קשה קצת לתאר את הרגע הראשון שבו ראיתי את טירת מרגם. מי שעוקב אחרי הבלוג שלנו מכיר כבר את המונח מפלצות ויקטוריאניות, שמתאר את האופן שבו עשירי האימפריה בנו לעצמם בתים בסגנון ניאו גותי שנועדו להיראות עתיקים יותר ממה שהם ואז העניקו להם את השם טירה (למרות שכמובן אפשר לכבוש אותן עם סכו”ם מפלסטיק). אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא כמובן טירת הייקלייר שבה צולמה הסידרה “דאונטון אבי”, אבל מי ידע שבדרום מערב ווילס תסתתר לה טירה אפילו יותר יפה ממנה?
כשאנחנו מתכננים את טיולי הכוכב שלנו בעקבות טירות בבריטניה, אנחנו בדרך כלל בוחרים טירה אחת מרכזית וחשובה, וסביבה בונים טיולים לטירות שכנות. המסע שלנו לקרדיף היה מעט שונה כיון שכאן בחרנו פשוט לשבת באיזור עירוני אחד ולבקר בטירות שסביבו. זה אומר שלא הייתה לי טירה אחת שממש חיכיתי לפגוש כמו בנסיעה לנורת’המבריה (טירת אניק) לקורנוול (טירת סנט מייקל) או יורקשייר (טירת הווארד וטירת רבי). זה הוריד לי את רמת הציפיות, ולכן כשטירת מרגם פתאום הגיחה מבין העננים האפורים הייתי פשוט בהלם (ואני חושב שהתמונות ממחישות לכם בדיוק מדוע).
ווילס הייתה אחד האיזורים הכי עניים ולא מפותחים בבריטניה עד לתחילת המהפיכה התעשייתית. רוב האוכלוסייה שלה הייתה חקלאית וחיה בתנאים קשים במיוחד, בשעה שמיעוט מצומצם של משפחות אצולה שלטו ברוב האדמות של המדינה. כאשר החלה המהפיכה התעשייתית, ומרבצים עצומים של פחם, ברזל וצפחה התגלו בכל רחבי ווילס, החלה הגירה עצומה של וולשים ואנגלים אל איזורים שנחשבו לשוממים. זו הייתה העת לפריחה של קרדיף, של ניופורט ולמעשה של כל דרום המדינה שהיום מהווה את האיזור המאוכלס ביותר בווילס.
החיים של הוולשים במהלך המהפכה התעשייתית היו קשים, כל הסיפורים שאתם יכולים לדמיין על החברה הויקטוריאנית שכללה מצד אחד עושר מרהיב ומהצד השני עוני, מחלות ותוחלת חיים קצרצרה התנהלו בווילס ביתר שאת.
על אחת מאותן שושלות שפתחו את המכרות בדרום ווילס ובנו את קרדיף – משפחת סטיוארט המרקיזים מבות’ כבר דיברו בכל מה קשור לשלושת הטירות שבהם כבר ביקרנו בפוסטים הקודמים (טירת קרדיף, טירת קרפילי והטירה האדומה). עכשיו הגיע הזמן לעסוק במשפחת טלבוט.
משפחת טלבוט החזיקה במשך מאות שנים בתואר הרוזנים משרוסברי. עד היום נפגשנו במשפחת טלבוט כמה פעמים במסע שלנו, אחד הנציגים המפורסמים שלהם היה הרוזן השישי שבין השאר היה הסוהר של מרי מלכת הסקוטים במשך 17 שנים (והיה נשוי כמובן לבס מהארדוויק שבנתה את אחוזת צ’טסוורת’ המטורפת). כמו כל משפחה עתיקה, גם משפחת טלבוט הלכה והתפצלה עם השנים לענפים שונים. אחד מהם למשל התיישב ב- Peak District ובנה לעצמו אחוזה בשם Alton towers שהיום מהווה את הלונה פארק הכי גדול באנגליה (זה ההבדל בין אנגליה וארצות הברית. בארצות הברית לוקחים פארק ובונים באמצעו טירה, ובאנגליה לוקחים טירה ובונים סביבה פארק)
הענף שממנו הגיחה טירת מרגם היה אחד הענפים “הנמוכים” של המשפחה והדרך לזהות אותו היא לראות כמה שמות משפחה היו לאיש שבנה אותה – כריסטופר רייס-מנסל-טלבוט שמראה עד כמה הוא היה צריך להתאמץ ולקשר את עצמו לאותה משפחה עתיקה (למרות שהוא צאצא ישיר דרך כמה יורשות ובנים לא בכורים). למרות שלא היה לו תואר אצולה, כריסטופר היה אחד האנשים הכי עשירים בבריטניה, והפורטפוליו שלו כלל שטחי נדל”ן עצומים בכל רחבי הממלכה, כאשר רק בדרום ווילס הוא חלש על כ- 140 קילומטרים מרובעים. המהפיכה התעשייתית עשתה לו ממש טוב. הרבה מכרות התגלו מתחת לשטחים שלו, וההון המשפחתי שלו קפץ לגבהים חדשים. אחד האיזורים הכי פוריים היה כאמור דרום ווילס, וכריסטופר החל לפתח את המכרות ואת הכפרון שישב לידם. האיזור הפך להיות אחד מיצרני הברזל הכי גדולים בעולם. הכפרון שינה את שמו לפורט טלבוט והפך לעיר של 40 אלף תושבים. כריסטופר החליט שהוא צריך לבנות לעצמו בית באיזור על מנת להשגיח “על השטח” והוא בחר באחוזת מרגם שהייתה בבעלות משפחתו מאז שהנרי השמיני בזז את המנזרים ומכר את אדמותיהם לאצילי הממלכה. בשטח של האחוזה היה באמת מנזר מהמאה ה-14 שהפך להיות סוג של פולי (מבנה לקישוט) עבור הטירה החדשה של כריסטופר.
כריסטופר לא תכנן לחסוך בכלום בבניית הטירה החדשה שלו, הוא שכר את הארכיטקט תומס הופר, שהיה אחראי על בנייה של מפלצת ויקטוריאנית אחרת שכבר דיברנו עליה “טירת פנרין” בצפון ווילס. למעשה כשחושבים על זה מדובר בשתי טירות אחיות מהרבה בחינות, שכן טירת פנרין נבנתה על ידי אדם שהיה לו המון עושר שמבוסס על מכרות, אבל לא היה לו תואר. הבנייה של פנרין כמו גם של טירת מרגם הייתה בעצם ניסיון להראות לכל החברה הויקטוריאנית הגבוהה כמה האנשים שבנו אותה עשירים וחזקים. הבנייה של טירת מרגם החלה ב- 1830 וארכה עשר שנים, העלות הייתה כעשרים מליון שקלים של היום. אם הסכום הזה לא מרשים אתכם כל כך, אז תדעו לכם שכריסטופר טלבוט היה חובב יאכטות נלהב. היאכטה שלו הייתה אפילו השנייה שחצתה את מיצרי סואץ אחרי פתיחתם (היישר אחרי היאכטה המלכותית כמובן) במהלך התקופה שבה נבנתה טירת מרגם, כריסטופר היה מעורב בהתערבות על מירוץ יאכטות שבה הוא הפסיד, אתם יודעים מה היה סכום ההתערבות? עוד 20 מליון שקלים…
כשבניית הבית הושלמה, החל שלב הריהוט והקישוט שלו. אוסף האומנות שנתלה בחדרים המרכזיים של הטירה כלל ציורים של רמברנד, רובנס וואן דייק, ובנוסף הוצג בטירה חידוש מקורי – חשמל. טירת מרגם הייתה הבית הפרטי השני בבריטניה שנהנה מתאורת חשמל. כריסטופר דאג לא רק לטירה עצמה אלא גם לסביבות שלה. כשהוחלט למתוח קו רכבת חדש לכיוון העיר השכנה סוונסי, הוא הצליח להטות את הקו כדי שלא יפריע לנוף שלו, אבל במקביל הוא דאג ליצור לעצמו תחנת רכבת פרטית שתקל על האורחים שלו מלונדון להגיע למסיבות הראווה שהוא ערך בטירה.
עד כה הסיפורים של טירת מרגם וטירת פנרין די זהים, אבל עם מותו של כריסטופר הדברים החלו להשתנות. בעוד שבפנרין השושלת המשיכה להחזיק בטירה עד למלחמת העולם השנייה, לכריסטופר הייתה בת שהפכה להיות היורשת שלו, ולה לא היו ילדים, מה שאומר שכל נכסי המשפחה התחילו לנוע לענפים חדשים במשפחה, ולהם היה הרבה פחות חשוב לתחזק את הטירה המפוארת הזו.
התוצאה הייתה שלקראת מלחמת העולם השנייה, טירת מרגם הייתה כבר במצב די ירוד, ובמהלך המלחמה עצמה, הם ערכו מכירת חיסול של כל אוצרות האומנות והריהוט של הטירה. כמו שאתם יכולים לשער לעצמכם, באמצע המלחמה אי אפשר להשיג מחירים טובים על שום דבר, מה שמראה עד כמה הם היו נואשים.
עם תום המלחמה המצב של טירת מרגם היה אפילו יותר גרוע, ולכן כשבעלי הטירה מתו והמדינה הגישה ליורשים שלו חשבון של מס ירושה מנופח, אפילו הנשיונל טראסט לא הסכים לקחת את הטירה מידיהם בתמורה לביטול המס. אחרי הכל, כל כך הרבה בעלי טירות הציעו לנשיונל טראסט את הטירות שלהם, כולל טירת פנרין, רק ששם כל אוצרות האומנות והריהוט היו עדיין בטירה, ולעומתם טירת מרגם הייתה קליפה ריקה…
הטירה נותרה נטושה ללא דורש, ולבסוף היא הועברה למועצה המקומית שבוודאי לא הייתה מסוגלת להעניק לה את הטיפול שגוף כמו הנשיונל היה מסוגל. בשלב הראשון הפכה המועצה את הגנים שמסביב לטירה לפארק ציבורי שמושך אליו טיילים מכל רחבי ווילס (טירת מרגם נחשבת לאחת מעשר האטרקציות הכי פופולריות בווילס, אבל לא בגלל הטירה). לאחר מכן ניסתה המועצה לשחזר חלק מההוד של הטירה, אבל הניסיון הזה היה טרגי.
פועלים של המועצה שנשלחו לעבוד באחד החדרים סבלו מקור והחליטו להדליק אש באח באחד החדרים. הבעיה הייתה שהארובה שבאותו האח לא נוקתה כמה עשרות שנים, מה שהוביל לשריפה שהצליחה להרוס כמעט את כל מה שנותר מתוך החדרים בטירה עצמה. למעשה הדבר היחיד שנותר בתוך הטירה ומזכיר במקצת את ההוד וההדר של הטריה זה גרם המדרגות הראשי שלה והגג שמעליו, וזה פחות או יותר הצילום היחיד שכולם מצלמים בתוכה, כי כל שאר החדרים הם פשוט חללים עצומים וריקים שכיום משמשים את המועצה לכל מיני פעילויות לילדים, או ירידים ותערוכות.
זה אומר שביקור בטירת מרגם מזכיר קצת את הביקור שכתבתי עליו בטירת ברנספת בצפון אנגליה, כלומר, אימון רציני לשריר הדמיון. המדריך המצוין (שניכר עליו שהוא מאוהב בטירה) גורר אתכם על פני שורה של חדרים ריקים, תוך שהוא משתדל לתת לכם את הכלים לדמיין עד כמה מפוארים ומקושטים הם היו פעם.
אני חייב להודות שזו חוויה יוצאת דופן. למעשה זאת הייתה הפעם היחידה חוץ מבטירת ברנספת שבה אפשר היה להסתובב בחללים כל כך גדולים לבד (הטירה היא הרי לא האטרקציה העיקרית לרוב מבקרי הפארק). ההתלהבות שלו הייתה כל כך גדולה עד שהסיור שלנו התארך יותר מדי, ועד שהוא הסתיים התחילה קבלת פנים של חתונה בטירה (ומאחר וכאמור רק גרם המדרגות המרכזי נותר מההוד של הטירה, זה גם היה המקום שהם השתלטו עליו וכך בעצם מצאנו את עצמנו לכודים עוד קצת זמן בחדרים הענקיים, מה שהותיר לי עוד הרבה זמן לדמיין כמה מדהימה הייתה טירת מרגם.
בזמן הזה גם הספקתי לחקור את המדריך על סיפור שהתחלתי לחקור אליו לפני שהגעתי לטירה, הסיפור העגום של מי שהיה יכול להיות היורש האחרון של טירת מרגם, וזה יהיה הסיפור של הפוסט שלנו בשבוע הבא.
