בביקור שלנו בטירת שירק המופלאה התוודענו גם לסיפור של מחתרת “הקשר החתום”, ארגון מלוכני שקם אחרי מלחמת האזרחים האנגלית של אמצע המאה ה-17 במטרה להפיל את שלטון הקומנוולת’ של אוליבר קרומוול ולהשית תחתיו את המונרכיה מחדש עם צ’רלס השני כמלך אנגליה. כמו שאתם יכולים להניח, יש כמה דרישות מאוד משמעותיות למי שמעוניין להקים מחתרת מוצלחת, אחת מהן למשל היא היכולת לשמור על סודיות. חברי המחתרת הזו היו מאוד לא מוצלחים אפילו בדרישה הבסיסית הזאת מה שהפך אותם למחתרת הכי גרועה בהיסטוריה, שמשום מה המטרה שלה לבסוף הושגה, כשהמלוכה חזרה לאנגליה ב- 1660.

על מנת להבין את מהות המחתרת הזו, הגיע הזמן לדעתי לומר כמה מילים על מלחמת האזרחים עצמה. המלחמה פרצה ב-1642 ונמשכה בדרגות שונות עד 1651. בפוסטים שלי אני מתייחס מכנה אותה מלחמת האזרחים האנגלית, אבל היא התנהלה בכל האיים הבריטיים, ולמעשה פרצה קודם בסקוטלנד. מלחמת האזרחים האנגלית נחלקת בדרך כלל לשניים וחצי שלבים. המלחמה הראשונה הסתיימה ב- 1646 בניצחונו של הפרלמנט ובאמצעות הסכם עם המלך צ’רלס הראשון. אחרי שהוא הפר אותו פרצה המלחמה מחדש והפעם היא הסתיימה ב- 1649 כשראשו של המלך נפרד משאר גופו בצורה חדה. בשנתיים שלאחר מכן המשיכו מספר קרבות להתחולל בין תומכיו של המלך לבין הפרלמנט עד שהם הסתיימו סופית בקרב בעיר ששוכנת לא רחוק ממני – ווסטר ב-1651. כדרכן של מלחמות אזרחים, היא הייתה אלימה ואכזרית. כ- 200 אלף איש נהרגו בקרבות, ברעב ובמגפות שנלוו אליהם באנגליה (4 אחוזים מהאוכלוסיה, יותר מכל מלחמה אחרת באנגליה), ואולם המדינה שסבלה יותר מכל מהמלחמה הזו היתה אירלנד שאיבדה ככל הנראה כ- 60 אחוזים מהאוכלוסיה שלה (600 אלף איש).

יש הרבה אנשים שיכולים לומר בצדק שאין שום דבר מעניין בעיסוק במלחמה שהתרחשה לפני 370 שנים, ויש עם המחשבה הזו הרבה מאוד צדק, אבל מבחינתי מה שמאוד מעניין במלחמה הזו (וחשוב גם היום) הוא להבין למה היא פרצה בכלל. מה גרם למדינה להתחיל להקיז לעצמה את הדם? זה נשמע קצת מוזר, אבל לא כל כך ברור מדוע פרצה מלחמת האזרחים האנגלית. כמעט כל ספר היסטוריה יציין שהמלחמה פרצה בגלל שילוב של האופי של המלך צ’רלס הראשון שהאמין בכל ליבו שהמלוכה שלו הגיעה מחסדו של האל ובגלל מתחים דתיים. אבל זה לא באמת מסביר את הסיטואציה. צ’רלס באמת היה מלך שלא ידע להסתדר עם הפרלמנט שלו, אבל היו לפניו מלכים כאלו, וזה לא הסתיים ככה… הדת גם לא יכולה לשמש תירוץ לפרוץ המלחמה (בסקוטלנד כן, באנגליה לא), מאחר והקיצוניים הפוריטניים של קרומוול החלו להתעצב ולהתעצם תוך כדי המלחמה ולא  היו גורם דומיננטי בתחילתה, ואפילו אי אפשר לראות את המלחמה כקרב בין אצולה לבין בורגנות מאחר והאצולה עצמה התפצלה בין הפרלמנט לבין תומכיו של המלך. שכנה שלי היא פרופסורית להיסטוריה שמתמחה במלחמת האזרחים, ואחרי שיחה בנושא סיכמנו שיכול להיות שמה שגרר את אנגליה למלחמה היתה הנחישות של כמה חברי פרלמנט שהבינו שהם הלכו טיפה רחוק מדי עם ההתקפות שלהם על המלך.

הפרלמנט הבריטי של אותה תקופה לא היה מופת של דמוקרטיה. זכות ההצבעה ניתנה רק לבעלי אדמות, והיו מחוזות בחירה שקיבלו שני נציגים למרות שבפועל הם כללו איזה כפר עלוב ולא יותר. אותו פרלמנט גם לא ממש ישב וניסה לחוקק חוקים שיטיבו עם “העם” אלא בעיקר דאגו לעצמם ולאינטרסים שלהם, אבל מאחר ולהאינטרסים שלהם לפעמים התנגשו עם זה של המלך, החלה להיווצר נגדו אופוזיציה, ובשלב מסויים המלך אפילו חרג מכל הכללים והוא נכנס לפרלמנט עם החיילים שלו לעצור את חברי הפרלמנט שהיו הקולניים ביותר נגדו (הם ידעו על כך מראש, ועוד כמה שבועות תקראו את הסיפור על זה). עכשיו היה ברור לאותם חברי פרלמנט שהם בדרך לטאוור ולאיבוד הראש, אלא אם הם ייקחו את כל המדינה איתם, וזה בדיוק מה שקרה.

מלחמת האזרחים האנגלית הסתיימה בצורה מאוד שונה ממה שהרבה מאלו שהתחילו אותה חשבו. אוליבר קרומוול עלה לשלטון יחיד בזכות הצבא המודרני שהקים. הוורסיה הפורטינית של הנצרות הפרוטסטנטית השתלטה (ובין השאר אפשרה ליהודים לשוב ולהתיישב באנגליה), וחוקי דת מאוד נוקשים שלידם דגל התורה וש”ס נראות כמו בלייניות תל אביביות יושמו. בין השאר הוטל עונש מוות על בני זוג שבוגדים אחד בשני, נסגרו כל הפאבים, בוטלו ההימורים, מירוצי הסוסים, והחל משנת 1649 אפילו בוטלו חגיגות חג המולד (כי אסור להיות שמחים מדי).

בנוסף הסתיימה המלחמה עם מלך אחד בלי ראש, וגם זה יצר זעזוע לא פשוט בכלל בקרב כל שיכבת “המהפכנים” שלא היתה פוריטנית. תומס מידלטון מטירת שירק ועוד הרבה בעלי אמצעים, ובני אצולה נבהלו מאוד מהאופן שבו אנגליה החדשה נבנתה, והם עשו אחורה פנה ועברו למחנה המלוכנים. המחתרת הוקמה והחלה לתכנן את “המרד הגדול”. הבעיה הגדולה ביותר שלהם (חוץ מהעובדה שהם היו לא יוצלחים באופן מוחלט) היתה שאחד מהחברים הבולטים במחתרת “הקשר החתום”, ריצ’רד וויליס, היה בעצם מרגל של קרומוול, וכך הלורד פרוטקטור ששלט באנגליה ידע לעיתים מהר יותר על התוכניות של המחתרת מאשר חלק מהחברים עצמם. ב- 1655 למשל כשהם תכננו מרידה, היא דוכאה כל כך בקלות, שהם היו חייבים להבין שיש להם בעיה, אבל הם לא הבינו.

 

ב- 1659 דברים החלו להשתנות. אוליבר קרומוול מת ממחלה, והבן שלו שהוכתר כמחליף (מי אמר שהמלוכה מתה?) לא הוכיח את עצמו כמנהיג יעיל כמו אבא שלו. הקרקע סביב מה שכונה “הקומונוולת'” של קרומוול החלה לרעוד, וחברי המחתרת הלא יוצלחים החליטו שזה הזמן שלהם לפעול. במחוז של טירת שירק תומס מידלטון וג’ורג’ בות’ היו החברים הבולטים במחתרת, והם אספו את תומכיהם ויצאו להפוך את אנגליה שוב למלוכנית. אם קראתם כבר את הפוסט שלי על טירת שירק עצמה אתם בוודאי זוכרים שמידלטון היה כבר בעשור השישי לחייו ובלי שום ניסיון צבאי כשהמלחמה החלה, והוא הצליח להפסיד בכל קרב שעליו הוא פיקד. כעת הוא היה כבר מעל 70 ולא הייתה שום סיבה לחשוב שהוא הפך להיות מצביא טוב יותר. בהתחלה הם הצליחו “לכבוש” את וורקסהם, העיר הקרובה לטירה, ואז נעו לכיוון העיר צ’סטר שבה המרד שלהם דוכא בקלות על ידי שאריות הצבא שעוד נותר נאמן לבן של קרומוול. לאחר מכן פנו אותם כוחות צבא אל עבר טירת שירק והפציצו אותה, מה שגרם לטירה נזק רב. מידלטון נאלץ להיכנע והוא ואחיו נדרשו לעזוב את אנגליה לאלתר.

מה שהחתרנים הלא מוצלחים  לא ידעו היה שממש באותו הזמן פעלו כוחות הרבה יותר חזקים ויעילים מהם לפתור את עניין החזרת המלוכה. גנרל מונק, שהיה האיש של קרומוול בסקוטלנד ניהל משא ומתן ישיר עם צ’רלס השני והכין את הקרקע לקראת חזרתו. מה שאומר בעצם שכל הפעילות שלהם לא רק שהייתה מיותרת לחלוטין היא גם פגעה בנכסים שלהם (האחוזות שלהם נפגעו והוחרמו).

למזלו הגדול של תומס מידלטון, הנאמנות שלו נגעה לליבו של צ’רלס השני, וברגע שהוא הוכתר מחדש למלך אנגליה הוא גמל לו על פעילות המחתרת הנוראית שלו. מידלטון חזר לאנגליה, והמלך החזיר לו את כל רכושו ואף  העניק לו סכום כסף שהיה די והותר על מנת להפוך את טירת שירק למיקס בין טירת ימי ביניים ובית האחוזה המהודר שמאפיין אותה היום. בנוסף העניק צ’רלס השני לבנו של מידלטון את התואר “ברונט” שזה מעין יצור כלאיים בין אצולה ואבירות (מוזמנים לקרוא יותר על תארי אצולה באנגליה בפוסט היעודי שלי).

היום הקשר החתום הוא שמם של ארגונים שמבצעים שחזורים של קרבות מימי מלחמת האזרחים, לשם כמובן יש ניחוח מרשים, אבל אני בטוח שהחברים בארכון היו הרבה פחות מתרשמים אם הם היו יודעים כמה חסרי כישרון היו האנשים שהם נקראים על שמם…

בפוסט הבא אנחנו מגיעים לפארק הנופש שלנו בקנרבון ומתחילים לגלות את הטירות הפחות מוצלחות של אדוארד (ולמרבה הצער יש כמה מהן).

אחרי שקראתם קצת על מלחמת האזרחים, ועל השלטון הפוריטני שהשתרר אחריה, בוודאי תבינו למה הרבה מאוד אנגלים שמחו כשהמלך צ’רלס חזר לשלטון, אחד מאותם אנשים שמחים היה הרוזן מרוצ’סטר, האיש שמגזין טיימאאוט הגדיר כמשורר האירוטי השישי בחשיבותו בכל ההיסטוריה של לונדון. אתם יכולים לקרוא עליו ועל ההרפתקאות שלו בפוסט הבא:

איך להפוך להיות רופא פוריות בלונדון של המאה ה- 17

2 comments

  1. מדהים לראות כמה המלחמות של תקופת הרפורמציה מזכירות את המזרח התיכון כיום! בפרט הקומונוולת׳ של קרומוול מזכיר מאוד את המהפכה האיסלאמית באירן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*