מאז שהתחלנו את מירדף הטירות שלנו פגשנו כל מיני סוגי בתים וטירות, לא מעט מהם הכילו סיפורים על רוחות רפאים, אבל אף אחד מהם לא הלך כל כך רחוק כמו טירת צ’ילינגהאם. אפילו השם של הטירה מתאים ( gives you  chills), אבל נידמה שיותר מהכל, רוחו של בעל הטירה, וחוש העיצוב המוזר שלו היא שגורמת למקום הזה להיות הטירה הכי מפחידה באנגליה.

טירת צ’ילינגהאם שוכנת במחוז נורת’המברלנד בצפון אנגליה בסמוך לגבול הסקוטי. הטירה החלה את דרכה דווקא בתור מינזר, אבל כבר במאה ה-12 עלה הצורך להפוך אותה לטירה מבוצרת על מנת לספק הגנה לכפרי האיזור מפלישות סקוטיות. ההחלטה התבררה כנכונה כי הסקוטים פלשו פעם נוספת במאה ה-13. בראש הפלישה הזו עמד וויליאם וולאס (זוכרים את מל גיבסון בלב אמיץ?). וואלאס ואנשיו ניסו לכבוש את הטירה ולא הצליחו, אז הם התעצבנו ושרפו את הכפר שליד, ועוד כמה כפרים לידו. זה הספיק למלך אדוארד הראשון להתעצבן אפילו יותר, לגייס את הצבא שלו ולעלות צפונה.

אדוארד היה אחד מהמלכים הלוחמים הכי מוצלחים בהיסטוריה האנגלית, והוא רצה לפגוש את וויליאם וולאס בשדה הקרב ואחת ולתמיד לסיים את הסיפור. וולאס, לעומתו,  העדיף את שיטת הלוחמה הפרטיזנית, אז אדוארד החליט להתיישב בטירת צ’ילינגהאם ולהשיג מידע על מקום הימצאו של הסקוטי. האנשים של אדוארד פלשו צפונה והחלו לחזור לטירה עם עשרות שבויים סקוטים בכל פעם. הם לא בחלו בגיל או במין של הסקוטים, מבחינתם כל אחד יכול היה להיות זה שיגלה את המיקום של וולאס. זו הייתה פתיחתה של מסכת עינויים והוצאות להורג מחרידות בטירת צ’ילינגהאם, ועד היום המבקרים בטירה מוזמנים לבקר בצינוק של הטירה, שנראה לי כמו המקום עם הכי מעט תקווה שאי פעם פגשתי (חור עמוק ושחור בריצפה, בלי חלונות ובלי סיכויי הימלטות.

כל מה שציינתי עד עכשיו הוא עובדה, וקברים המוניים של שבויים סקוטים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות סביב הטירה, אבל לסיפור הזה נוסף עוד פן אולי קצת פחות עובדתי וטיפה יותר מיתולוגי, הסיפור על ג’ון סייג’.

ג’ון סייג’ הוא דמות מיתולוגית בפולקלור האנגלי, קצת כמו רובין הוד, רק מרושע. לפי הסיפורים הוא היה חייל רגיל בצבא של אדוארד הראשון לפני שהוא נפצע ברגל ונאלץ לפרוש לתפקיד אחר – האחראי על עינויים. הפציעה של סייג’ גרמה לו לצלוע, מה שהעניק לו את הכינוי Dragfoot. מסתבר שהתפקיד החדש של ג’ון סייג’ התאים לו כמו כפפה ליד, ועינויים גרמו לו סיפוק רב. במהלך התקופה שבה שהה המלך אדוארד בטירת צ’ילינגהאם “טיפל” ג’ון סייג’ במאות שבויים סקוטים לפני שהמידע אודות וואלאס התגלה, והוביל את אדוארד לפגוש את הסקוטי ב- 22 ליולי 1298 בקרב פלקירק.  אדוארד ניצח את באותו הקרב את הסקוטים אבל וולאס הצליח להתחמק ולשרוד שבע שנים נוספות.

לפי האגדה (שאותה כל מדריך בטירת צ’ילינגהאם אוהב לספר), כשאדוארד יצא לקרב, הוא השאיר מאחור את ג’ון סייג’ עם מספר חיילים, ועם כמה עשרות שבויים סקוטים שכעת לא הייתה בהם תועלת. זה הוביל את סייג’ להפריד את הילדים מהמבוגרים, ולשרוף את המבוגרים חיים בחצר הטירה לעיני הילדים. לאחר מכן הוא לקח את הגרזן שלו ועלה לקומה השנייה שבה הוחזקו הילדים לסיים את הסיפור.

כמו כל סיפור טוב, גם במקרה הזה לג’ון סייג’ חיכה גורל מר. אחרי קרב פלקירק הוא עזב את טירת צ’ילינגהאם אך ורק בכדי ליפול למארב סקוטי. הם עינו אותו זמן ממושך לפני שהוציאו אותו להורג בתלייה כמה מאות מטרים משער הטירה. ג’ון סייג’ הוא כיום (לטענת המדריכים) רוח הרפאים העיקרית שרודפת את טירת צ’ילינגהאם, וכראוי לסיפורים אודותיו, הוא אחת מאותן רוחות מרושעות שמקפיאות את הדם בשעה שהן מתקרבות אליך. לטענת המדריכים, המקום העיקרי שבו ג’ון סייג’ אוהב להסתובב זה האולם הגדול של הטירה.

החל מהמאה ה-13, טירת צ’ילינגהאם היתה ביתה של משפחת גריי, המשפחה שתרמה לעולם (במאה ה-19) את התה המפורסם ארל גריי. בשנת 1513 כשהנרי השמיני היה צעיר וחתיך, פלשו הסקוטים מצפון פעם נוספת. לסקוטים היו שישים אלף חיילים וכלים לפריצת חומות, וטירת צ’ילינגהאם נאלצה להיכנע. הנרי היה עסוק באותו הזמן בצרפת (זו הסיבה שהסקוטים פלשו) אבל הוא שלח במקומו את מלכתו קתרין מארגון ואת המצביא מספר אחד שלו תומס הווארד לבלום את הסקוטים. הווארד עשה את העבודה מצויין, והמלך הסקוטי, ג’יימס הרביעי, אפילו מת בקרב. אני בטוח שקתרין מארגון הייתה פחות מבסוטית מתומס הווארד אילו הייתה יודעת ששתיים מהנכדות שלו יחליפו אותה יום אחד ויהיו הנשים הבאות של הנרי (קתרין הווארד ואן בולין, מה שהופך את תומס לסבא רבא של המלכה אליזבת). משפחת גריי לעומת זאת, שלחמה תחת תומס הווארד, בטוח יצאה מרוצה מאוד כי היא זכתה מחדש בטירה שלה.

בתחילת המאה ה-17 חל שינוי משמעותי בגבול. אליזבת מתה, וג’יימס השישי, הבן של מרי מלכת הסקוטים, החל למלוך גם על אנגליה וגם על סקוטלנד, מה שכמובן הרגיע את הרוחות. בדרך מאדינברו אל לונדון המלך ג’יימס ביקש לעצור בטירת צ’ילינגהאם, וזו הייתה סיבה משמעותית למשפחת גריי להתחיל במיקצה שיפוצים רציני שבו הם הפכו את המבצר שלהם לבית אחוזה מרווח.  באותה מאה נולד למשפחת גריי יורש בשם פורד, שהפך לאחת הדמויות הכי צבעוניות שפגשתי במירדף הטירות. הוא היה  האיש שהסתבך במשולש רומנטי עם האחיות ברקלי. פורד גריי התחתן עם האחות הגדולה ליידי מרי מטירת ברקלי ואז פצח ברומן עם אחותה הקטינה הנרייטה.

מאוחר יותר הסתבך פורד עם ניסיון התנקשות לא מוצלח במלך צ’רלס השני ואחיו הדוכס מיורק, וזה אילץ אותו לברוח מאנגליה…עם הנרייטה. מרי, אישתו המסכנה, נזנחה בטירת צ’ילינגהאם עד יום מותה וחיכתה שפורד יחזור, והיא היום מוכרת בטירה בתור הגברת האפורה. רוח רפאים לבושה בבגדים כהים שמשוטטת במסדרונות של הטירה ומרשרשת בשמלותיה.

טירת צ’ילינגהאם המשיכה והוסיפה להתפתח כבית אחוזה מפנק יותר מאשר טירה. הטירה החליפה בעלים דרך נישואים ומשפחת בנט שהתחתנה לתוך משפחת גריי הביאה במאה ה-18 (כמו כולם) את לנסלוט “קייפביליטי” בראון לשפץ את גני הטירה. זה לא הספיק למשפחה ושני דורות מאוחר יותר הם הזמינו את האיש שעיצב את הגנים בטירת ווידזור, ג’פרי וויטוויל, שישוב וישנה את גני הטירה. באותה תקופה צ’ילינגהאם בוודאי שלא נראתה כמו טירה רדופה, אבל כמו בהרבה מקומות אחרים, גם משפחת בנט ירדה מנכסיה עם תחילת המאה ה-20 ונאלצה לנטוש את הטירה שעמדה ריקה במשך עשרות שנים, ושום דבר מאותו פאר לא נותר.

זה היה אמור להיות הפרק האחרון בהיסטוריה של הטירה, אבל אז הגיע טוויסט. בשנת 1982, צאצא של משפחת גריי, הברונט השני המפרי ווייקפילד (ולמי שלא יודע מה זה ברונט מומלץ לקרוא את הפוסט שלי על תארי אצולה)  , החליט לרכוש את טירת צ’ילינגהאם, שכעת עמד כבר הרוסה, וריקה, על מנת לשפץ אותה ולהחזיר אותה (פחות או יותר) לימי גדולתה.

ביקרנו כבר בכמה מקומות שעברו שיפוץ מאסיבי במאה ה-20, אבל כאן העניינים היו שונים. לוויקפילד לא היה תקציב הולם שאיפשר לו לעשות שיפוץ מושלם, ואולי גם לא היה לו את הרצון להפוך את הטירה לארמון מפואר, במקום זאת, השיפוץ של טירת צ’ילינגהאם, גרם לה להיות ראוייה (בקושי) למגורים, אבל באותה נשימה  גרם לה להיראות כמו טירה רדופה. כשמסתובבים בחדרים, התחושה היא שנעשה רק חלק מהשיפוץ, בכוונה או במיקרה.

הטירה הייתה כמובן ריקה מרהיטים כשהיא נרכשה, אבל וויקפילד היה אספן עתיקות נלהב והוא מילא את החדרים שלה באוסף שלו, שניתן להגדירו במילה אחת “אקצנטרי” וזה מוסיף לתחושת הנרדפות של הטירה, כשבחדרים מסויימים בטירה אפשר לראות למשל את אוסף הגפיים המלאכותיות העתיקות שהוא צבר או את אוסף סוסי העץ שלו, קצת קריפי.

פחד ואימה הם מוטיבים עיקריים בביקור בטירה הזו. את החדר שצמוד לחצר הטירה ולצינוק מילא וויקפילד בתצוגה שמזכירה קצת את הדנג’ן בלונדון, עם בובות שעווה שנמצאות במגוון מורכב של עינויים. כיאה לרוח של הטירה, הבובות, או מכשירי העינויים לא מוקפים בחבלים מה שאומר שלא הייתי ממליץ לאף אחד לתת לילדים שלו לשוטט לבד בטירה הזו. בנוסף, לא משנה על איזה נושא תדבר עם המדריכים בטירה, איכשהו הם יעברו לספר לך על חוויות אישיות שקרו להם במפגשים לא מוסברים בטירה, ואם תסיים את הביקור בלי שאף רוח תירדוף אחריך, יזמינו אותך לביקור מתקדם שיכלול מפגש לילי בטירה בתוספת מדיום, ואם זה לא יגרום לג’ון סייג’ להופיע ולנסות לענות אותך, שום דבר כבר לא יגרום לו…

בקיצור, גם אם אתה לא מאמין ברוחות רפאים, יש משהו בטירת צ’יינגהאם שבהחלט יגרום לך לפחד (כמו למשל, שהילד יפול בטעות לצינוק או יידקר מאחד מכלי הנשק שבתצוגה). בפוסט הבא אנחנו נמשיך לדבר על פורד לורד גריי ועל השיפוץ של טירת צ’ילינגהאם. בנתיים, אני מקווה לפגוש אתכם מחר בהרצאת הזום שלי. אתם מוזמנים להיכנס לעמוד רודפי הטירות בפייסבוק אם יש לכם שאלות על ההרצאה. בנוסף אתם מוזמנים להמשיך ליהנות מהסיפורים הכי טובים בבלוג, לגלות את עשרת הטירות הכי שוות לביקור באנגליה, ללמוד על חמשת טיולי היום הכי שווים מחוץ ללונדון, או סתם להתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה.

 

 

 

2 comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*