מספרים שכשהמלך ג’ורג’ השני הגיע לבקר בבלנהיים בפעם הראשונה, הוא הסתכל על הבניין בצער מהול בקינאה ואמר למלכה שלנו “לנו אין שום דבר דומה לזה”. אני חושב שכל בן משפחת מלוכה שיגיע למקום היום יחשוב בדיוק אותו דבר. ארמון בלנהיים עונה בקלות על ההגדרה ארמון, והוא בהחלט אחד המקומות הכי מרשימים שביקרנו בהם באנגליה.
למרבה המזל, ארמון בלנהיים פתוח למבקרים כל השנה, והוא מצוי במרחק של קצת פחות משעה מאיתנו, מה שאפשר לנו לבקר בו חמש או שש פעמים, וכנראה שעוד נמשיך לבקר בו כי הוא אחד משלושת המקומות (עד עכשיו) שזכו באתר האנגלי שלנו לשלושה כוכבים (טירת סודלי זכתה ב- 2).
הרעיון של הכוכבים נולד אחרי שביקרנו במספר מקומות והתחלנו להבין שיש פער מאוד רציני באיכות הביקור בין טירה לטירה, כשהפער לא קשור בהכרח לחשיבות ההיסטורית של הטירות, אלא לאופן שבו הן מנוהלות. יש טירות למשל בצפון ווילס שנחשבות לאתרי מורשת עולמית, אבל הארגון שמנהל אותן עושה עבודה כל כך לא מרשימה, שמשך הביקור בכל אחת מהן הוא פחות מחצי שעה. כתוצאה מהחוויות השונות שחווינו החלטנו לאמץ את תפיסת הכוכבים של מדריך המסעדות של מישלן.
אם לא עקבתם אחרי המדריך הזה, מה שצריך לדעת הוא שרק עשרה אחוזים מכלל המסעדות שנמצאות במדריך מישלן מחזיקות בכוכבים, שאר המסעדות המומלצות שייכות לדרגות וקבוצות איכות שונות. מטרת הכוכבים במישלן היא לעזור לסועדים להחליט כמה שווה להתאמץ כדי לבקר במסעדה מסוימת. אם יש לה כוכב אחד, אז שווה להתאמץ ולאכול בה כשאתה באזור. אם יש לה שני כוכבים, שווה לעשות עיקוף מהמסלול המתוכנן שלכם רק בכדי לבקר בה, ואם יש לה שלושה כוכבים, שווה לתכנן עבורה נסיעה מיוחדת, ולא משנה מה המרחק… אנחנו אימצנו את השיטה של מישלן לגבי הטירות והאחוזות, ולדעתי היא אפילו יותר חשובה למבקרים שבאים מרחוק (כמו תיירים מישראל) כיון שיש מקומות באי הזה שפשוט חבל להחמיץ, וארמון בלנהיים הוא אחד מהם. אם אתם רוצים לגלות אילו טירות קיבלו אצלנו כוכבים אתם מוזמנים לקפוץ לאתר האנגלי שלנו כיון שהן פשוט מסומנות בצורה מיוחדת.
אם השם של המקום לא נשמע לכם אנגלי, אז אתם צודקים. השם של המקום נגזר משמו של קרב שנערך ב- 13 באוגוסט (תאריך מאוד חשוב, כי זה יום ההולדת שלי) בשנת 1704 (הרבה לפני יום ההולדת האישי שלי). הקרב נערך אמנם ליד עיירה בבוואריה, אבל הוא דווקא היה חלק מלחמה שזכתה לשם “מלחמת הירושה הספרדית”. במסגרת הקרב נלחמה קואליציה אירופית בראשות הבריטים כנגד הצבא הצרפתי שהיה נחשב באותו הזמן לבלתי מנוצח. המפקד האנגלי באותו הקרב היה ג’ון צ’רצ’יל, שהוא אכן הסבא של הסבא של… ובמהלך הקרב הוא הביס את הצרפתים ואפילו שבה את הרמטכ”ל שלהם (הרמטכ”ל הצרפתי הועבר לאנגליה, ובילה בה כמה שנים עד שנערכה עיסקת חילופי שבויים, בזמן הזה הוא הספיק ללמד את האנגלים כמה טריקים ביסודות הבישול הצרפתי והוא הכיר למטבח האנגלי את הסלרי…). הניצחון הזה היה כל כך חשוב עד שיש כמה שטוענים שהוא הרגע שבו החלה האימפריה הבריטית להיוולד. זה גם היה הניצחון האנגלי הקרקעי הכי משמעותי באירופה מתחילת המאה ה- 15, ולכן זה לא מפתיע שהמלכה אן, והפרלמנט האנגלי היו כל כך מאושרים עד שהם החליטו לתת לג’ון צ’רצ’יל את התואר הדוכס ממרלבורו (דוכס הנו תואר האצולה הכי גבוה שניתן לקבל), ולהעניק לו גם שטח אדמה עצום ואת המשאבים להקים לעצמו ארמון.
לצ’רצ’יל הייתה אישה דומיננטית מאוד בשם שרה… היא היתה בת הלוויה של המלכה אן, וכשהשתיים היו צעירות יותר, יש להניח שהן אפילו היו נאהבות. שרה הייתה אישה מאוד דעתנית, והיא לקחה על עצמה לנהל את בניית הארמון (אתם מוזמנים לצפות בסרט The favorite שיצא לאקרנים בינואר 2019 ללמוד עוד קצת על שרה צ’רצ’יל והמלכה אן). כמו הגברת שרה, גם היא לא היתה אישה שקל לרצות (למרות שהיא לא הייתה פסיכולוגית) והיא הצליחה לריב עם כמה מהאנשים שעסקו במלאכת בניית הארמון שלה. סיפור הריבים שלה ובניית הארמון מתוארים בסוג של מופע אורקולי בקומה השנייה של הארמון.
לתפקיד האדריכל נבחר ג’ון וונברו, שמעולם לא למד אדריכלות, ולמרות זאת זכה לתכנן שניים מהארמונות היפים ביותר של תחילת המאה ה- 18 (Castle Howard היה המקום הראשון שיצא לו לתכנן, כשעד אותו רגע וונברו היה בכלל מחזאי) והתקציב לפרויקט עמד על לא פחות מאשר חמישים מיליון פאונד בשווי של היום…וונבורו לא ראה את סוף הבנייה כיון שהוא הצליח לריב עם שרה, וכשהארמון היה בנוי הוא היה האיש היחיד באנגליה שסורב כניסה אליו. בעצם יכול להיות שגם הצייר הכי מפורסם באנגליה ג’יימס תורנהיל גם לא יכול היה להיכנס לארמון, כי גם הוא הצליח לריב עם שרה (הוא צייר את הציורים בתוך הכיפה של קתדרלת סנט פול לפני שהתחיל לצייר את התיקרה של האולם המרכזי בארמון). תורנהיל מצידו נקם בשרה כשצייר תקרה מיוחד בבית סמוך, וצייר לתוכה את שרה צ’רצ’יל…
בשנת 1874 נולד בארמון עוד צאצא מפורסם מהמשפחה (אחד כזה שניצח אחר כך את מלחמת העולם השנייה). ווינסטון צ’רצ’יל לא היה אמור להיוולד בבלנהיים מאחר והוא היה הבן של האח הצעיר של הדוכס השמיני, כלומר שזהו לא היה בית מגוריו הרגיל אבל ההורים שלו הגיעו לארמון לחגיגה משפחתית כשאימא שלו נתקפה בצירים (לטענתם היה מדובר בלידה מוקדמת, אך הוא נולד במשקל כזה שגורם לי לחשוד שאימא שלו הייתה כבר בהריון בזמן החתונה, וכדי להימנע ממבוכה כולם הסכימו עם הטענה הזו…). בביקור בבלנהיים היום תוכלו לראות את החדר ואת המיטה שבה הוא נולד (כמו גם לראות את המקום בגינה שבו הוא הציע לאישתו נישואים).
אחת הסיבות לכך שארמון בלנהיים, שהוא אתר מורשת עולמי, עדיין מצליח להיראות כל כך מרשים, נעוצה בדוכס התשיעי, שהוא בן הדוד של ווינסטון. בתקופה שלו הארמון כבר התחיל להתבלות, ולמשפחה לא היו המשאבים הנחוצים לתקן אותו (אם תמשיכו לעקוב אחרי הבלוג תיתקלו בהרבה סיפורים על טירות וארמונות שהמשפחות שחיו בהן לא יכלו להצילן). במקרה של בלנהיים נדרש הרבה מאוד כסף בכדי לתחזק ולתקן את הארמון הענק… הדרך היחידה להשיג את הסכום היתה באמצעות חתונה. לתפקיד הכלה נבחרה קונסואלו ונדרבליט, הבת והיורשת של האיש הכי עשיר באמריקה באותה תקופה. הנדוניה של ונדרבליט עמדה על כ- 62 מליון דולר בכסף של היום, והזוג הצעיר קיבל מהאבא של הכלה סכום שנתי קבוע של שני מיליון דולר נוספים. הדולרים האלו סייעו לארמון לשמור על מעמדו, קונסואלו המסכנה ממש לא התרשמה מהדוכס או מהרעיון להתחתן איתו, אבל אימא שלה עשתה לה את המוות, עד שהיא נאלצה להסכים. זה לא מפתיע שהנישואין לא החזיקו מעמד, אבל בזכותם הארמון כן החזיק.
אגב, משפחת צ’רצ’יל לא קיבלה במתנה את השטח שעליו בנוי הארמון, הם חוכרים אותו, ובכדי להמשיך ולהחזיק בו, הם צריכים לשלם לבית המלוכה תשלום שנתי. אם אתם תוהים מה הגובה של התשלום, אני יכול לומר לכם שמדובר בדגל. כן, התשלום השנתי עבור ארמון בלנהיים הוא דגל עם סמל המשפחה, שאותו המשפחה צריכה להעביר לארמון ווינדזור ביום השנה לקרב בלנהיים. עד עכשיו יש לבית המלוכה כבר יותר משלוש מאות דגלים כאלו, ואני מבטיח לכם שהצ’רצ’ילים לעולם לא יחמיצו תשלום…
ארמון בלנהיים הוא עדיין ביתם של משפחת צ’רצ’יל. כיום הדוכס ה- 12 עדיין מתגורר בו (ובתשלום מיוחד תוכלו אפילו להצטרף לסיור בדירה הפרטית שלו בתוך הארמון). הארמון נמצא במרחק של שעה וחצי נסיעה מלונדון ברכב פרטי, אבל אפשר להגיע אליו גם בקלות בתחבורה ציבורית דרך העיר אוקספורד. זה אומר שהוא מתאים לטיול יום מלונדון! חשוב לי מאוד להדגיש (אחרי שביקרתי גם בארמון קנזינגטון) שהארמון הזה הוא פי כמה יותר מרשים, וחווית הביקור בו היא פשוט מושלמת. בארמון מתקיימים סיורים עם מדריכים מוכשרים במיוחד, ומי שמחפש סיורים מיוחדים יכול להצטרף לסיור downstairs שמתמקד בחיי המשרתים בארמון, או להוריד מהאתר של הארמון מדריך לטיול עצמי בעקבות ווינסטון צ’רצ’יל או בעקבות הסרטים שצולמו בארמון. אם אתם רוצים לראות את הארמון בקצב שלכם תוכלו לקבל ללא תשלום נוסף מדריך אודיו.
ביקור בארמון הוא רק חלק קטן מהחוויה של בלנהיים, הגנים של הארון והשטחים שלידו עברו שדרוג באמצע המאה ה- 18 על ידי אדריכל הנוף האנגלי הכי חשוב בהיסטוריה- לנסלוט “קייפביליטי” בראון. אתם יכולים לקרוא עליו יותר בפוסט שיעסוק באחוזה בשם Croome הגנים של בלנהיים עצומים בגודלם, ואחרי מספר ביקורים עדיין לא הצלחתי לראות חצי מהם.
בזכות העובדה שבלנהיים פתוח כמעט כל השנה (סגור ביום של חג המולד), הצלחנו לראות את הארמון בכל תקופות השנה וכמעט בכל מזג אוויר. אם אתם שואלים אותי, ההמלצה שלי היא לנסות להגיע בסתיו. סתיו באנגליה הוא עונה יפהפיה, אבל בבלנהיים היופי מגיע לרמות על. כשקייפביליטי בראון תכנן מחדש את הגנים של בלנהיים הוא יצר אגם ענקי באמצעות מערכת סכרים. אם אתם עומדים על הגשר הגדול שאותו תכנן ג’ון וונברו, האגם בנוי בצורה כזו שלא רואים את הקצוות שלו, וסביבו דאג בראון לטעת סוגים שונים של עצים שמלבלבים ומישירים בצבעים שונים. התוצאה יפה כמו ציור, כמו פאזל שהייתם עושים כשהייתם ילדים. אם אתם רוצים לראות את הסתיו בצורה הכי מרגשת שלו, בלנהיים הוא המקום עבורכם, אגב האגם הזה דורש הצלה עבודות שיקום בעלות של 40 מליון פאונד, ולדעתי אם משפחת צ’רצ’יל לא תצליח להשיג לעצמה שום שידוך (יש לביל גייטס איזו יורשת לחתן?) הם פשוט יצטרכו להעלות את מחירי הכניסה לארמון.
אם אתם מגיעים מלונדון ואחרי שסיימתם לחקור את הארמון (וחלק כלשהו) והגנים, ואתם רוצים גם להציץ על אנגליה אחרת, יש לארמון יציאה (להולכי רגל בלבד) ממגרש החנייה שמובילה לעיירה הסמוכה שנקראת woodstock (זה לא הוודסטוק מהפסטיבל, אבל זה כן הוודסטוק המקורי). העיירה הזו היא עתיקה, יוקרתית ומהממת (והמקום המועדף עלינו לארוחת צהריים כשאנחנו מבקרים בארמון). אם אין לכם כוח לצאת מהארמון בוודאי תשמחו לשמוע שהמסעדה בכניסה לארמון מוזכרת במדריך מישלן (אבל לא בקטגוריית הכוכבים).
על ארמון בלנהיים כתבתי כבר די הרבה סיפורים באתר שלנו באנגלית,אבל יש לי עוד סיפור שרציתי לשתף איתכם, על מישהו שמאוד רצה לגור בארמון, ולמזלנו לא הצליח, קראו לו היטלר.
רוצים לקרוא את הסיפור על אדולף היטלר והתוכנית שלו לעבור לארמון בלנהיים? לחצו כאן
נהנים מהבלוג? למה שלא לתת משהו חזרה? כשאתם לוחצים על כפתור הפייסבוק בתחתית העמוד, החברים שלכם גם יוכלו ליהנות מהבלוג שלנו…
מחפשים עוד סיפורים היסטוריים בבלוג? הנה כמה שכדאי לכם לקרוא:
ליידי דיאנה הראשונה: הנסיכה מווילס לא היתה דיאנה ספנס הראשונה שמצאה את עצמה בנישואים ללא אהבה…
רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
