכוונות של הרוזן והתערב בזמן. שיבעת הילדים של הרוזן החליטו לצאת לפעולה. כולם בחרו בצד של אביהם, ומלבד אחד כולם גם ניתקו את יחסיהם עם אימם. הם התארגנו בתורות לשהות עם האב באירופה על מנת להבטיח שהוא לא ינסה להתאבד בשנית. מי שבילה איתו הכי הרבה זמן היה בנו הבכור של הרוזן, יו לייגון, שהיה אף הוא הומוסקסואל. בניגוד לאביו, יו היה דמות מאוד רדופה בשל הנטייה המינית שלו. הוא מעולם לא הצליח להתמודד איתה כמו שצריך, והאב ניסה לעזור לו בכל דרך. הקשר בינהם היה עמוק ומיוחד והם טיילו יחדיו מסביב לעולם כולל לוונציה וסן פרנסיסקו, אבל בשנת 1936 הבן עבר תאונה ונהרג.
וויליאם לייגון שבור הלב החליט שהוא לא יכול להיעדר מההלוויה של בנו. הוא הגיע לאנגליה בחשאי, ודאג להעמיד מטוס בהיכון ליד בית הלוויות למקרה שיבואו לעצור אותו אבל זה לא היה נחוץ. המלך ג’ורג’ החמישי מת באותה שנה, ובנו לא שש לצאת למלחמה ברוזן המזדקן והוא ביטל את צו המעצר נגדו.
לייגון חזר לאחוזה המשפחתית שלו, ומיד דאג לתקן את כל הפורטרטים המשפחתיים ולצייר את אישתו החוצה מהם. לאחר מכן הוא זרק את הפסל שלה לאגם שם הוא מונח עד היום…הרוזן נפטר בשנת 1938, ואולם חזר לחיים בשנת 1945, טוב… לא בדיוק חזר לחיים, אבל חייו הלא שיגרתיים ומערכת היחסים המיוחדת שלו עם בנו העניקו השראה לסופר אוולין וואו שכתב את רב המכר “Bridshead revisited” על לורד מיצ’מן. רב המכר הזה הפך ב- 1980 לסידרה האנגלית הנצפית ביותר בעולם בכיכובו של ג’רמי איירונס. הסידרה הפכה גם לסרט בשנת 2008 גם הסרט וגם הסידרה מיקמו את העלילה בטירת הווארד המדהימה מיורקשייר שעד היום זוכה לעשרות אלפי מבקרים ממעריצים בזכותה.
טירת וולמר עדיין לא סיימה את תפקידה בבלוג שלנו, ובשבוע הבא נעסוק בעוד דמות מרתקת שחיה בה.
