אחד מהדברים שמושכים מבקרים לטירות הוא החיבור שלהן לדמויות היסטוריות מפורסמות. טירת בולטו ביורקשייר, לדוגמא, מפרסמת את עצמה בתור המקום שבו נכלאה מרי מלכת הסקוטים (ושם גם טוענים שהרוח שלה רודפת את המקום) למרות שמרי בילתה שם מספר חודשים בלבד, מתוך 18 שנות שבי באנגליה. וטירת היבר עושה את אותו דבר עם אן בולין, לפי ההיגיון הזה טירת וולמר הייתה צריכה להיות אטרקציית תיירות מטורפת. אחרי הכל מלכה אחת ושלושה ראשי ממשלה חיו בה, אחד אפילו מת בה.
ואכן, טירת וולמר היא מקום שמדהים לבקר בו, וכשעורכים בה סיור, אכן יש הרבה מאוד התייחסות “לסלבריטיז” שקראו לה בית, אבל אחד מהם (ולא קוראים לו צ’רצ’יל) זוכה בה ליותר סיפורים ואיזכורים מכולם, אולי בזכות העובדה שהוא היה הדוכס הגדול?
ארתור וולסלי (נולד בתור ארתור ווסלי) לא היה אמור להגיע רחוק. הוא היה הבן החמישי של הרוזן הראשון ממורניגטון, מה שאומר שהתואר והכסף המשפחתי היו רחוקים ממנו. בנוסף הוא נולד בדבלין הרחוקה, מה שאומר שהוא היה בעצם אירי. וולסלי מאוד לא אהב את העובדה הזו, ומכאן הגיע האימרה שלו – אם אתה נולד באורווה, זה לא אומר שאתה חייב להיות סוס. אני בטוח שזה לא יפתיע אתכם אם אני אספר לכם שהוא לא כל כך אהוד בקרב האירים אפילו היום.
למציאות יש מסלול משלה לקידום. ארתור שבמקרה הכי טוב היה אמור להיות רוזן (אם ארבעה אחים היו מתים לפניו), לא סיים רק בתור רוזן אלא דוכס, ולמעשה התואר המלא שלו כלל גם את התואר הנסיך מווטרלו, הדוכס מויקטוריה ומצ’יואדד רודריגו, המרקיז מדורו מטורה וודרה והרוזן מטלוורה, וכמו שהשם שלו מרמז, את התארים שלו וולסלי קיבל בזכות נצחונותיו הצבאיים. הדוכס נלחם בשישים קרבות ולא הפסיד באף אחד מהם (למעשה בחלק הוא היה אמור להפסיד, אבל הוא ידע גם מתי לסגת, ולכן הוא מעולם לא הפסיד בפועל). אם אתם רוצים ללמוד באמת על מסלול הקידום של וולסלי, הדרך הכי ציורית לעשות את זה (כמוני) היא לקרוא את סידרת הספרים של ברנרד קורנוול, על החייל שארפ, שמתחיל את הקריירה הצבאית שלו בהודו כחייל מן המניין ביחידה של וולסלי, ומצליח איכשהו נגד כל הסיכויים לטפס ולהפוך להיות הקצין שארתור וולסלי נוטה לשלוח למשימות המיוחדות שלו (סוג של פורסט גאמפ של תחילת המאה ה-19). דרך הספרים של קורנוול תוכלו לגלות את כל הקרבות של הדוכס, כיון שהסופר עשה על כך אחד ואחד מהם תחקיר רציני. אם אין לכן כוח לקרוא אותם באנגלית, נסו למצוא את סידרת סרטי הטלוויזיה שהפיקה ITV בין השנים 1993-1997. בתפקיד שארפ תמצאו את שון בין (נד סטארק ממשחקי הכס), ואילו את ארתור וולסלי משחק שחקן פחות מפורסם בשם יו פרייזר.
את הקריירה הצבאית שלו הוא החל בהודו אחרי שהוא לווה כסף מאח שלו על מנת לקנות דרגה. זה נשמע קצת הזוי, אבל זה היה הנוהג בצבא הבריטי באותה תקופה. למעשה כמעט כל הקידום הצבאי של אותה תקופה היה כלכלי, או אם קצין בכיר יותר ביחידה שלך מת בתפקיד והיית צריך להחליף אותו. האפשרות להפוך מחייל פשוט לקצין הייתה נדירה, כיון שהקצינים הגיעו ממעמד אחד, והחיילים הפשוטים ממעמד אחר, וכמו שאתם יודעים, המעמדות לא אהבו להתערבב… מצד שני זה אומר שהיו די הרבה קצינים איומים בצבא הבריטי.
רוב העולם זוכר לוולסלי בעיקר את הניצחון הגדול (והאחרון בקריירה שלו) על נפוליאון בקרב ווטרלו. מה שאולי לא ידעתם הוא שהקרב בכלל התנהל ליד ווטרלו ולא במקום עצמו, והסיבה לשם הקרב נובעת מהמנהג של וולסלי לקרוא לקרבות שלו בהתאם למקום שבהם הוא ישן בלילה שלפני הקרב עצמו. נפוליאון לא החזיק יותר מדי מוולסלי כשהוא התחיל להילחם בו כמה שנים קודם לכן, אבל אין ספק שלוולסלי היה סוג של “אובססיה” לקיסר הצרפתי. אם תבקרו בבית של וולסלי תגלו שם פסל שיש עצום של הקיסר, שהוזמן על ידי נפוליאון עצמו, והגיע לידי וולסלי בזכות הניצחון הגדול.
אבל זה לא סוף האובססיה של הדוכס, כי בחדר השינה של וולסלי הייתה תלויה תמונה אירוטית של אחותו של נפוליאון, והדוכס הצליח לנהל רומנים עם לא פחות משתיים מהמאהבות של נפוליאון. הצרפתים גם, כמובן, לא אהבו את וולסלי. כמה שנים אחרי ווטרלו הוא הוזמן לנשף בוינה. כמה מהאורחים היו גנרלים לשעבר בצבא הצרפתי, וכשהם גילו שארתור נכנס לחדר הם פשוט סובבו אליו את הגב בגסות והסתלקו. המארחת הייתה מאוד נבוכה, אבל הדוכס רק חייך ואמר שזו לא הפעם הראשונה שהוא רואה להם את הגב… (אי אפשר להתכחש לכך שהיה לו חוש הומור).
הניצחון הגדול שלו על נפוליאון הקנה לדוכס תהילה כלל עולמית, וגם זיכה אותו בפרס מיוחד (לא תואר הדוכסות כמו שהרבה אנשים חושבים, את התואר הזה הוא קיבל אחרי הניצחון שלו בטולוז) – הפרלמנט החליט להעניק לו סכום כסף עצום לבנות לעצמו אחוזה. זה היה מהלך דומה למה שהתרחש מאה שנים קודם לכן לג’ון צ’רצ’יל שניצח את קרב בלנהיים וקיבל מהמלכה אן את הסכום לבנות לעצמו את ארמון בלנהיים שבו נולד מאוחר יותר ווינסטון צ’רצ’יל. ארתור וולסלי החליט לעשות משהו שונה. אחיו הבכור היורש של התואר המשפחתי היה על סף פשיטת רגל אחרי שהשקיע יותר מדי כסף באחוזה שלו “בית אפסלי” שנמצא בפינה של הייד פארק. וולסלי קנה מאחיו בסכום מופרז את הבית והציל אותו כלכלית, והשקיע את שאר הכסף בהגדלה ושיפוץ שלו והפיכתו לסוג של מוזיאון לתהילת הדוכס (תוכלו למצוא בבית הזה את הפסל של נפוליאון לצד כל המתנות האחרות שהוא קיבל בזכות נצחונותיו)
אבל לא הכל היה זוהר בחיים של הדוכס. לדוכס הייתה חיבה גדולה למוזיקה, אבל את הכינור האהוב עליו הוא שרף אחרי שהצעת הנישואין שלו לאהובתו קיטי פקנהאם נדחתה על ידי האח שלה שהיה הרוזן מלונגפורד. ארתור חזר זועף לשדה הקרב ובזכות סידרת נצחונות זכה לעושר ולתואר משלו ועשר שנים לאחר מכן הוא חזר לאנגליה וביקש את ידה של פקנהאם שנית. הפעם ההצעה שלו לא נדחתה, אבל נידמה שוולסלי בעיקר רצה להוכיח משהו למישהו, וכבר לא באמת אהב את קיטי. העשור שבהם נפרדו (ובו היא לא התחתנה) כנראה שלא עשה לה טוב, כי ארתור קבע מיד “שקיטי התכערה”. הנישואין היו לא מוצלחים בעליל, והדוכס החל להתרכז יותר במציאת מאהבות (גם אם ברזומה שלהם לא היה קיסר בשם נפוליאון).
לא רק הנישואין שלו היו לא כל כך מוצלחים, הרעיון של לקחת גנרל ולשלוח אותו לרוץ לתפקיד ראש הממשלה, הוא לא בהכרח רעיון של השמאל הישראלי. הדוכס השתלב בממשל הטורי, וב- 1828 מונה לראש הממשלה הלא חליפי. ההצלחה של הדוכס בשדה הקרב לא היתרגמה בהכרח להצלחה פוליטית. הדוכס אמר פעם שהוא לא מצליח להבין פוליטיקאים, הוא נותן להם את ההוראות, ואז הם רוצים להתחיל לדבר עליהן… הממשלה שלו נחשבה לממשלה די דכאנית, והיא הובילה למהומות די רציניות, שהתרכזו לא אחת מול בית ראש הממשלה. אחרי כמה פעמים ששברו לו חלונות במהומות. הדוכס הקיף את הבית שלו בגדר ברזל גבוהה. לנו יש גם סוג של חשבון איתו, למרות שהדוכס כראש ממשלה קידם חוקים שאיפשרו שוויון זכויות לקתולים, כשהגיע חוק שהיה אמור לתת שוויון זכויות ליהודים, הוא לא הסכים לקדם אותו, והחוק נפל.
לרשימת הפרסים והמתנות של הדוכס נוספה בשנת 1829 טירת וולמר. הדוכס מונה להיות “המפקד של חמשת הנמלים” תואר מהמאה ה-12 שהעניק לנושא שלו גם משכורת שמנה, וגם מגורים בטירה על שפת הים. כמו רבים “מהמפקדים” האחרים, גם הדוכס השתמש בטירה בעיקר כבית נופש לסופי שבוע. המתנה הזו הייתה כה נחשקת עד שלמרות שהדוכס פרש מפוליטיקה ב- 1846, הוא לא וויתר על התפקיד של “מפקד חמשת הנמלים” והוא המשיך להחזיק בו עד לרגע מותו. למעשה, הוא מת באחד החדרים של טירת וולמר.
השנים האחרונות של ארתור וולסלי החזירו לו חלק מהפופולריות ההיסטורית שלו, ואנחנו זוכרים אותו עד היום בזכות המגפיים שלו (עד היום באנגליה השם של מגפיים הוא “ווליז” שמגיע מתוך השם וולינגטון), בזכות הבקר שלו (לא ברור אם אי פעם יצא לו לאכול ביף וולינגטון). עיר הבירה של ניו זילנד קרויה על שמו, וכמובן שלמעלה ממאה פאבים שונים באנגליה. אבל לא כולם מהללים את הדוכס… בעיר גלזגו נמצא פסל של הדוכס על סוסו האהוב “קופנהגן”. משנת 1980 התפתח בעיר מנהג שבאישון לילה אלמונים מטפסים על הפסל ומניחים לו על הראש קונוס. העיריה מסלקת את הקונוס, אבל זה אף פעם לא מחזיק יותר מדי זמן, ועד היום מעריכים שבכל שנה עלות “ההסרה” של הקונוסים מהראש של הדוכס מוולינגטון עולה על עשרת אלפים פאונד. הנה כמה דוגמאות נבחרות:
אם מתחשק לכם לקרוא עוד קצת על קרבות ועל גנרלים, אני ממליץ לכם לקרוא את הסיפור שלי על הסגן של וולינגטון בקרב ווטרלו (שכמה שנים קודם לכן ברח עם גיסתו של הדוכס) הוא הי, המרקיז מאנגלסי והוא טבע את הביטוי “רגל אחת בקבר” שבו אנחנו משתמשים עד היום…
