כשקולונל לי נולד ב-1753, הוא לא היה מסוגל לדמיין את השנה האחרונה של חייו, נידמה לי שזה משהו שמשותף לרובנו, אבל במקרה שלו זה בהחלט היה עניין רציני, אחרי הכל בשנת חייו האחרונה הקולונל הפך לאבא לא פחות מחמש פעמים, ולמעשה פעמיים מהן התרחשו אחרי מותו.

הקולונל נולד לכומר בשם הנוראי אשבורנהאם, שהיה נצר למשפחת לי מאחוזת ליים פארק, אבל כמובן שהוא לא היה היורש של האחוזה העצומה. למעשה הוא היה די רחוק מהענף שהיה אמור להוביל אותו לכל העושר הזה, אבל גלגלי ההיסטוריה התחילו לחרוק כמה שנים לפני שהוא נולד בזכות בעל האחוזה. קרוב המשפחה הרחוק שלו ששמו היה (כמו כל אבותיוI) פיטר לי ה-12.

פיטר לי ה-12 היה דמות מאוד מעניינת בהיסטוריה של ליים פארק, הבית של מר דארסי,  הוא נולד ב- 1669 באחת התקופות הכי סוערות של אנגליה. על כס השלטון ישב המלך צ’רלס השני, שאהב נשים ומסיבות (בסדר הזה). למלך לא היו ילדים חוקיים מאישתו הפורטוגזית, אבל היו לא אינספור ילדים מהמאהבות השונות שלו, ובזכותם יש לנו עד היום חבורה של משפחות דוכסים מיוחסות שהשתרשו מהן (הדוכסות של סנט אלבן, גורדון, גרפטון וריצ’מונד התחילו כולם מילדים לא חוקיים של צ’רלס, אז אל תתנו להם להתנשא עליכם).

הבעיה עם צ’רלס נבעה בעיקר מאחיו ג’יימס הדוכס מיורק, או יותר נכון מהדת שלו. ג’יימס היה קתולי, ובאותה תקופה זה היה יותר גרוע מלהיות שחור בעצרת תמיכה של טראמפ. כל צמרת הממשל האנגלית חששה מהסיטואציה של מלך קתולי, הם קראו בספרי ההיסטוריה מה התרחש בתקופתה של המלכה הקתולית האחרונה, מרי, ביתו של הנרי השמיני שהשתמשה בפרוטסטנטים בתור חומר בערה, ולא התחשק להם לקחת סיכון.

שום דבר בעולם לא הצליח לשכנע את המלך צ’רלס לעצור את אחיו מלרשת את השלטון, וג’יימס אכן הפך להיות המלך ג’יימס השני ב- 1685, אבל לא להרבה זמן. הקתוליות שלו התפרצה, ושטף של חוקים שקידמו את הקתולים איימו לשטוף את הממלכה. הבעיה הייתה שבשלב הזה רק אחוז מהאוכלוסיה האנגלית הייתה קתולית, מה שכמובן הפך את כל העניין ללא פופולרי במיוחד (אפילו הקתולים חששו מכל הטוב הזה, כי הם ידעו בדיוק למה זה יגרום).

ואכן, תוך שלוש שנים התחוללה מהפכה שנקראת המהפכה המהוללת בזכות העובדה שלא נערך אפילו קרב אחד במסגרתה, כיון שג’יימס איבד את עשתונותיו וניסה להימלט מהמדינה כשהתברר לו שהבת שלו מרי, ובעלה וויליאם זוכים לאהדה קולקטיבית כמעט. זו הייתה הפעם האחרונה שהפרלמנט האנגלי הניח לקתולים אפילו לרחרח את כס המלוכה, וחוקים חדשים הבטיחו שזה לעולם לא יקרה (מה שכמובן הוליד את בית הנובר כמה שנים מאוחר יותר). מרי וויליאם הוכתרו יחדיו למלכים בשמות מרי השנייה וויליאם השלישי, וכולם היו שמחים.

טוב, כמעט כולם. פיטר לי ה-12 שהיה בסך הכל בן 19 לא היה מרוצה. הוא לא הסכים לקבל את השלטון החדש, והוא החליט לעשות משהו בקשר לזה. הוא התחיל לאסוף חברים עם רעיונות דומים, רק שלמרבה הצער לא היו יותר מדי כאלו. הם הקימו מחתרת בשם “מועדון הג’נטלמנים של צ’שייר” שזה רק נשמע כמו שם של מועדון חשפנות, וזממו מזימות איך להפיל את המלך. הפגישה הראשונה של המועדון נערכה בחדר פנימי בתוך אחוזת ליים פארק של משפחת לי, חדר מלחיץ במיוחד כיון שאין בו חלונות (שאף אחד לא יוכל להאזין) ושכל הכיסאות בו כוללים בד שזור שנלקח, לכאורה, מהגלימה שהמלך צ’רלס הראשון לבש ביום שבו הוא הוצא להורג ב- 1649.

המועדון של צ’שייר לא ממש הצליח לעשות שום דבר חוץ מלגרום לחלק ניכר מהחברים שלו להישלח למצודת לונדון כולל פיטר לי ה-12 שראה את המצודה מבפנים – פעמיים. הבעיה הייתה שמרוב מזימות ותככים, אותו פיטר לי לא הספיק לעשות ילדים, וכשהוא לא היה בכלא הוא התעסק בבנייה מחדש של האחוזה המדהימה שלו, שבסופו של דבר הוא הוריש לאחיינו.

זה עדיין לא היה קולונל פיטר לי, אלא דוד שלו (מה שמראה לכם את המרחק של הקולונל מהאחוזה ומהכסף). פיטר לי ה-13 דווקא לא בילה במזימות ומרידות, וכן הייתה לו משפחה. היו לו אפילו שני בנים, מה שאומר שעניין הירושה היה צריך להיות מסודר, רק שצירוף נסיבות נוראי גרם לשניהם למות לפני אביהם, וכך האחוזה קפצה שוב לאחיין, והפעם היא הייתה בידיים של הקולונל.

השנה הייתה 1792 והבחור היה בסך הכל בן 39 ורווק. אגב, ליים פארק לא הייתה האחוזה היחידה שהוא ירש, למשפחה היו אחוזות נוספות שהתפרשו בצפון אנגליה, וכך מבערך שום דבר הוא הפך להיות עשיר כקורח. באותה תקופה כסף קנה הכל, יכולת לרכוש דרגה בצבא ואפילו תפקיד בממשלה, ועם ארנק נפוח כל כך פיטר לי יכול היה לבחור לעצמו כיוון בחיים. האמת היא שכבר היה לו סוג של כיוון כי עם הכסף של הדוד שלו (כשהיה ברור שאין לו יורשים) הוא כבר קנה לעצמו מקום בפרלמנט האנגלי. הוא היה חבר פרלמנט מטעם מחוז רקוב בשם ניוטון בחבל לנקשייר. הרעיון של מחוז רקוב (rotten borough) היה שהוא הכיל מעט מאוד אנשים, ולכן היה קל מאוד לשחד את המצביעים ולזכות בתפקיד. כמה רקוב היה יכול להיות מחוז רקוב אתם שואלים? אז קחו לדוגמא את מחוז סארום בווילשייר, אתם יודעים לכמה אנשים הייתה בו זכות הצבעה? (רמז – יש לכם יותר אצבעות מזה) תחשבו על מספר ימי השבוע וזו התשובה.

אבל עכשיו לתומס לי היה יותר כסף ולכן היה אפשר להשיג כבוד גדול יותר, ולמרבה המזל מעבר לתעלה האנגלית התחיל בלגאן רציני בצרפת. אתם בטוח זוכרים שב-1789 הייתה שם מהפכה קטנה עם גיליוטינה, נכון? אז ב- 1794 השתולל מה שמכונה היום משטר הטרור של רוביספייר שבו לא פחות מ- 25000 איש מתו על ידי הגיליוטינה או בבתי הכלא. ראש הממשלה האנגלי החליט שכדאי להתכונן לגרוע מכל וקרא לאצולה האנגלית להתחיל לבנות צבא. תומס לי הנרגש פתח את הארנק והתחיל לבזבז. הוא קנה מדים נשק וציוד שיספיק ללא פחות מאשר שישה גדודי פרשים שנקראו “הפרשים של לנקשייר”, ואז כמובן היה צריך לפקד עליהם, נכון? אז אם אתה מפקד על כל כך הרבה חיילים אתה צריך דרגה רצינית, וזה כמובן הקנה לו את דרגת הקולונל. מי צריך ניסיון צבאי כשיש עשרה מליון שקלים לבזבז, נכון? (אגב עשרה מליון שקלים זו הערכה אחת לכמה שהוא הוציא על הסיפור הזה, יש חישוב אחר שמגיע לכ- 100 מליון שקלים, אז תלוי את מי שואלים).

לתומס לי הייתה עכשיו את התפקיד הפוליטי, את הדרגה והכבוד, מה השלב הבא? שאלה מצויינת.

בעיקרון אתה אמור להתחיל לבנות לעצמך את השושלת, לא? אחרי הכל מי יירש את האחוזה שלך אחריך? פה הקולונל הטרי התחיל לעשות בעיות. הוא כנראה לא הצליח להחליט עם מי להתחתן, אז בנתיים הוא התחיל לעבר את העובדות והמשרתות שלו באחוזה. למעשה בשלוש שנים נולדו לו לא פחות משיבעה ילדים משבע נשים שונות. היה לו קצב מרשים במיוחד, ואני מניח שאם הרפואה הייתה קצת יותר מתקדמת הוא היה מגיע למספר הרבה יותר מחייב, כיון שלא פחות מחמישה ילדים נולדו בשנת חייו האחרונה – 1797 כשהוא בסך הכל בן 44…אם הוא היה מצליח לשרוד עוד כמה שנים, אין ספק שהיינו מדברים על מספר דו ספרתי של ילדים.

קולונל לי, בתנוחה מכובדת כשהוא לא היה עסוק בלעבר משרתות

לזכותו של הקולונל ייאמר, שהוא הכיר מייד בכל הילדים שלו, למעשה הוא הכיר בהם עוד בזמן שהם היו רק עוברים, מה שמאוד סייע לשני הילדים האחרונים שנולדו אחרי מותו. הבן הבכור שלו תומס (ברור שהוא יקרא לו תומס, לא?) היה בסך הכל בן חמש עם מותו של האב, אבל הקולונל הצליח לדאוג לו לסמל משפחתי רישמי, ולהפוך אותו ליורש של האחוזה.

קצת קשה לנו כמובן להתמודד עם סיפורים כאלו היום, וזה רק מראה לנו עד כמה החברה שלנו השתנתה במאה ומשהו שנים האחרונות. סביר להניח שאם הקולונל היה חי היום, הוא היה משהו בסגנון של ג’פרי אפשטיין, רק שבמקום זה, הוא עדיין זוכה להציג את הפורטרט שלו בגלריה הלאומית בלונדון. כמו שאומרים, היו זמנים…

אם אתם חושבים שבישראל יש שינאה בין מחנות פוליטיים, חכו לפוסט הבא שלי על אחוזה בשם קפרסטון הול, ולמשפחה שהיה את הסמל הכי דוחה באנגליה (אפילו יותר מהיד הכרותה של משפחת לי מליים פארק).

אם אתם רוצים לגלות את עשר הטירות הכי שוות לביקור באנגליה לחצו כאן

אם אתם רוצים לגלות את הסיפורים הכי טובים בבלוג לחצו כאן

אם אתם רוצים להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה לחצו כאן

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*