קשה להאמין כמה הרבה סיפורים אפשר למצוא בבית אחוזה אחד…במהלך החורף היו לנו יחסית מעט טירות ובתי אחוזה לבקר בהם. זה היה גם חורף קר ומושלג במיוחד כמו שכבר הבנתם, אז היה לי מעט מאוד חשק להסתובב בחוץ. כל זה הפך את הביקור באחוזת לידיארד למעניין במיוחד. עד עכשיו כמעט כל הטירות ובתי האחוזה שביקרנו בהם היו מקושרים לאחד מהארגונים הגדולים בבריטניה (היוצאת דופן היחידה היתה טירת לידס שמנוהלת על ידה עמותה יעודית). אחוזת לידיארד היא סיפור אחר… כשהאחוזה הוקמה היא היתה כמובן מרוחקת מכל ישוב ומוקפת בגנים כמקובל במעמד האצולה, אבל עם השנים גדלה עיר בשם סווינדון עם 200 אלף תושבים, ולכן בניגוד להרבה אחוזות וטירות היתה זו העיריה עצמה שרכשה את האחוזה מידי הדייר האחרון שבה, על מנת להפוך את הגנים שלה לפארק עירוני מהמם (והם עשו עבודה מצויינת). עם הבית עצמו, לא נראה שהעיריה ידעה מה לעשות. נראה היה שהיו להם תוכניות להפוך את כל המתחם שלו לסוג של מרכז כנסים, אבל כנראה שחוקי השימור נכנסו לפעולה, ולכן הקומה התחתונה של הבית שכוללת את מה שמכונה ה- State Rooms כלומר את החלקים הציבוריים שלו, הפכה להיות סוג מוזר של מוזיאון. הבית הגיע לעיריה כמו הרבה בתים אחרים, כלומר ממושכן ובמצב נוראי, והעיריה השקיעה בשיפוץ שלו, ואפילו רכשה ריהוט וחפצים שונים שיתאימו לרוח הבית.
מישהו פעם תיאר לי את סווינדון בתור העיר הכי חסרת מזל שנמצא במיקום הכי בר מזל… בסך הכל מדובר בעיר חסרת חן בלי יותר מידי פיצ’רים מעניינים. המיקום שלה הוא באמת פנטסטי כיון שהיא יושבת באמצע הדרך על האוטוסטרדה בין לונדון לבריסטול בואכה קרדיף, והרכבת ממנה למרכז לונדון אורכת פחות מחמישים דקות. בנוסף יש לעיר את אחד מקניוני האופנה הכי שווים שפגשתי עד היום באנגליה, אבל זהו בערך… והנה פתאום בפארק עירוני אתם פתאום מוצאים כזה בית אחוזה, לא רע נכון?
היום הבית מחובר עם ה- HHA שזה גוף הגג שמאגד בתים בבעלות פרטית, מה שאיפשר לנו לבקר בו במסגרת המנוי שלנו, ואני חייב להודות שאם הייתי צריך לשלם על כרטיס בפועל הייתי מרגיש תחושות מעורבות. יש בסך הכל מעט חדרים לבקר בהם, אתה מרגיש די בודד בכולם (יש מדריכה אחת בכניסה, ואין עוד מבקרים) ולא כל כך ברור כמה אתה יכול ללמוד על הבית מהתערוכה המוצגת בו. למרבה המזל, המדריכה הבודדת השתעממה כנראה בכניסה ומצאה אותנו באחד החדרים. התחלנו לדבר וסיפרתי לה קצת על הסיפורים שאני מחפש, ואז נפתחה הבאר…
מסתבר שאחוזת לידיארד הייתה מקום מושבם של אחת המשפחות המעניינות ביותר באנגליה, משפחת סנט ג’ון, ובתוך עשר דקות קפצו לי לרשימה לא פחות מחמישה סיפורים מטורפים. מסתבר גם שההיסטוריה של המשפחה כרוכה גם בזו של המדינה מכיון ששטח האחוזה עצמו הגיע למשפחה ב- 1437 במסגרת נישואים למי שבעתיד תהיה (בעקבות נישואים שניים) הסבתא של הנרי השביעי, כלומר שבני המשפחה היו קרובים רחוקים של שושלת טיודור.
מלחמת האזרחים האנגלית באמצע המאה ה- 17 פיצלה את המשפחה בין תומכי הפרלמנט ותומכי המלך. ארבעת הבנים של ג’ון סנט ג’ון (כן… זה היה השם שלו) נלחמו למען המלך בשעה שהדודנים נלחמו למען הפרלמנט. שלושה מהבנים מתו, ולאחד מהם האב הקדיש פסל מוזהב בכנסייה הצמודה לבית. אחרי המלחמה הגיע הזמן לאחד את המשפחה מחדש, והדרך הטובה ביותר לעשות את זה הייתה לחתן את הבת מהצד הפרלמנטרי, עם הבן ששרד מהצד המלוכני. חיי הנישואים של השניים לא היו ארוכים, אבל הם הביאו יורש. האישה, אן סנט ג’ון, הייתה פוריטנית (אותם פרוטסטנטים קיצוניים שבאמצעות שלטונו של קרומוול הצליחו בין השאר לסגור את כל הפאבים באנגליה, לאסור על הזנות ו…לבטל את חג המולד).
כשבעלה הראשון של אן נפטר היא התחתנה מחדש עם הרוזן מרוצ’סטר ולשניים נולד בן בשם ג’ון ווילמוט שיהיה הרוזן השני. ג’ון ווילמוט הוא כנראה מקרה מייצג לסיטואציה שבה התפוח נפל כל כך רחוק מהעץ עד שהעץ כבר לא הצליח לראות אותו. טיימאאוט לונדון דירג את ג’ון ווילמוט כאחד מעשרת הכותבים האירוטים ההיסטוריים הכי חשובים באנגליה… ובמהלך תקופת שלטונו של צ’רלס השני (שאהב את וילמוט כאילו היה בנו), הוא נאלץ להימלט לתקופה קצרה מחצר המלוכה אחרי שהרג שומר של הארמון. כדי למלא את הזמן שלו (שבדרך כלל היה מלא בשתיה, הימורים ומסיבות) ווילמוט החליט להתחפש לרופא גרמני ולפתוח לא פחות מאשר…מרפאת פוריות. אתם יכולים לקרוא את הסיפור שלו בפוסט הבא.
באותה תקופה בן אחר של המשפחה, הנרי סנט ג’ון הסתבך אף הוא ברצח. הבעיה של הנרי הייתה שהוא רצח ג’נטלמן ולא שומר ארמון פשוט ולכן אי אפשר היה לטאטא את הבעיה מתחת השטיח. הנרי נשלח לכלא, נשפט ונגזר עליו עונש מוות. כמובן שמאחר והוא היה ממשפחת אצולה אף אחד לא באמת תכנן להוציא אותו להורג. הדודנית שלו הייתה ברברה ווילאר שהיתה המאהבת של המלך עצמו. היא לא הייתה סתם מאהבת (היו לו די הרבה כאלו), היו לשניים לא פחות מחמישה ילדים משותפים, והיה לה גם המון כוח פוליטי, ולא מעט אנשים כינו אותה “המלכה שלא הומלכה”. אימא של הנרי פנתה אליה בבקשת עזרה והיא מיד אירגנה כתב חנינה מהמלך בעלות פעוטה של קצת יותר משניים וחצי מליון פאונד בערך של היום. הקטע המצחיק הוא שהמלך דרש למעשה רק חצי מהסכום… ברברה פשוט לקחה מקרובי המשפחה שלה עמלה שמנה במיוחד…
מה יעשה הנרי אחרי שהוא משתחרר לחופשי? האם הוא ייקח תקופת צינון? האם הוא יתרחק מהחיים הציבוריים כדי להוות דוגמא? מה פתאום, כמו פוליטיקאי ישראלי רציני בתוך חודשיים הוא הפך להיות חבר פרלמנט ובתוך שנה הוא הפך להיות שופט שלום. למרכז הליכוד ולאפי נווה יש עוד הרבה מה ללמוד. בהמשך הנרי גם הצליח לקדם את מעמד האצולה של המשפחה לדרגת וויקונט (תקראו את הפוסט שלי של “תארים מתקדמים” אם אתם צריכים סקירה על תארי אצולה בריטיים).
את הבית הנוכחי בנתה המשפחה בתקופת הוויקונט השני באמצע המאה ה- 18 וכמו תמיד, היא עשתה זאת בזכות נדוניה מאוד שמנה (שלושים מליון פאונד בערכים שלהיום) שהגיעה עם נישואיו. תעם כזו נדוניה היה לו את התקציב הראוי לבנות בית אחוזה מרשים שיחליף את הבית הטיודוריאני ששכן באחוזה עד כה.
המשפחה המשיכה לייצר שורה של דמויות מעניינות. פרדריק שהיה הוויקונט השלישי למשל נשא לאישה את ליידי דיאנה ספנס. הוא היה מבוגר ממנה, ואלו היו נישואים בלי אהבה שהולידו שני בנים וגירושים. נשמע לכם מוכר? זה הסיפור על ליידי דיאנה הראשונה שגם אותו תוכלו למצוא בעברית.
משפחת סנט ג’ון החזיקה באחוזת לידיארד 500 שנים, ונאלצה להיפרד ממנו רק כאשר הסנט ג’ון האחרון, וורנון מת ללא יורש. אגב, אף אחד לא ידע על קיומו של וורנון עד שאבא שלו נפטר, זה עוד אחד מהסיפורים המטורפים של הבית הזה אבל אותו תוכלו לקרוא רק באתר באנגלית שלנו.
נהניתם מהפוסט? למה שלא תשתפו אותו בפייסבוק? כפתור השיתוף נמצא ממש לידכם…
רוצים לקרוא על ג’ון ווילמוט, הרוזן שפתח “מרפאת פוריות” בלונדון של המאה ה- 17? לחצו כאן
רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
1 comment
הפוסטים מאוד מעניינים, אבל מאוד יעזור לשבץ לינקים לפוסטים אחרים שמוזכרים או לעמודים רלוונטיים אחרים. אני מאוד רוצה לקרוא עוד, אבל אני עצלנית מדי לחפש את הפוסטים האחרים בעצמי…
כמו כן, מאוד יעזור להוסיף אילן יוחסין, כדי להבין יותר את התמונה המלאה (לקרוא במלל לא מספיק ממחיש את הקשר).
חוצמזה – תודה רבה!