בשבועות האחרונים אנחנו משתדלים לטייל כמה שיותר. לילדים היתה חופשה מבית ספר (עוד לא סגר, זה בטח בדרך) והסתיו צבע את כל הגבעות והכפרים של הקוטסוולדס בצבעים עזים שפשוט אי אפשר לשבוע מהם. הטירות ובתי האחוזה עדיין סגורים ברובם, וכמעט ששכחנו איך הם נראים מבפנים. למעשה, הדבר הכי קרוב ללרדוף אחרי טירות בחודשים האחרונים היה לראות את שילטי ההכוונה אליהם בשעה שאנחנו נוסעים למקומות אחרים.
אחד מאותם שלטים שיצא לנו לראות די הרבה היה השלט המוביל לכפר סטנווי שבתוכו יושב בית האחוזה Stanway House, בית אחוזה עם הסטוריה בת מאות שנים, ואבן קוטסוולדס צהובה שנותנת לו את המראה שכל המבקרים באיזור כל כך אוהבים לראות.
כמו הרבה אחוזות באנגליה, שטח האחוזה של סטנווי הוחזק בידי הכנסייה, מה שכמובן אומר שהוא הופרט ונמכר למשפחת טרייסי, אחת מהמשפחות העשירות באיזור במהלך הרפורמציה של הנרי השמיני בשנות השלושים של המאה ה-16. שטח האחוזה נרכש על ידי ריצ’רד טרייסי, האיש שהוצא להורג אחרי מותו (וכדי להסביר את המשפט האחרון תצטרכו לקרוא את הרשומה הבאה בבלוג שלנו) והבית עצמו נבנה מאבן קוסטוולדית מקומית ב- 1580 על ידי בנו פול טרייסי.
אחוזת סטנווי היא עדיין בית פרטי של הצאצאים של משפחת טרייסי. כיום חיים בה הרוזן והרוזנת ה- 13 מוומיס, שם משפחתם הוא צ’רטריס, אבל הם צאצאים ישירים של משפחת טרייסי, ובמהלך הביקור שערכנו בה בקיץ הקודם, הצלחנו (בטעות) לפגוש בשניהם במהלך הביקור. כמו הרבה משפחות אצולה שמנסות לשמור על הבית ההיסטורי שלהם, המשפחה הקימה עמותה שמנהלת את הבית ומחוייבת לפתוח אותו לציבור במשך 60 יום בשנה. בכל פעם שאנחנו מבקרים בית כזה אני תמיד תוהה איזו מן חוויה תחכה לנו, כיון שזה לא “אתר תיירות” מקצועי, ולכן אי אפשר לצפות מראש את הביקור.
במקרה של אחוזת סטנווי התוצאה היא מיקס רטוב של חדרים המשלבים בין חפצים וריהוט אנגלי בני מאות שנים, ביחד עם ממורביליה מעט מוזרה כמו שיש משולחן העבודה של היטלר, וחפצי יומיום מודרניים כמו טלוויזיה ומדפסת בחדר העבודה של הרוזן שאליו נכנסתי בטעות ופגשתו בו את האיש עצמו. אתגר נוסף שמחכה למבקרים באחוזה הזו היה לפצח את הסודות והסיפורים שלה, מאחר ובמעט ואי אפשר לגלות אותם במהלך הביקור, אבל כשמתחילים לחקור מעט לעומק, צצים ועולים להם סיפורים שלא באמת האמנתם שיכולים להיות קשורים לאחוזה עתיקה של משפחת רוזנים.
בפוסטים הבאים אנחנו נעסוק בחלק מאותם סיפורים, כמו על בת המשפחה שהייתה המאהבת של לורד בלפור (זוכרים את ההצהרה?) ויש שטענו שהיא והאחיות שלה היו בעצם הממשלה האמיתית של אנגליה, או ברוכש האחוזה ריצ’רד טרייסי שהוצא להורג אחרי מותו, וכמובן שננסה לעסוק בשאלה למה הבית הזה מקושט בכל כך הרבה צדפים (רמז – סיפור עתיק שחוזר אחורה להיסטוריה המשפחתית מהמאה ה-13) אבל עכשיו נחזור רגע לשיש משולחן העבודה של היטלר. הפריט המוזר הזה הגיע למשפחה במתנה מלא אחר מאשר איאן פלמינג, המרגל והסופר שיצר את דמותו של ג’יימס בונד. פלמינג היה נשוי לאן צ’רטריס שהייתה אחייניתו של הרוזן ה-11. אן הכירה את פלמינג בשעה שהייתה נשואה לברון אוניל. השניים פצחו ברומן סוער שהסתיים בגירושים שלה ובנישואים של השניים ב- 1932. אhl השולחן הגיע לידי פלמינג? זאת שאלה שאין לי תשובה עליה אבל המשיכה של פלמינג לאחוזה לא הייתה מיקרית. איכשהו עם השנים הסופרים החשובים ביותר של בריטניה מצאו את עצמם מגיעים לכאן פעם אחר פעם, והתקופה הסוערת ביותר של הבית הייתה ממש עם סוף המאה ה-19 כשהסופר ג’יימס בארי, אביו של “פיטר פן” נהג להגיע לאחוזה ולהתארח בה לתקופות ארוכות.
אחוזת סטנווי שוכנת בצפון הקוטסוולדס בסמוך לאחד הכפרים שנכנס לרשימת המקומות הכי שווים לביקור בקוטסוולדס שלי – ברודווי. כשג’יימס בארי היה מגיע להתארח באחוזת סטנווי בין השנים 1890-1913 הוא לא היה מגיע לבד. הרבה מחבריו, שהיו סופרים מפורסמים בזכות עצמם, היו מגיעים גם כן לבקר וחי הם היו מבלים בכפר הזה שלאט לאט הפך להיות סוג של מגנט לכל הבוהמה הלונדונית.
ואיך יכולה חבורה של אנגלים משועממים לבלות חופשה בקוטסוולדס? הם הקימו קבוצת קריקט כמובן. לקבוצה הזו קראו “אללה – אקברי” שזה כמובן משחק מילים בין הביטוי המוסלמי לבין השם של תומס בארי שהאמין שהקבוצה שלו משחקת כל כך גרוע שרק התערבות שמיימית תוכל לעזור להם לנצח. מי עוד שיחק בקבוצה של פיטר פן? סר ארתור קונן דויל, הסופר מאחרי דמותו של שרלוק הולמס למשל. שחקנים נלהבים אחרים היו רודיארד קיפלינג (ספר הג’ונגל) ג’ורג’ וולס (מלחמת העולמות) אלכסנדר מילן (פו הדב) ועוד רבים אחרים. מול מי הם שיחקו? ובכן הכפר ברודווי משך אליו כל מיני סוגי אמנים, וכך הצליחו הסופרים המפורסמים לארגן לעצמם משחקי ראווה מול ציירים ושחקני תאטרון. מילן עצמו כל כך אהב את הקבוצה שלו עד שב- 1890 הוא כתב עליה ספר פרטי בן 50 עמודים אותו הוא הפיץ בין חברי הקבוצה. הספר הזה הודפס במספר מצומצם של עותקים ב- 1899 ושוב ב-1950 והוא נחשב לאחד מהספרים המבוקשים ביותר בעולם אספני האומנות.
אבל רוב המבקרים שמגיעים לאחוזת סטנווי לא מתעניינים בסיפור הזה, למעשה הם בכלל לא מתעניינים באחוזה עצמה, או בבית השער המרהיב שלה שמעוטר בצדפים ענקיות ונבנה ב- 1630 במקום זאת הם מתעניינים בגינה.
ואםל
ואם נהיה קצת יותר מדוייקים, הם מתעניינים בפיצ’ר מאוד מסויים בגינה – במזרקה.
אנחנו הגענו כאמור לאחוזה בקיץ הקודם, ביום חם של אוגוסט. וכמו תמיד נאלצנו להתפצל. אני נכנסתי לבית ראשון על מנת לדבר עם המתנדבים שהדריכו במקום (ולפגוש בטעות את הרוזן), ואישתי יצאה לצלם את הגינה ואת האגם שלה שנחפר במאה ה-18 כשהרוזן באותה תקופה הזמין את קייפבליטי בראון לעצב לו מחדש את הנוף.
האמת היא שידענו שהמזרקה היא האטרקציה הגדולה של המקום, אבל לא כל כך יכולנו לשער את האפקט שלה, וזה היה בעוכרינו. המזרקה הזו היא תוספת יחסית מאוחרת לבית. היא מוגדרת בתור מזרקת הסילון הבודד הגבוהה ביותר באירופה. היא הגיעה לבית ב- 2004 והיא יורה את הסילון שלה לגובה של כמאה מטרים. המזרקה לא פועלת באופן קבוע אלא לפי לוח זמנים מוגדר.
כמעט כל המבקרים באחוזת סטנווי באותו יום היו מקומיים מהאיזור שידעו בדיוק למה לצפות. אשתי והילדים שלי היו בין היוצאים מהכלל, וכך יצא שבשעה שאני ביקרתי בבית לפתע החלו להישמע צרחות עונג מבחוץ, וכל המבקרים בבית מיד נצמדו לחלונות הפונים לגינה. המזרקה החלה לפעול, והבעיה הגדולה הייתה שכשמים מטפסים לגובה של מאה מטרים, הם צריכים לחזור למטה איכשהו, ולא תמיד הם נוחתים במקום שממנו הם נורו. לרוח יש תפקיד מאוד מרכזי בשלב הזה, ומבקרים מנוסים, או יותר נכון, ההורים שלהם, יודעים עד לאן כדי להתרחק בשעה שהמזרקה מתחילה לפעול. הילדים שלי ואישתי והמצלמה שלה, לא ידעו מה הוא מרחק הביטחון וכך יצא שבתוך מספר שניות הם היו ספוגי מים.
התאונה הזו קיצרה מאוד את משך הביקור שלנו באחוזת סטנווי, וגרמה לכך שאישתי כבר לא הייתה מסוגלת להיכנס אל תוך הבית ולצלם אותו. מאחר ולא היו לנו בגדים להחלפה, החלטנו להישאר עוד קצת זמן בגינה ולנסות להתייבש ושם ליד עץ מלברי פגשנו את הרוזנת בשעה שהיא עסקה בגננות. התוכנית המקורית שלנו הייתה לשוב לבית גם השנה ולהשלים את הביקור, אבל כמו שאתם בטח הבנתם, גברת קורונה הגיעה והרסה הכל.
בשבועות הקרובים אנחנו נישאר בבית סטנווי או יותר נכון בסיפורים שלו וכאמור, יש לו הרבה מאוד מאלו.
