היום השישי שלנו בקורנוול החל, ובסיומו היינו אמורים לעבור לדירת האירביאנבי השנייה שלנו, את הבוקר העברנו בטרריס, בית אחוזה קטן יחסית (בוודאי ביחס לאחוזת לנהיידרוק שעליה כתבתי בפעם הקודמת). טרריס הוא אחד מאותם בתים שממש נחמד לבקר בהם בהנחה ואתם גרים לא רחוק ממנו. אל הנשיונל טראסט הוא הגיע כמעט ריק, אז בעצם כל הרהיטים שנמצאים בבית הגיעו ממחסניה הגדושים של הטראסט ואין להם כל כך קשר לבית או לבני המשפחה שחיו בו. אחוזת טרריס הושכרה לדיירים שונים לפני שהגיעה לנשיונל טראסט, הדייר האחרון חתם על חוזה מעניין שבמסגרתו הוא קיבל שכירות ארוכה יחסית במחיר מוזל בתמורה לשיפוצים שהוא יממן בבית. בפועל עלות השיפוצים הייתה פי שלוש מהשכירות הנורמלית של הבית, אז אנחנו מרוויחים מהעיסקה הזו, הדייר לא כל כך… קראו לו ג’ון אלטון (ולא אלטון ג’ון) אבל בזכותו אחוזת טרריס מחולקת לשני עולמות. חלק מהבית מציג את הבית כפי שהוא היה בימי שושלת טיודור וסטיוארט (המאות ה- 16וה-17) והחלק השני מציג בית אנגלי של שנות החמישים כשהוא עמוס באינספור פריטים רלוונטיים לאותה תקופה (אבל שוב, הרוב מגיע מהמחסנים)
מה שבהחלט מעניין באחוזת טרריס זה הסיפור של המשפחה שחיה בה במשך 300 שנים, משפחת ארונדל. המשפחה הזה כינתה את עצמה “The great Arundels” מה שאומר שלא היתה למשפחה בעיה של ביטחון עצמי, אבל זה לא החלק המעניין בסיפור של המשפחה, אלא הסיבה מדוע הם הגיעו לאחוזה הזו מלכתחילה…
משפחת ארונדל קיבלה את שיטחי אחוזת טרריס במסגרת נישואים מוצלחים כבר במאה ה- 14, אבל המשפחה העדיפה שלא להתגורר בה אלא באחוזה אחרת לחופי התעלה האנגלית במחוז דבון השכן. אה שנים מאוחר יותר באמצע המאה ה-15 ג’ון ארונדל, אבי המשפחה היה דמות מרכזית במחוז והשימש כשופט שלום. באחד מהימים שבהם הוא שפט את חלכאי ונדכאי האיזור, אישה זקנה קיללה אותו. הקללה שלה אמרה שג’ון ארונדל יישחט על חוף הים.
באותה תקופה, כמו שאתם יכולים לנחש, לקללות היה משקל די רציני, וג’ון ארונדל חזר הביתה מאוד לחוץ. מחלון ביתו הוא יכול היה לראות את חוף הים, מה שבטח לא שיפר את מצב רוחו. הפיתרון שלו היה פשוט…עוברים דירה לאחוזת טרריס. כמה שנים לאחר מכן החלה התקופה שמוכרת היום בתור מלחמות השושנים. תקופה של 30 שנים שבהם בתי יורק ולנקסטר התקוטטו בינהם על הזכות להיות מלכי אנגליה. אם אתם רוצים להבין קצת יותר על המלחמות האלו, ולמה לא היו בהן בכלל שושנים, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט שלי על רובים ושושנים.
משפחת ארונדל החליטה להמר על בית יורק, וזה היה הימור מוצלח. כשבית יורק עלה לשלטון בשנת 1461 המלך אדוארד הרביעי העניק מתנות ופקידים רבי עוצמה לתומכים שלו, ומשפחת ארונדל קיבלה את התפקיד של השריף של מחוז קורנוול. במשך כמה שנים השקט חזר לשרור באנגליה באופן יחסי, עד שהאציל הכי משמעותי בבית יורק, הרוזן מוורוויק, שכונה גם “הקינגמייקר” החליט לבגוד באדוארד ולחבור לצד השני. ההתחלה של הבגידה היתה מוצלחת ובית לנקסטר חזר לשלוט לשנתיים, אבל אדוארד חזר ובגדול, ובקרב ברנט מצפון ללונדון הוא חיסל את הקינגמייקר (שהיה כמובן דוד שלו) ואת רוב התומכים שלו, אבל לא את כולם… אחד מאלו שהצליח לברוח היה הרוזן מאוקספורד שהיה חייל והרפתקן. הוא נמלט עם קבוצת אצילים לסקוטלנד ומשם לאירופה. בית יורק חזר לשלוט ובמשך תקופה הרוזן מאוקספורד פשוט העביר לעצמו את הזמן בתור שודד ים בתעלה האנגלית, אבל זה התחיל לשעמם אותו כיון שהוא החליט לעשות מעשה ולפלוש לאנגליה. היו לרשותו בסך הכל 300 חיילים, לא מספר שיכול לזעזע את אדוארד הרביעי, אבל כשהרוזן פלש לבסוף הוא בחר לעשות זאת באי של סנט מייקל (המקום הכי יפה באנגליה) שבקורנוול. “כשהצבא” של הרוזן הגיע לקורנוול, מי שהיה אמור להתמודד איתו בהתחלה היה השריף של קורנוול, שהיה כאמור ג’ון ארונדל. הוא גייס את אחיו ואת האנשים שלהם, והם יצאו לכיוון סנט מייקל, אבל היו להם בסך הכל 80 חיילים והם היו הרבה פחות מאומנים. הקרב עצמו נערך בחוף הים במרזיון מול האי, הוא היה קצר וברור ובסיומו גם ארונדל וגם אחיו, וגם רוב החיילים שלהם שכבו מתים על החוף, ממש כמו בקללה של הזקנה…
מאחר וסיימנו את הביקור בטרריס די מוקדם, החלטנו שלא להמשיך ישירות לבית האירביאנבי שלנו אלא לקפוץ לעיירה הסמוכה לארוחת צהריים, הפעולה הזו גרמה לנו לפגוש בתוך מספר שעות שני מקומות שונים לחלוטין בקורנוול, שמספרים על תופעה בינלאומית מפחידה שבמסגרתה איביאנבי הפכה כפרים ועיירות באיזורים תיירותיים לישובי רפאים מצד אחד, ולצידם ניתן למצוא עיירות מרופטות שבהם חיים אותם אנשים שמפרנסים את תעשיית התיירות (שהיא לא תעשייה נדיבה במיוחד במשכורות שלה). העיירה Newquay שוכנת לחוף הים (החוף המערבי של קורנוול), אבל בקורנוול זה לא מספיק, ולכן למרות שיש בה כמה מלונות (שנראים כמו נהריה של שנות השמונים). רוב העיירה כולל שורות על גבי שורות של בתים אפורים ומדכאים. הרחוב הראשי של העיירה כולל את התמהיל הרעיל של אנגליה הנחשלת – חנויות משכון, סניפים של רשתות הימורי ספורט, חנויות של צ’יפיז (פיש אנד צ’יפס בסלנג), וחנויות הכל בפאונד. התושבים של ניוקווי, לפחות אלו שפגשנו בהם, היו מקבץ אומלל לבוש בטרינינג, מקועקע, ובעל שיניים רעות.
החלטנו להימלט על נפשנו ונסענו היישר אל דירת האירביאנבי שלנו ששכנה לחוף הים בצד המזרחי של קורנוול, בספק עיירה ספק כפר שנקרא צ’רלסטאון. קצת קשה להאמין שהמקום הקטנטן הזה היה פעם נמל חשוב. היום הנמלון תפוס על ידי מספר ספינות מפרשים עתיקות ומרשימות שמהוות אטרקציה תיירותית (כמו כל המקום), ואם עקבתם אחרי הסידרה “פולדארק” אז בוודאי נתקלתם בכפר הזה ונמל הזה מספר פעמים, כיון שהוא אחד הלוקיישנים העיקריים של הצילומים. רוב הבתים של הכפר הזה הם בתי אירביאנבי, והם פזורים לאורכו של הרחוב הראשי של הכפר שכולל מקבץ של פאבים ומסעדות.
הבית שאנחנו הזמנו היה מרוחק שלושה בתים לערך מהפאב והמסעדה הקרובה, וכשמונים מטרים מהנמל. זה היה קוטג’ עתיק, ועקום להחריד, מלא בחפצי אומנות קטנטנים, אח פעילה (אך לא בשימוש כי יש חימום מרכזי) תקרות נמוכות, וכל הפיצ’פקעס שאתם יכולים לדמיין בבית מהסוג הזה כולל העובדה שהמקרר נמצא בכניסה לבית כי אין מקום במטבח, והמקפיא נמצא מעל מכונת הכביסה. למרבה הצער זה גם כלל מחסור בפיצ’רים כמו אינטרנט או טלוויזיה חכמה (אפשר היה לקלוט 4-5 ערוצים וזהו). אני חושב שבין הבית הזה לבין אישתי היה מקרה של אהבה ממבט ראשון, אבל אהבה מהסוג הזה שאחרי קצת זמן מתחילים להבין שאין לבני הזוג הרבה מהמשותף.
זה גרם לנו לתהות לא מעט לגבי סוג הבתים שאנחנו צריכים להזמין בעתיד. נסיעת הטירות הראשונה שלנו בחג המולד כבר לימדה אותנו שיעור חשוב על כך שמלונות לא מתאימים לצורת הטיול שלנו עם הילדים, אבל הפערים “באופי” של הדירות בנסיעת הטירות השנייה שלנו לימדו אותנו שאם אנחנו רוצים לקחת דירת אירביאנבי, אז אנחנו צריכים לנסות לשאוף למצוא את הדירה המודרנית ביותר אבל במיקום כזה שייאפשר לנו לסיים את יום הטיול שלנו, להחנות את הרכב, ולהיות מסוגלים להמשיך ליהנות מהיום בלי לנהוג. שלושת הימים והלילות שבילינו בצ’רלסטאון היו מדהימים פי כמה מהימים הראשונים שלנו בקורנוול, כיון שלא רק שיכולנו ללכת ברגל אל המסעדות והפאבים, היינו יכולים גם לנצל את אחד מימי השמש הבודדים של החופשה ולרדת לחוף הים ולאפשר לילדים כמה שעות של ויטמין די (ולראות את הטירה היומית בתורנות). החוף הצ’רלסטאון כולל בתוכו גם מפל, איים קטנים ואפילו פתח של מכרה שמוצף במים, אז איך אפשר שלא לבלות בו חצי יום?
בפוסט הבא אנחנו עומדים לבקר בגינה הכי יפה בקורנוול (שלידה יש גם בית אחוזה, אבל למי איכפת?).
עד לפוסט הבא אתם מוזמנים לשתף את הבלוג עם החברים שלכם (אלא אם הם לא אוהבים היסטוריה וטירות) לחיצה קצרה על כפתור הפייסבוק מתחת לפוסט תעשה את העבודה.
ואם עוד מתחשק לכם קצת לקרוא בבלוג אז הנה כמה סיפורים שאולי פיספסתם:
לחפש את האוצר של שודדת הים מטירת פנדניס
למה להתגרש כשאפשר למכור את אישתך?
ליידי דיאנה (כמעט) מתחתנת עם הנסיך מווילס – לפעמים ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה
הצעת הנישואין היקרה ביותר בהיסטוריה! אחרי הכל איך אפשר להציע נישואין למלכה בצורה אחרת?
רוצים לקרוא את הבלוג מהתחלה? זה הפוסט הראשון
רוצים לבקר באתר באנגלית ולגלות עוד עשרות טירות וסיפורים? לחצו כאן
